סיפור זה הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק.
פעמוני הכנסייה מצלצלים שוב, ושוב, ושוב. הצליל מתגנב, מזדחל, מוצא את דרכו אלי, מאוס כמו מראה הטחב על קירות הכלא האפורים שלי, כמו הצמא בגרוני הסדוק והניחר, כמו צריבת שפתיי היבשות. נדמה כאילו הפעמונים החלו לצלצל עם תחילת הבריאה ולעולם לא יחדלו.
אני תוהה אם יש בי די כוחות לקום, לדפוק על דלת החדר עד שהשומר יגיע ולבקש מים. לפעמים הם מסכימים. אפילו הם מבינים שמוות ברעב ובצמא לא ישרת את מטרות הכנסייה והמלך המזוייף.
בדיוק כשאני מחליטה שאין בי הכוח לנוע, משהו קריר נצמד אל שפתיי. פיה של בקבוק זכוכית. אני מנסה להדוף אותה, אבל היד שאוחזת בבקבוק עקשנית ואני נכנעת ולוגמת. לא מים. משהו מריר-מתוק, חד יותר, שמעורר את חושיי. לבסוף אני מזהה את הטעם ומאלצת את עיניי להיפקח.
"אמרתי לך לא לבוא לפה", אני לוחשת.
"ואני אמרתי לך שלא אנטוש אותך", היא עונה. היא עוזרת לי להתיישב. בקבוק היין שבידיה הפך לכוס מים. אני גומעת אותם בשקיקה ולראשונה מרגישה ברעבוני. "אסור שמישהו יראה אותך".
"אף אחד לא ראה. וגם אם הם רואים, הם שוכחים".
"אני לא יכולה לסמוך על זה. הבישוף יודע שגנבת את יין הקודש היקר שלו?"
"גם אם הוד קדושתו יבחין שהיין נעלם, הוא אינו מאלה שמטרידים את עצמם בחקר האמת", היא אומרת. שק בד גס נח בינינו, והיא שולה ממנו כיכר לחם חום, ריחני. בזמן שאני מתנפלת עליו היא אינה מוציאה הגה. שפתיה הדוקות, צמודות זו אל זו כמנסות לשמור בתוכן את המילים הקשות. היא לובשת בגדי איכרה, סינר מלוכלך על מותניה ומטפחת על ראשה. היא הייתה יכולה להיראות רגילה לחלוטין אלמלא אותם בגדים, סינר ומטפחת נשאו את דוגמת התחריטים והתבליטים של הקתדרלה, כהדפס בד כה מציאותי עד שנדמה כאילו לבשה את הקתדרלה עצמה. ואולי זו האמת.
"ההוצאה להורג נקבעה".
אני מהנהנת. ציפיתי לכך. "שבוע? שבועיים?"
"שלושה ימים".
מוקדם יותר משקיוויתי, אבל מאוחר בהרבה משחששתי. אני מביטה החוצה דרך חלון המגדל. הוא גבוה. שוביי התכוונו ללא ספק למנוע ממני לברוח, וכך נתנו לי את מתנת הנוף. רואן כולה נשקפת מהחלון: נהר הסן הארוך, היפהפה, מימיו חלקים וכחולים מהגובה הרב, בתי העיר העשויים עץ ואבן, אפורים-חומים, עצי הפרי. השיחים הגזומים בקפידה תחת המגדל. הרחובות הצבעוניים שאנשים קטנטנים פוסעים בהם. ממרחק כזה העיר נראית מושלמת, חפה מכל פגם וחטא. ממרחק כזה כמעט אפשר להאמין שזה מה שהיא. אבל היא באמת יפהפייה. אני מביטה אחורה, בדמות קפוצת השפתיים שמולי, תוהה אם לומר לה את זה אך מחליטה לוותר. אני יודעת שזה לא יפייס אותה, לא יקל על המערכה המתקרבת. ומכל הקרבות שהובלתי ללא פחד, בביטחון גמור בנצחוני, דווקא בקרב הזה, שבו אני מתכוונת להפסיד, אני מלאת אימה.
"לא תשאלי אותי איך זה יקרה?"
"תלייה?" אני שואלת, בלי תקווה רבה.
"שריפה. יעלו אותך על המוקד, כמכשפה וכופרת".
ראיתי פעם שריפת מכשפות. אני מדמיינת את האש האוחזת בי, בבגדיי, בשיערי, בגופי. את העשן החונק אותי. את הייסורים. לרגע פחד חודר את קיר הנחישות שלי, ואני נאבקת להחניק את הרעד שחולף בי. אבל היא רואה אותו. ניצחון ראשון לטובתה. אבל המערכה עוד ארוכה.
"כמה זמן את מתכוונת להמשיך בהצגה המגוחכת הזו?" היא שואלת.
"עד שהמסך יירד". ראיתי פעם הצגת תיאטרון בריימס. היה בה שחקן אחד ולא היה בה מסך, אבל אחד הקצינים שלי לימד אותי את משמעות הביטוי.
"ואת חושבת שאניח לזה לקרות? באמת?"
אני שותקת. הרוח נושבת מחלון המגדל, גורמת לבגדיה להתנפנף. שיערה הארוך והאדמוני נוצץ תחת קרני השמש. לרגע, כשהאור משחק בו, הוא אינו שיער אלא נהר הסן עצמו, ואני כמעט מתפתה להושיט יד ולהעביר בו את אצבעותיי, לגלות אם הן יירטבו. במקום זאת אני מעבירה את ידיי בשיערי המלוכלך, הקצר.
"את חושבת שמישהי מאיתנו תניח לזה לקרות?" היא ממשיכה.
אני חושקת את שפתיי. "אתן תעשו מה שהתושבים והשליטים והכנסייה ירצו. כמו תמיד. תפקידי הוא לשמור עליכן. לא להיפך".
"ועשית זאת".
"מלאכתי לא הסתיימה".
"אם כך את מתכוונת להמשיך בה מהמוקד?" היא שואלת, ובקולה אני שומעת לעג וזעם וייאוש וגינוי, שונה מאוד מהגינוי של הבישוף קושון. אני מתגעגעת לדומרמי. לבגדיה התכולים והילוכה המבויש, לעיניה הרכות, לקולה השקט כשסיפרה לי מי אני, כשהבנתי מה אני. רואן, שלא הגעתי אליה כמשחררת אלא כשבויה, אינה סובלנית כלפיי באותה מידה. אבל אני יודעת שהרגש האמיתי מאחורי מילותיה הוא חרדה.
"מה את מצפה שאעשה?" אני מרימה את קולי. "שאספר להם את האמת? שהמלאך מיכאל והקדושות מרגרטה וקתרינה מעולם לא דיברו אלי, שאלו היו ערי צרפת? שהערים עצמן פתחו עבורי את שעריהם, החלישו את הביצורים, מנעו מהחצים לפגוע בצבא שלי? את חושבת שזה יוסיף אמינות לסיפור שלי?"
"שומרת!" לרגע, האש בעיניה משקפת את להבות המוקד. "את לא יכולה לצאת זכאית במשפט הזה".
"אני יודעת".
"שרל השביעי אינו מלך צרפת, אף על פי שהמלכת אותו. אין לו סמכות בגבולותיי. הוא לא ישחרר אותך".
"אני יודעת".
"את תודי בהאשמות המיוחסות לך. את תספרי להם שאת נערה כפרית טיפשה ונבערת שבדתה את הקולות ששמעה מדמיונה הפורה. את תודי שאיש לא אמר לך להמליך את המלך, ואת תסכימי ללבוש בגדי אישה".
"רואן", אני אומרת בשקט, והיא קופאת כשאני קוראת לה בשמה לראשונה, אף על פי שזו אינה קריאה. "אני לא מתכוונת להתחמק מהמוקד".
הלהבות בעיניה גוברות, ולרגע נדמה כאילו ייאכלו את שתינו, את החדר, את המגדל כולו. ואז היא ממצמצת, ועיניה הן שוב הכחול המתערבל של הסן. "אל תתנגדי לי, שומרת", היא אומרת לבסוף, קולה רך מדי. "לא אהנה להילחם בך, אבל אעשה זאת אם יהיה בכך צורך. ואנצח".
היא נעלמת. מותירה אותי עם התחושה המטרידה שהמערכה הסתיימה בלי שאדע ידה של מי הייתה על העליונה, ושלפחות מכה אחת ניחתה עלי בלי שאראה אותה או אפילו ארגיש בה. אבל יש לי שלושה ימים. הקרב עוד ארוך.פעמוני הכנסייה מצלצלים מחלומי, מהדהדים בין ערות לשינה. העולם מכוסה עשן ואובך, מלא צבעי חלום מטושטשים ושקופים, רכים מדי. אני רוצה להתהפך, לחזור לישון, אך במקום זאת קמה, דופקת על הדלת, דורשת לראות את השומר. משהו מעורפל עוטף את חושיי, מקהה את מחשבותיי, כקנוקנת הכרוכה סביב ראשי. אבל כשאני מנסה לאחוז בה, להפריד אותה, היא מחליקה בין אצבעותיי כמו חול ים.
"קח אותי אל הבישוף קושון", אני אומרת, בקול שלא נשמע כמוני. "אני רוצה להתוודות".
אני זועמת על עצמי, על קולי הסורר המדבר את המילים השגויות. אבל יודעת שהחלום נובע מפחד וגעגוע. היו לי כמותו בעבר, חלומות שבהם אני נכנעת, מקבלת חנינה, משוחררת מכלאי, חוזרת הביתה לדומרמי. ובכל זאת משהו בי מתמרד, זועק, מוחה, כאילו הייתי אסורה תחת משקלן הכבד של שלשלאות ואזיקים של משי וקטיפה במקום ברזל. מבעד לצעיף הרך המקיף את עיניי ואוטם את אוזניי ואופף את כל מחשבותיי אני צונחת על ברכיי בפני הבישוף הארור קושון, מתוודה על חטאיי, מבקשת מחילה, מסכימה להחליף את בגדי האסיר שלי, את בגדי הגבר, בשמלתה של נערה, לראשונה זה שנים ארוכות. וכשהבישוף מהנהן ומניח את ידו על כתפי לאות שהוא מקבל את תחינותיי, מגעו מצית בי שוב את אש המרי, אבל עיניו ממסמרות אותי, נושאות כוח שמעולם לא היה מנת חלקו של איש דת, בוודאי שלא איש הדת הזה. ואז, לרגע, עיניו כחולות כמו הסן ואפורות וחדות כמו קצות כיפותיה של הקתדרלה, ואף על פי שאני מבינה סוף סוף מה נעשה לי, איני יכולה אלא להרכין את ראשי בכניעה ולהניח לדמעות העלבון וההשפלה לזלוג על לחיי.פעמוני הכנסייה מצלצלים ומעירים אותי, והדבר הראשון שאני מגלה הוא שגופי אינו כואב מדרגש העץ. עכשיו יש תחתיו מזרון. בגדיי עשויים בד פשוט, נעים למגע, בד שאינו מלוכלך ונוקשה ואינו נדבק לעורי. זו שמלה, ואני מרגישה בה זרה כאילו עטיתי שכבת עור נוספת, זרה. אני נאבקת בדחף המיידי לקרוע אותה מעלי. הכאב פועם בראשי. במשך שעה קלה החדר מסתחרר סביבי, עד שאני מצליחה להבדיל בין שמיים וארץ.
רואן יושבת ליד המיטה, ממתינה. כשאני מביטה בה, בקבוק היין מתגשם בידיה. היא מציעה לי אותו ואני מביטה, אך לא מושיטה את ידי. "לא ידעתי שאת מסוגלת לזה", אני אומרת, כמעט בנימת שיחה, אף שדמי רותח בעורקיי. זה לא מדויק, כמובן – ידעתי שהיא מסוגלת לעשות את זה לאנשים רגילים. כבר בילדותי ראיתי את דומרמי מצילה ילדים מעגלה שהידרדרה לעברם בכך שהכריחה אותם ליפול הצדה ולהתגלגל. אבל יש הבדל בין לשלוט באדם לדקה או שתיים לבין לשלוט בו לזמן ארוך, להפעיל אותו, לדבר דרכו. ובהחלט יש הבדל בין אדם שאינו מודע לרוח העיר לבין שומרת ערים.
"זה מעייף מאוד", היא מודה. "ועל אחת כמה וכמה כשלשומר יש כוח רצון חזק. למזלי לקח לך זמן להבין מה קרה. לא הייתי מצליחה לסיים את התהליך אחרת".
היא מושיטה לי שוב את הבקבוק, ואני רואה שידה רועדת. "בבקשה. שתי. הסחרחורת אמורה להיות קשה".
אני לא רוצה לקחת את הבקבוק, אבל הרעד בידה מתגבר. לבסוף אני אוחזת בצוואר הבקבוק ומצמידה את הפיה לשפתיי. "ולמחיר של מה שעשית אין משמעות בעינייך?" אני שואלת אחרי לגימה ארוכה. "מה את חושבת שיקרה למה שהשגנו בעמל רב כל כך, אתן ואני, החיילים, אפילו המלך? איך את חושבת שיגיבו כשישמעו שחזרתי בי מאמונותיי?"
היא שותקת.
"יצאתי למלחמה הזו כדי לשחרר אתכן. ערי צרפת".
"זה לא היה תפקידך".
"זו הייתה חובתי!" אני קמה, מתנדנדת לרגע אבל מצליחה לעמוד מולה, זקופה. "אם הייתן נותרות תחת עול הכיבוש האנגלי – "
היא מגלגלת את עיניה. "כיבוש הוא מושג של בני אדם. לא של ערים. אנחנו נצחיות. כובשים הולכים ובאים. אנחנו נותרות לעמוד".
"אולי. אבל העם הצרפתי – "
"גם העם הצרפתי הוא מושג של בני אדם. מהי צרפת? מהו העם הצרפתי? אלו אנשים. הם חיים בי. באחרות". היא מניפה את ידה אל החלון בתנועה רחבה, כאילו יכלה במחווה זו להקיף את כל גבולותיה. "חובתך היא כלפי הערים. לא 'העם הצרפתי'".
"אתן העם הצרפתי".
פניה אטומות ואפורות ונוקשות כקירות הקתדרלה. זעם וחוסר אונים פועמים מאחורי גלגלי עיניי. "לא הייתה לך כל זכות", אני אומרת לבסוף, בשקט.
היא מהנהנת. "אני יודעת. אני מצטערת. הזהרתי אותך שלא אתן לך למות, שומרת. שנאתי לעשות לך את זה, אבל אם יהיה צורך אעשה את זה שוב".
היא אומרת את האמת. אני יודעת את זה. לא הערכתי מספיק את נכונותה להקריב הכל כדי לשמור אותי בחיים. אפילו את אזרחיה שלה. אני מחשבת את צעדיי. כל עוד המשפט יערך כאן, אני נמצאת במרכז הכוח שלה, במרכז תשומת הלב שלה. היא לא תניח לי לשוב ולדבר עם הבישוף, לא תניח לי ללבוש שוב את בגדי המלחמה שלי. לא נותרו לי אפשרויות.
פרט לאחת. היא קלושה, אבל אם אצליח זה יהיה עכשיו. כשרואן חלשה, יגעה, ידיה עדיין רועדות. אני מתיקה ממנה את מבטי ופוסעת אל החלון.העיר תחתינו נראית אינסופית, הרחובות צבעוניים, עצי הפרי, השיחים הגזומים, בנייני האבן והעץ, הקתדרלה המתנשאת מעליהם, נהר הסן הכחול כל כך, הנוצץ בשמש הצהריים. "את באמת יפהפייה", אני אומרת, מבלי להחזיר אליה את מבטי.
ואז אני קופצת.
צדקתי. היא לא מספיקה להציל אותי. אני יודעת, כי אני מרגישה את המכה, ואז החושך בולע אותי.פעמוני הכנסייה חודרים אל שנתי. כשאני מתעוררת, ראשי נח בחיקה, ואני רוצה לזעוק בתסכול אבל רק נשיפה קלה של חוסר אונים בוקעת משפתיי. היא מטה את ראשי לאחור, ומזליפה יין לפי. אני מלעלעת. עיניה נוצצות מדמעות, והן כחולות ומבריקות ועמוקות כמו הסן.
"חשבתי שלא תספיקי", אני אומרת בסוף.
"כמעט לא הספקתי. לא היה לי סיכוי להגיע לשם בעצמי".
"אז מה עשית?"
"כמה מהשיחים למטה גזומים לכדורים. עקרתי אותם משורשיהם וגלגלתי אותם אל מסלול הנפילה שלך. הם קלטו את משקלך כמעט ללא פגע". פתאום אני מודעת לשריטות על גופי. אף אחת מהן לא חמורה. חבל. "אנשים אומרים שהקדושים הצילו אותך".
אני צוחקת, אבל הצחוק מר ונטול שמחה. היא תופסת את ידי, ומגעה על השריטות הטריות צורב. "למה את רוצה למות, שומרת?"
"אני לא רוצה למות. אני רוצה שצרפת תחיה".
היא נאנחת. "כבר אמרתי לך. צרפת תחיה גם כשהאנגלים ישלטו בה. אנחנו צריכות אותך יותר מאשר את החופש שלנו".
"אנחנו על סף שחרור, רואן".
"אז תילחמי". היא מניפה את ידה. "אחלץ אותך מהמגדל הזה. תוכלי לגייס מחדש את הצבא שלך – "
"מאוחר מדי. אנשינו עייפים. הם חוו מפלות רבות מדי. הם לא יבואו איתי. והמלך לא ייתן לי עוד חיילים".
"גם עשרה איכרים יכולים לכבוש עיר כשהעיר עומדת לצדם. צרפת כולה תוכל להיות שלך בתוך שבועות".
אני מנידה בראשי, תנועה חדה שצורבת בצווארי ועורפי. "לא. הייתה סיבה שנזקקתי לצבא. זמן רב מדי הלכתי על הגבול הדק בין קדושה למשרתת השטן. אם אנצח במלחמה הזו בנסים ונפלאות, הגבול יתפוגג לחלוטין".
"אז תיעלמי. תני למלחמה להמשיך בלעדייך – "
"אבל היא לא תמשיך". אני מביטה בה. "היא נגמרה. ואם תבריחי אותי החוצה, אם איעלם, איש לא יזכור בקרוב אותה או אותי. אבל אם אמות, המלך שרל השביעי – "
"זה מה שאת חושבת שתשיגי?" היא לוטשת בי עיניים קרות ואפורות. "את חושבת שהמוות שלך ירומם את מעמדו של המלך? יעניק לו את האומץ שלא ניחן בו לשלוט?"
אני מהנהנת. "העם שהלך אחריי עד כה ימשיך לעשות זאת אחרי מותי. דברים מעטים מאוד יניעו אותם לפעולה. אבל מותה של ז'אן ד'ארק, הבתולה מאורליאן שנשרפה על המוקד – "
"לא".
"הערך של חיי נמוך בהרבה ממותי".
היא מנידה בראשה, פניה שוב חתומות. "הערך של חייך הוא הכל".
"רואן", אני אומרת בקול רך. "יהיו שומרי ערים אחרים".
"אין לך ילדים. יעברו שנים".
"עברו שנים כשנולדתי. אתן שרדתן".
"בקושי רב. ואם תמותי – "
"אז תחזיקי אותי אסורה עד קץ חיי? לא תהיה לך דרך אחרת לעצור אותי. ואיזו מין שומרת ערים אהיה כשאני כלואה כאן?"
היא בוהה בי בעיניים גדולות וחדות כמו כיפות הקתדרלה. לרגע נדמה לי שהיא עומדת לדקור אותי באמצעותן.
"לא".
"כן". וברחמים פתאומיים אני מושיטה יד ואוחזת בה. "כן. אני מצטערת, אבל זה חייב להיות כך. ואם אצטרך אשתמש בקריאה ואאלץ את כולכן לעמוד בצד".
"אין לקריאה כוחות כאלו", היא אומרת.
"את לא יודעת את זה".
"גם את לא".
היא צודקת. מעולם, בכל ההיסטוריה המוכרת לי, שומרי ערים לא נאלצו להכריח עיר לעשות משהו שלא רצתה. "אל תאלצי אותי להיות הראשונה שמנסה".
היא נשברת, הדמעות בעיניה כמו ממלאות את התא, שוטפות כמו גשמי החורף, ואני אוספת אותה אל בין זרועותיי. ניצחתי במלחמה. והפסדתי. כפי שרציתי. אבל טעם הניצחון מר משזכרתי.
"נשאר לך עוד מהיין ההוא?"
הבקבוק מתגשם בידה, ושתי כוסות מתגשמות בעקבותיו. אני ממלאת את הכוס שלה קודם. אנחנו יושבות שעות רבות מול החלון, לוגמות יין בשתיקה, מביטות בה, בתושביה החולפים, בזרימת הסן, בשמש השוקעת, הצובעת את מגדלי הקתדרלה.
כשאני מתעוררת אין איש במגדל מלבדי, ובגדי החייל שלי תלויים על הכיסא שליד מיטתי, מחכים לי.פעמוני הכנסייה אינם נשמעים עוד מעל נהמת הלהבות. רק עשרות אנשים התאספו לצפות בי נשרפת. הם מפחדים. אבל לי נדמה כאילו צרפת כולה נמצאת איתי. מביטה בי סביב המדורה. רואן בעיניה הכחולות-אפורות, בתחריטי הקתדרלה שבבגדיה; ריימס, בכובע גבירות משובץ בעשרות זכוכיות צבעוניות קטנטנות כמו חלונות כנסיותיה המשתקפים בעיניה; אורליאן, מבהיקה ולבנה כטירתה וחומותיה, נושאת את דגלי שחבצלת העמקים רקומה בו; דומרמי, בגדיה ירוקים כמו מישורי העשב שבהם גדלתי, ריח הדשא הרענן נישא אלי אפילו דרך הלהבות; ועוד רבות אחרות. האנשים חסרי הפחד שהתאספו סביב המוקד צועקים כעת קריאות זעם וגנאי אל הבישוף קושון, שמאבד את חיוך הניצחון שלו. הוא לוכד את מבטי דרך הלהבות ואני רואה בעיניו את התמיהה והפחד בעיניו. הוא תוהה למה אני לא צורחת. תוהה כמה חזקה שליטתי בכאב. מאוחר יותר, הוא יורה ללא ספק לכתוב שהמכשפה מאורליאן זעקה וצרחה כשהשיבה את נשמתה לאדונה השטן. אבל כעת הוא תוהה, מבוהל, מאבד את ביטחונו העצמי, ואני מעקלת כלפיו את שפתיי. זה היה הדבר היחיד שהנחתי להן לתת לי. כשהאש מאכלת את גופי באיטיות נוראה והעשן חונק אותי, אני לא חשה כאב. תודעתי נישאת הרחק משם, מעל הרחובות ובתי האבן והעץ, מעל עצי הפרי, מעל הנהר, אפילו מעל הקתדרלה, עד שצרפת כולה פרושה תחתיי, יפהפייה בעשרות גוני ירוק וכחול ותכלת וחום ואדום, ואני יודעת שיום אחד היא תהיה חופשייה.
אני תוהה אם יש בי די כוחות לקום, לדפוק על דלת החדר עד שהשומר יגיע ולבקש מים. לפעמים הם מסכימים. אפילו הם מבינים שמוות ברעב ובצמא לא ישרת את מטרות הכנסייה והמלך המזוייף.
בדיוק כשאני מחליטה שאין בי הכוח לנוע, משהו קריר נצמד אל שפתיי. פיה של בקבוק זכוכית. אני מנסה להדוף אותה, אבל היד שאוחזת בבקבוק עקשנית ואני נכנעת ולוגמת. לא מים. משהו מריר-מתוק, חד יותר, שמעורר את חושיי. לבסוף אני מזהה את הטעם ומאלצת את עיניי להיפקח.
"אמרתי לך לא לבוא לפה", אני לוחשת.
"ואני אמרתי לך שלא אנטוש אותך", היא עונה. היא עוזרת לי להתיישב. בקבוק היין שבידיה הפך לכוס מים. אני גומעת אותם בשקיקה ולראשונה מרגישה ברעבוני. "אסור שמישהו יראה אותך".
"אף אחד לא ראה. וגם אם הם רואים, הם שוכחים".
"אני לא יכולה לסמוך על זה. הבישוף יודע שגנבת את יין הקודש היקר שלו?"
"גם אם הוד קדושתו יבחין שהיין נעלם, הוא אינו מאלה שמטרידים את עצמם בחקר האמת", היא אומרת. שק בד גס נח בינינו, והיא שולה ממנו כיכר לחם חום, ריחני. בזמן שאני מתנפלת עליו היא אינה מוציאה הגה. שפתיה הדוקות, צמודות זו אל זו כמנסות לשמור בתוכן את המילים הקשות. היא לובשת בגדי איכרה, סינר מלוכלך על מותניה ומטפחת על ראשה. היא הייתה יכולה להיראות רגילה לחלוטין אלמלא אותם בגדים, סינר ומטפחת נשאו את דוגמת התחריטים והתבליטים של הקתדרלה, כהדפס בד כה מציאותי עד שנדמה כאילו לבשה את הקתדרלה עצמה. ואולי זו האמת.
"ההוצאה להורג נקבעה".
אני מהנהנת. ציפיתי לכך. "שבוע? שבועיים?"
"שלושה ימים".
מוקדם יותר משקיוויתי, אבל מאוחר בהרבה משחששתי. אני מביטה החוצה דרך חלון המגדל. הוא גבוה. שוביי התכוונו ללא ספק למנוע ממני לברוח, וכך נתנו לי את מתנת הנוף. רואן כולה נשקפת מהחלון: נהר הסן הארוך, היפהפה, מימיו חלקים וכחולים מהגובה הרב, בתי העיר העשויים עץ ואבן, אפורים-חומים, עצי הפרי. השיחים הגזומים בקפידה תחת המגדל. הרחובות הצבעוניים שאנשים קטנטנים פוסעים בהם. ממרחק כזה העיר נראית מושלמת, חפה מכל פגם וחטא. ממרחק כזה כמעט אפשר להאמין שזה מה שהיא. אבל היא באמת יפהפייה. אני מביטה אחורה, בדמות קפוצת השפתיים שמולי, תוהה אם לומר לה את זה אך מחליטה לוותר. אני יודעת שזה לא יפייס אותה, לא יקל על המערכה המתקרבת. ומכל הקרבות שהובלתי ללא פחד, בביטחון גמור בנצחוני, דווקא בקרב הזה, שבו אני מתכוונת להפסיד, אני מלאת אימה.
"לא תשאלי אותי איך זה יקרה?"
"תלייה?" אני שואלת, בלי תקווה רבה.
"שריפה. יעלו אותך על המוקד, כמכשפה וכופרת".
ראיתי פעם שריפת מכשפות. אני מדמיינת את האש האוחזת בי, בבגדיי, בשיערי, בגופי. את העשן החונק אותי. את הייסורים. לרגע פחד חודר את קיר הנחישות שלי, ואני נאבקת להחניק את הרעד שחולף בי. אבל היא רואה אותו. ניצחון ראשון לטובתה. אבל המערכה עוד ארוכה.
"כמה זמן את מתכוונת להמשיך בהצגה המגוחכת הזו?" היא שואלת.
"עד שהמסך יירד". ראיתי פעם הצגת תיאטרון בריימס. היה בה שחקן אחד ולא היה בה מסך, אבל אחד הקצינים שלי לימד אותי את משמעות הביטוי.
"ואת חושבת שאניח לזה לקרות? באמת?"
אני שותקת. הרוח נושבת מחלון המגדל, גורמת לבגדיה להתנפנף. שיערה הארוך והאדמוני נוצץ תחת קרני השמש. לרגע, כשהאור משחק בו, הוא אינו שיער אלא נהר הסן עצמו, ואני כמעט מתפתה להושיט יד ולהעביר בו את אצבעותיי, לגלות אם הן יירטבו. במקום זאת אני מעבירה את ידיי בשיערי המלוכלך, הקצר.
"את חושבת שמישהי מאיתנו תניח לזה לקרות?" היא ממשיכה.
אני חושקת את שפתיי. "אתן תעשו מה שהתושבים והשליטים והכנסייה ירצו. כמו תמיד. תפקידי הוא לשמור עליכן. לא להיפך".
"ועשית זאת".
"מלאכתי לא הסתיימה".
"אם כך את מתכוונת להמשיך בה מהמוקד?" היא שואלת, ובקולה אני שומעת לעג וזעם וייאוש וגינוי, שונה מאוד מהגינוי של הבישוף קושון. אני מתגעגעת לדומרמי. לבגדיה התכולים והילוכה המבויש, לעיניה הרכות, לקולה השקט כשסיפרה לי מי אני, כשהבנתי מה אני. רואן, שלא הגעתי אליה כמשחררת אלא כשבויה, אינה סובלנית כלפיי באותה מידה. אבל אני יודעת שהרגש האמיתי מאחורי מילותיה הוא חרדה.
"מה את מצפה שאעשה?" אני מרימה את קולי. "שאספר להם את האמת? שהמלאך מיכאל והקדושות מרגרטה וקתרינה מעולם לא דיברו אלי, שאלו היו ערי צרפת? שהערים עצמן פתחו עבורי את שעריהם, החלישו את הביצורים, מנעו מהחצים לפגוע בצבא שלי? את חושבת שזה יוסיף אמינות לסיפור שלי?"
"שומרת!" לרגע, האש בעיניה משקפת את להבות המוקד. "את לא יכולה לצאת זכאית במשפט הזה".
"אני יודעת".
"שרל השביעי אינו מלך צרפת, אף על פי שהמלכת אותו. אין לו סמכות בגבולותיי. הוא לא ישחרר אותך".
"אני יודעת".
"את תודי בהאשמות המיוחסות לך. את תספרי להם שאת נערה כפרית טיפשה ונבערת שבדתה את הקולות ששמעה מדמיונה הפורה. את תודי שאיש לא אמר לך להמליך את המלך, ואת תסכימי ללבוש בגדי אישה".
"רואן", אני אומרת בשקט, והיא קופאת כשאני קוראת לה בשמה לראשונה, אף על פי שזו אינה קריאה. "אני לא מתכוונת להתחמק מהמוקד".
הלהבות בעיניה גוברות, ולרגע נדמה כאילו ייאכלו את שתינו, את החדר, את המגדל כולו. ואז היא ממצמצת, ועיניה הן שוב הכחול המתערבל של הסן. "אל תתנגדי לי, שומרת", היא אומרת לבסוף, קולה רך מדי. "לא אהנה להילחם בך, אבל אעשה זאת אם יהיה בכך צורך. ואנצח".
היא נעלמת. מותירה אותי עם התחושה המטרידה שהמערכה הסתיימה בלי שאדע ידה של מי הייתה על העליונה, ושלפחות מכה אחת ניחתה עלי בלי שאראה אותה או אפילו ארגיש בה. אבל יש לי שלושה ימים. הקרב עוד ארוך.פעמוני הכנסייה מצלצלים מחלומי, מהדהדים בין ערות לשינה. העולם מכוסה עשן ואובך, מלא צבעי חלום מטושטשים ושקופים, רכים מדי. אני רוצה להתהפך, לחזור לישון, אך במקום זאת קמה, דופקת על הדלת, דורשת לראות את השומר. משהו מעורפל עוטף את חושיי, מקהה את מחשבותיי, כקנוקנת הכרוכה סביב ראשי. אבל כשאני מנסה לאחוז בה, להפריד אותה, היא מחליקה בין אצבעותיי כמו חול ים.
"קח אותי אל הבישוף קושון", אני אומרת, בקול שלא נשמע כמוני. "אני רוצה להתוודות".
אני זועמת על עצמי, על קולי הסורר המדבר את המילים השגויות. אבל יודעת שהחלום נובע מפחד וגעגוע. היו לי כמותו בעבר, חלומות שבהם אני נכנעת, מקבלת חנינה, משוחררת מכלאי, חוזרת הביתה לדומרמי. ובכל זאת משהו בי מתמרד, זועק, מוחה, כאילו הייתי אסורה תחת משקלן הכבד של שלשלאות ואזיקים של משי וקטיפה במקום ברזל. מבעד לצעיף הרך המקיף את עיניי ואוטם את אוזניי ואופף את כל מחשבותיי אני צונחת על ברכיי בפני הבישוף הארור קושון, מתוודה על חטאיי, מבקשת מחילה, מסכימה להחליף את בגדי האסיר שלי, את בגדי הגבר, בשמלתה של נערה, לראשונה זה שנים ארוכות. וכשהבישוף מהנהן ומניח את ידו על כתפי לאות שהוא מקבל את תחינותיי, מגעו מצית בי שוב את אש המרי, אבל עיניו ממסמרות אותי, נושאות כוח שמעולם לא היה מנת חלקו של איש דת, בוודאי שלא איש הדת הזה. ואז, לרגע, עיניו כחולות כמו הסן ואפורות וחדות כמו קצות כיפותיה של הקתדרלה, ואף על פי שאני מבינה סוף סוף מה נעשה לי, איני יכולה אלא להרכין את ראשי בכניעה ולהניח לדמעות העלבון וההשפלה לזלוג על לחיי.פעמוני הכנסייה מצלצלים ומעירים אותי, והדבר הראשון שאני מגלה הוא שגופי אינו כואב מדרגש העץ. עכשיו יש תחתיו מזרון. בגדיי עשויים בד פשוט, נעים למגע, בד שאינו מלוכלך ונוקשה ואינו נדבק לעורי. זו שמלה, ואני מרגישה בה זרה כאילו עטיתי שכבת עור נוספת, זרה. אני נאבקת בדחף המיידי לקרוע אותה מעלי. הכאב פועם בראשי. במשך שעה קלה החדר מסתחרר סביבי, עד שאני מצליחה להבדיל בין שמיים וארץ.
רואן יושבת ליד המיטה, ממתינה. כשאני מביטה בה, בקבוק היין מתגשם בידיה. היא מציעה לי אותו ואני מביטה, אך לא מושיטה את ידי. "לא ידעתי שאת מסוגלת לזה", אני אומרת, כמעט בנימת שיחה, אף שדמי רותח בעורקיי. זה לא מדויק, כמובן – ידעתי שהיא מסוגלת לעשות את זה לאנשים רגילים. כבר בילדותי ראיתי את דומרמי מצילה ילדים מעגלה שהידרדרה לעברם בכך שהכריחה אותם ליפול הצדה ולהתגלגל. אבל יש הבדל בין לשלוט באדם לדקה או שתיים לבין לשלוט בו לזמן ארוך, להפעיל אותו, לדבר דרכו. ובהחלט יש הבדל בין אדם שאינו מודע לרוח העיר לבין שומרת ערים.
"זה מעייף מאוד", היא מודה. "ועל אחת כמה וכמה כשלשומר יש כוח רצון חזק. למזלי לקח לך זמן להבין מה קרה. לא הייתי מצליחה לסיים את התהליך אחרת".
היא מושיטה לי שוב את הבקבוק, ואני רואה שידה רועדת. "בבקשה. שתי. הסחרחורת אמורה להיות קשה".
אני לא רוצה לקחת את הבקבוק, אבל הרעד בידה מתגבר. לבסוף אני אוחזת בצוואר הבקבוק ומצמידה את הפיה לשפתיי. "ולמחיר של מה שעשית אין משמעות בעינייך?" אני שואלת אחרי לגימה ארוכה. "מה את חושבת שיקרה למה שהשגנו בעמל רב כל כך, אתן ואני, החיילים, אפילו המלך? איך את חושבת שיגיבו כשישמעו שחזרתי בי מאמונותיי?"
היא שותקת.
"יצאתי למלחמה הזו כדי לשחרר אתכן. ערי צרפת".
"זה לא היה תפקידך".
"זו הייתה חובתי!" אני קמה, מתנדנדת לרגע אבל מצליחה לעמוד מולה, זקופה. "אם הייתן נותרות תחת עול הכיבוש האנגלי – "
היא מגלגלת את עיניה. "כיבוש הוא מושג של בני אדם. לא של ערים. אנחנו נצחיות. כובשים הולכים ובאים. אנחנו נותרות לעמוד".
"אולי. אבל העם הצרפתי – "
"גם העם הצרפתי הוא מושג של בני אדם. מהי צרפת? מהו העם הצרפתי? אלו אנשים. הם חיים בי. באחרות". היא מניפה את ידה אל החלון בתנועה רחבה, כאילו יכלה במחווה זו להקיף את כל גבולותיה. "חובתך היא כלפי הערים. לא 'העם הצרפתי'".
"אתן העם הצרפתי".
פניה אטומות ואפורות ונוקשות כקירות הקתדרלה. זעם וחוסר אונים פועמים מאחורי גלגלי עיניי. "לא הייתה לך כל זכות", אני אומרת לבסוף, בשקט.
היא מהנהנת. "אני יודעת. אני מצטערת. הזהרתי אותך שלא אתן לך למות, שומרת. שנאתי לעשות לך את זה, אבל אם יהיה צורך אעשה את זה שוב".
היא אומרת את האמת. אני יודעת את זה. לא הערכתי מספיק את נכונותה להקריב הכל כדי לשמור אותי בחיים. אפילו את אזרחיה שלה. אני מחשבת את צעדיי. כל עוד המשפט יערך כאן, אני נמצאת במרכז הכוח שלה, במרכז תשומת הלב שלה. היא לא תניח לי לשוב ולדבר עם הבישוף, לא תניח לי ללבוש שוב את בגדי המלחמה שלי. לא נותרו לי אפשרויות.
פרט לאחת. היא קלושה, אבל אם אצליח זה יהיה עכשיו. כשרואן חלשה, יגעה, ידיה עדיין רועדות. אני מתיקה ממנה את מבטי ופוסעת אל החלון.העיר תחתינו נראית אינסופית, הרחובות צבעוניים, עצי הפרי, השיחים הגזומים, בנייני האבן והעץ, הקתדרלה המתנשאת מעליהם, נהר הסן הכחול כל כך, הנוצץ בשמש הצהריים. "את באמת יפהפייה", אני אומרת, מבלי להחזיר אליה את מבטי.
ואז אני קופצת.
צדקתי. היא לא מספיקה להציל אותי. אני יודעת, כי אני מרגישה את המכה, ואז החושך בולע אותי.פעמוני הכנסייה חודרים אל שנתי. כשאני מתעוררת, ראשי נח בחיקה, ואני רוצה לזעוק בתסכול אבל רק נשיפה קלה של חוסר אונים בוקעת משפתיי. היא מטה את ראשי לאחור, ומזליפה יין לפי. אני מלעלעת. עיניה נוצצות מדמעות, והן כחולות ומבריקות ועמוקות כמו הסן.
"חשבתי שלא תספיקי", אני אומרת בסוף.
"כמעט לא הספקתי. לא היה לי סיכוי להגיע לשם בעצמי".
"אז מה עשית?"
"כמה מהשיחים למטה גזומים לכדורים. עקרתי אותם משורשיהם וגלגלתי אותם אל מסלול הנפילה שלך. הם קלטו את משקלך כמעט ללא פגע". פתאום אני מודעת לשריטות על גופי. אף אחת מהן לא חמורה. חבל. "אנשים אומרים שהקדושים הצילו אותך".
אני צוחקת, אבל הצחוק מר ונטול שמחה. היא תופסת את ידי, ומגעה על השריטות הטריות צורב. "למה את רוצה למות, שומרת?"
"אני לא רוצה למות. אני רוצה שצרפת תחיה".
היא נאנחת. "כבר אמרתי לך. צרפת תחיה גם כשהאנגלים ישלטו בה. אנחנו צריכות אותך יותר מאשר את החופש שלנו".
"אנחנו על סף שחרור, רואן".
"אז תילחמי". היא מניפה את ידה. "אחלץ אותך מהמגדל הזה. תוכלי לגייס מחדש את הצבא שלך – "
"מאוחר מדי. אנשינו עייפים. הם חוו מפלות רבות מדי. הם לא יבואו איתי. והמלך לא ייתן לי עוד חיילים".
"גם עשרה איכרים יכולים לכבוש עיר כשהעיר עומדת לצדם. צרפת כולה תוכל להיות שלך בתוך שבועות".
אני מנידה בראשי, תנועה חדה שצורבת בצווארי ועורפי. "לא. הייתה סיבה שנזקקתי לצבא. זמן רב מדי הלכתי על הגבול הדק בין קדושה למשרתת השטן. אם אנצח במלחמה הזו בנסים ונפלאות, הגבול יתפוגג לחלוטין".
"אז תיעלמי. תני למלחמה להמשיך בלעדייך – "
"אבל היא לא תמשיך". אני מביטה בה. "היא נגמרה. ואם תבריחי אותי החוצה, אם איעלם, איש לא יזכור בקרוב אותה או אותי. אבל אם אמות, המלך שרל השביעי – "
"זה מה שאת חושבת שתשיגי?" היא לוטשת בי עיניים קרות ואפורות. "את חושבת שהמוות שלך ירומם את מעמדו של המלך? יעניק לו את האומץ שלא ניחן בו לשלוט?"
אני מהנהנת. "העם שהלך אחריי עד כה ימשיך לעשות זאת אחרי מותי. דברים מעטים מאוד יניעו אותם לפעולה. אבל מותה של ז'אן ד'ארק, הבתולה מאורליאן שנשרפה על המוקד – "
"לא".
"הערך של חיי נמוך בהרבה ממותי".
היא מנידה בראשה, פניה שוב חתומות. "הערך של חייך הוא הכל".
"רואן", אני אומרת בקול רך. "יהיו שומרי ערים אחרים".
"אין לך ילדים. יעברו שנים".
"עברו שנים כשנולדתי. אתן שרדתן".
"בקושי רב. ואם תמותי – "
"אז תחזיקי אותי אסורה עד קץ חיי? לא תהיה לך דרך אחרת לעצור אותי. ואיזו מין שומרת ערים אהיה כשאני כלואה כאן?"
היא בוהה בי בעיניים גדולות וחדות כמו כיפות הקתדרלה. לרגע נדמה לי שהיא עומדת לדקור אותי באמצעותן.
"לא".
"כן". וברחמים פתאומיים אני מושיטה יד ואוחזת בה. "כן. אני מצטערת, אבל זה חייב להיות כך. ואם אצטרך אשתמש בקריאה ואאלץ את כולכן לעמוד בצד".
"אין לקריאה כוחות כאלו", היא אומרת.
"את לא יודעת את זה".
"גם את לא".
היא צודקת. מעולם, בכל ההיסטוריה המוכרת לי, שומרי ערים לא נאלצו להכריח עיר לעשות משהו שלא רצתה. "אל תאלצי אותי להיות הראשונה שמנסה".
היא נשברת, הדמעות בעיניה כמו ממלאות את התא, שוטפות כמו גשמי החורף, ואני אוספת אותה אל בין זרועותיי. ניצחתי במלחמה. והפסדתי. כפי שרציתי. אבל טעם הניצחון מר משזכרתי.
"נשאר לך עוד מהיין ההוא?"
הבקבוק מתגשם בידה, ושתי כוסות מתגשמות בעקבותיו. אני ממלאת את הכוס שלה קודם. אנחנו יושבות שעות רבות מול החלון, לוגמות יין בשתיקה, מביטות בה, בתושביה החולפים, בזרימת הסן, בשמש השוקעת, הצובעת את מגדלי הקתדרלה.
כשאני מתעוררת אין איש במגדל מלבדי, ובגדי החייל שלי תלויים על הכיסא שליד מיטתי, מחכים לי.פעמוני הכנסייה אינם נשמעים עוד מעל נהמת הלהבות. רק עשרות אנשים התאספו לצפות בי נשרפת. הם מפחדים. אבל לי נדמה כאילו צרפת כולה נמצאת איתי. מביטה בי סביב המדורה. רואן בעיניה הכחולות-אפורות, בתחריטי הקתדרלה שבבגדיה; ריימס, בכובע גבירות משובץ בעשרות זכוכיות צבעוניות קטנטנות כמו חלונות כנסיותיה המשתקפים בעיניה; אורליאן, מבהיקה ולבנה כטירתה וחומותיה, נושאת את דגלי שחבצלת העמקים רקומה בו; דומרמי, בגדיה ירוקים כמו מישורי העשב שבהם גדלתי, ריח הדשא הרענן נישא אלי אפילו דרך הלהבות; ועוד רבות אחרות. האנשים חסרי הפחד שהתאספו סביב המוקד צועקים כעת קריאות זעם וגנאי אל הבישוף קושון, שמאבד את חיוך הניצחון שלו. הוא לוכד את מבטי דרך הלהבות ואני רואה בעיניו את התמיהה והפחד בעיניו. הוא תוהה למה אני לא צורחת. תוהה כמה חזקה שליטתי בכאב. מאוחר יותר, הוא יורה ללא ספק לכתוב שהמכשפה מאורליאן זעקה וצרחה כשהשיבה את נשמתה לאדונה השטן. אבל כעת הוא תוהה, מבוהל, מאבד את ביטחונו העצמי, ואני מעקלת כלפיו את שפתיי. זה היה הדבר היחיד שהנחתי להן לתת לי. כשהאש מאכלת את גופי באיטיות נוראה והעשן חונק אותי, אני לא חשה כאב. תודעתי נישאת הרחק משם, מעל הרחובות ובתי האבן והעץ, מעל עצי הפרי, מעל הנהר, אפילו מעל הקתדרלה, עד שצרפת כולה פרושה תחתיי, יפהפייה בעשרות גוני ירוק וכחול ותכלת וחום ואדום, ואני יודעת שיום אחד היא תהיה חופשייה.
ב-30 במאי 1431 נשרפה ז'אן ד'ארק על המוקד, שנבנה בגובה רב מהרגיל כדי שהאש תימשך זמן רב ותאריך את סבלה. היא היתה בת 19 כשמתה. לחייה ומותה היתה חשיבות מכרעת ביצירת הלאומיות הצרפתית ובכיבוש צרפת מידי האנגלים, והיא נחשבת עד היום לקדושה וגיבורה לאומית בצרפת.