_______________________________

הדרקון האחרון שלי

אטלנטיס החלה להיראות סוף-סוף באופק, אי של ירוק וזהב במרחק. ההקלה שחשתי הייתה עצומה. הספינה ששטנו בה הייתה ספינת תענוגות שאכלסה מאות נופשים, והייתה אמורה לשוט ממש חלק, אבל מובן שאני הרגשתי בחילה. למדתי כבר לזהות את הסימנים – בטן מתערבלת, תחושת חוסר יציבות, ראש כבד, צמר גפן בין האוזניים. רק המחשבה על הסצנה שאבא יעשה אם אקיא גרמה לי להמשיך להתרכז באופק ובנשימות עמוקות. קיוויתי שהפנים שלי לא ירוקים.

"גאיה! תראי!"

התכווצתי, אבל אז צל נפל עלינו, והסקרנות גרמה לי לאזור כוחות די כדי להרים את ראשי.

הדרקון היה גדול כמעט כמו הספינה עצמה, וכשהתקרב אלינו במעופו, אור השמש הוחזר מהקשקשים הירוקים-כסופים שעל גופו. כמה מהנוסעים צרחו. הוא נהם, נהמה גרונית שנשמעה קצת כמו צחוק, ואז כנפיו העצומות נפרשו, והוא עף הרחק מאיתנו.

"ראית את זה? ראית את זה?" אבא לא דיבר אלַי הפעם, אלא לדוקטור אזולאי – לשמחתי, בגלל שהספינה הטלטלה מעט כשהדרקון התרחק, ולא היה לי ספק שהפנים שלי ירוקים עכשיו. למרות הבחילה, לא השבתי את מבטי אל האופק. ראיתי כבר דרקונים בעבר, אבל אף פעם לא כל כך מקרוב, ולא כל כך גדולים ומרשימים. פתאום הרגשתי כאילו היינו בסיפור אגדה.

"הוא כמעט הטביע את הספינה!" אמר אבא לדוקטור אזולאי, והתחושה התפוגגה מייד. "חשבתי שאמרת שהמסע הזה בטוח!"

"היא לא הטביעה את הספינה, דורון." דוקטור אזולאי חייכה אל אבא את החיוך הידעני שלה, חיוך שכבר ידעתי שיש לו השפעה מרגיעה עליו. הלוואי שלי היה חיוך כזה. "זו ג'אוואראטס. היא דרקונית זקנה עם חוש הומור מעוות, והיא נוהמת ומבהילה כל ספינת תיירים שמגיעה לאטלנטיס. אני חושדת שחברת הספנות משלמת לה כדי להיות חלק מהאטרקציה."

"משלמת," אמר אבא, מופתע. "דרקונים מקבלים יורו? דולר?"

"סחר חליפין, אם אני לא טועה," אמא פצתה פה לראשונה – כמוני, היא הייתה מרותקת אל הדרקון – הדרקונית, בעצם. "נכון, דוקטור?"

"כן. הם מסרבים להחזיק מטבע אחיד, מה שקצת מסבך את המסחר איתם. זה עניין של צרכים – בשר, למשל…" אבא עיווה את פניו, ודוקטור אזולאי המשיכה, "מתכות יקרות, שירותים שונים שקל לנו לספק להם…"

כמו מה? ניקיון? רפואת שיניים? רציתי לשאול, אבל פחדתי שישימו לב כמה רע הרגשתי. אבא, לפחות. אמא עדיין הביטה בדרקונית. "מרתק," היא מלמלה.

"תמיד התעניינת בדרקונים, נאווה?" שאלה דוקטור אזולאי, וחיוכה התרכך.

"מאוד. רציתי להיות חוקרת דרקונים," אמרה אמא בהיסח הדעת. "אבל בשביל זה צריך לחיות באטלנטיס, ו…" היא השתתקה והביטה בי, וקצות אוזניה האדימו. "…ממילא זה היה סתם חלום של ילדים. את יודעת, כמו בשיר הזה? 'כל אחד רוצה להיות זמר, אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן – דרקונן'…" היא צחקה. זכרתי את הפעם הראשונה שבה השמיעה לי את אריק אינשטיין שר את השיר הזה. הוא היה אחד האהובים עליה. "זו הייתה סתם פנטסיה. חוץ מזה, אני ממש אוהבת את המחקר בגן הזואולוגי…"

התפללתי שתפסיק כבר, אבל היא המשיכה, כמו תמיד כשהרגישה עצבנית או אשמה, וידעתי שהיא מיד תסביר לדוקטור אזולאי שילדה אחת זה באמת ממש מספיק והיא בשום פנים ואופן לא רצתה שלושה או ארבעה ילדים, מה פתאום – אבל אבא קטע אותה, למרבה החסד, ואמר, "אני לא מבין למה לא יכולנו להגיע בטיסה."

"נו, באמת, דורון," נזפה בו אמא, אבל ההבעה שלה הייתה מלאה בהקלה והכרת תודה. "אסור לטוס לאטלנטיס. אתה מדמיין לעצמך את היצורים העצומים האלו מקפידים על מסלולי הטיסה שלנו? אפילו מאז שהמרחב האווירי של אטלנטיס הוכרז מורשה לדרקונים בלבד, קרו עדיין התנגשויות בגלל טייסים טיפשים שניסו לעשות קיצורי דרך –"

שאגה עצומה קטעה אותה. כמה ילדים צעקו בבהלה, אבל כשהדרקון הגיח מעבר לעננים הופתעתי לגלות שהוא היה קטן בהרבה מג'אוואראטס – אולי בגודל של אוטובוס או שניים – ומכוסה בנוצות, לא בקשקשים. הוא התהפך באוויר מעל הספינה, והבהלה של הילדים הפכה לקריאות התפעלות. האקרובטיקה הייתה בשבילנו, הבנתי.

"מי זה?" שאל אבא.

דוקטור אזולאי חייכה. "אפילו אני לא מכירה את כל הדרקונים באטלנטיס. אבל הרבה מהם אוהבים לעשות הצגות בשביל בני אדם."

הדרקון דאה מעל הספינה, הביט מטה וקולו הרעים שוב באנגלית מושלמת וצחה: "ברוכים הבאים לאטלנטיס, בני ובנות אנוש! ברוכים אתם בבואכם!"

מחיאות כפיים ותרועות התלהבות עלו מהסיפון כתגובה. רק ארבעתנו שתקנו. הדרקון עף הלאה, לעבר האי הירוק-זהוב, לעבר הר הגעש הפעיל, ראשו המושחר, המערות העצומות בצדדיו שמהן עלו דרקונים, החוף שעליו הם השתזפו, מתחפרים בחול הזהוב-שחור. מלמולים נרגשים נשמעו ככל שהתקרבנו אל האי. רוב הנוסעים בספינה הצטופפו כעת על הסיפון כדי להביט. לשמחתי, הם שמרו על מרחק ממני.

דוקטור אזולאי כרעה לצד כיסא הגלגלים שלי. "זה קצת כמו להיות המנקה בדיסנילנד, לא?" היא לחשה, וגרמה לי לחייך. היא לא חשבה שצריך להיזהר כל הזמן על הרגשות שלי, כמו אבא ואמא, והיא לא חשבה שאסור לצחוק במצבי. חיבבתי אותה.

"מעניין אם יש דרקונים נכים," אמרתי, ואז קלטתי. "לא, ברור שאין."

"דווקא יש להם נכויות," אמרה דוקטור אזולאי, וקמה על רגליה. "בדרך כלל, נכויות פיזיות שנגרמות מתאונות. לא הגנטיקה שלהם ולא המדע שלנו מסוגלים להחליף כנף של דרקון שנקטעה."

"אפשר להחליף נושא?" אבא רטן. "גאיה לא רוצה לשמוע על דברים כאלו."

ברור שהוא יודע את הרצונות שלי יותר טוב ממני. הזעפתי פנים והבטתי שוב קדימה. עוד ועוד דרקונים מילאו את השמים ככל שהתקרבנו, מגוון עצום של צבעים, צורות וגדלים, עד שאפילו הנערים והנערות המבוגרים ממני הצטרפו אל הילדים ורצו מצד לצד לאורך הסיפון כדי להביט בהם. אבא הסתכל עלַי, ואף על פי שהבחילה שלי החלה להתפוגג, לא פגשתי את מבטו. שנאתי לראות את הרחמים בעיניו. מיקדתי שוב את מבטי באופק והתעלמתי ממנו.

 

***

 

עברתי את המסע לאטלנטיס עשרות פעמים, עם עשרות מהמטופלים שלי. זו היתה הפעם הראשונה שבה חיכה לנו תור בנמל. שני אנשי צוות של הספינה הנחו אותנו אל תוך האנגר גדול שבתוכו התפתלה שיירת אנשים אינסופית עד למקום מושבו של פקיד אחד ויחיד. לעזאזל. חשדתי שהאמריקאים עמדו מאחורי הרעיון המגוחך הזה. אם זה היה תלוי בהם, הדרקונים היו נאלצים להחתים את הדרכונים שלנו עם הטפרים שלהם.

רוב הנוסעים שהיו איתנו על הספינה כבר עמדו בתור, ודורון דחף את הכיסא של גאיה לקצה שלו. היא לא גערה בו והודיעה שהיא יכולה לגלגל את עצמה לבד, סימן מובהק עד כמה הייתה מותשת. נאווה הלכה לנופף מול הפקיד בתג "פטור מתור", אבל אם החשדות שלי היו נכונים האמריקאים לא יקבלו את זה – הם ירצו אישור שככל הנראה אפשר להנפיק רק אצלם, והמראה של נערה בכיסא גלגלים לא ישנה את דעתם. נטשתי את התור והלכתי בחזרה לנמל, לחפש מישהו שאני מכירה. לא היו בני אדם רבים בתפקידי קבע על אטלנטיס, והכרתי את רובם.

"דוקטור אזולאי!" מישהו קרא מאחורַי, וזה לא היה קול אנושי. הסתובבתי, ואף על פי שהייתי מוכנה לכך, נרתעתי לאחור כשהדרקון, שהיה בסך הכול בינוני בגודלו – לא גבוה יותר מבניין דו-קומתי – התנשא מעליי, קרוב מאוד. "סליאן, נכון?" שאלתי. האמת היא שזכרתי את שמו, אבל הייתי צריכה לומר משהו מהר כדי לחפות על העובדה שהבהיל אותי. לא רציתי שידאג.

"נכון," ראשו התכופף אלַי. "את יכולה לעשות בשבילי שיחת טלפון?"

האנגלית שלו השתפרה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. אולי גם זו הייתה השפעת האמריקאים. היא בוודאות הייתה מספיק טובה בשביל להשתמש בחייגנים הקוליים שהותקנו בקרבת מרכז האי עבור הדרקונים. חייכתי ושלפתי את הטלפון שלי. "בטח. אבל אתה יכול גם לעשות לי טובה?"

סליאן לא רק ידע לנקוב עבורי בשמותיהם של בני אדם שהכרתי שהיו בנמל, הוא גם סיפר לי שג'ונאס הגיע לא מזמן כדי לאסוף משלוח של ציוד רפואי מאחת מספינות התובלה. מיהרתי ליציאה מהנמל, ותפסתי אותו בדרך לטנדר שלו – זיהיתי אותו מאחור, בחלוק לבן, נושא חבילה כבדה בידו האחת, ופניו קבורים למחצה בקלסר שאחז בידו השנייה.

"דוקטור ג'ונאס!"

הוא כמעט מעד, ואז הרים את ראשו מהקלסר, ועיניו חייכו אלַי מאחורי המשקפיים הגדולים שלו. "אה, דוקטור אזולאי!" הוא הניח את החבילה והושיט לי יד ללחיצה. חייכתי אליו בתשובה. הספקתי כבר לשכוח איך שמי נשמע במבטא בריטי. "לא ידעתי שאת באה החודש. איזו הפתעה נעימה!"

"תודה, נחמד לראות גם אותך." בפעם הראשונה שנפגשנו חשבתי שהוא פשוט אנגלי מנומס, אבל במפגשים האחרונים שלנו התחלתי להבין שהוא באמת חיבב אותי. "רציתי לשאול אם אתה יודע משהו על התור."

"אה, כן." הוא עיווה את פניו. "האמריקאים."

ידעתי. היה לזה ניחוח של בירוקרטיה שלא היה ניתן לטעות בו.

"הדרקונים לא מתעניינים בהחתמת דרכונים, והאמריקאים לא יכולים מבחינה דיפלומטית לעקוף את ההחלטה שלהם. אבל הם נפנפו מול האו"ם באיזשהן סטטיסטיקות מומצאות על מספר המהגרים הלא חוקיים שניצלו לרעה את חוקי הביקור באטלנטיס, ובסוף הדרקונים נכנעו, כנראה רק כדי שיפסיקו לבלבל להם את המוח, ואישרו להם להציב 'תא רישום'."

"יש שם רק פקיד אחד," אמרתי. "ותור עד קצה ההאנגר."

"ועוד באת ביום טוב." ג'ונאס כרכם את פניו. "לפני שבוע הגיעו כמה קרוזים במקביל. התור נמשך לאורך כל המעגן."

חרקתי בשיניי. "זה חוקי, השטות הזו?"

"את יודעת איך דרקונים מתייחסים לחוקים." הוא סגר את הקלסר שלו. "בכל מקרה, את חוקרת ורופאה ויש לך תקן חלקי במעבדה שלנו. אני די בטוח שאת לא אמורה לעמוד בתור הזה."

"אני לא דואגת לעצמי."

הוא חבט במצחו. "יש איתך מטופלת, מן הסתם. אני מתנצל. בואי, ננסה לטפל בזה ביחד." אבל הוא לא נראה אופטימי.

 

הפקיד עשה פרצוף של בירוקרט כשהבאנו אליו את המסמכים של משפחת דהאן ואת התיק הרפואי של גאיה. ג'ונאס התעקש בנימוס בריטי, ואני התעקשתי בחוצפה ים-תיכונית, ובסופו של דבר שיטת החוקר הטוב והחוקר הרע עבדה. שמעתי מלמול של התמרמרות עובר בתור כששלושה אנשים קודמו לראשו, אבל הם השתתקו כשראו את כיסא הגלגלים.

"אידיוטים. הלוואי שיטבעו במרק," מלמלתי.

גאיה הרימה את ראשה והביטה בי, חיוך רפה על שפתיה. היא נראתה חלשה, כאילו עדיין סבלה ממחלת הים שניסתה כל כך להעמיד פנים שלא חשה לאורך כל תשעת ימי ההפלגה. "זו קללה אמיתית כאן?"

לא בדיוק, אבל שמחתי להסיח את דעתה. "זה קרה לפחות חמש פעמים בהיסטוריה של אטלנטיס, מאז שבני אדם, ברוב חוכמתם, הכירו לדרקונים את הרעיון המשונה של מרק. ראית פעם קערית מרק של דרקון?"

גאיה צחקקה. "אבל יש כאן מסעדות של בני אדם, לא?"

"ברור, אבל האנשים האלו לא באו בשביל לאכול במסעדות של בני אדם. הם באו בשביל לישון על זהב במאורה, להתקלח במפלים של הדרקונים ולשחות בקערית מרק בגודל של ברֵכה. זה נשמע לך כיף, לשחות במרק?"

"כן. אבל לשחות תמיד נשמע לי כיף," הודתה גאיה, מטלטלת את קווצות שׂיערה הקצרצר. התכווצתי. כמובן שלשחות זה כיף בשבילה. זה היה חסר רגישות מצִדי. "מצד שני, לישון על זהב במאורה נשמע מאוד לא נוח."

"זה מאוד לא נוח," הבטחתי לה.

"פשוט תתעלמו מהם," אמר דורון, קולו מתוח. "אנחנו יכולים להזמין מונית למלון שלנו? מונית של בני אדם, אם אפשר?"

התכוונתי לומר שמן הסתם אין מוניות של דרקונים, אבל לא הייתי משוכנעת שאני צודקת. לא הייתי כאן חודשים, ובקצב שבו התיירות באטלנטיס התפתחה, איש עסקים ממולח בהחלט היה יכול בינתיים לסגור עסקה עם דרקון בגודל בינוני ומטה ולתלות עליו שלט "חווית ההסעות האטלנטית המושלמת". זה היה יכול להיות להיט.

 

בנסיעה, גאיה ישבה דוממת ונראתה מותשת. אפילו להחזיק את צווארה זקוף דרש ממנה מאמץ בשלב הזה, והיא נשענה כנגד החלון. נאווה, לעומתה, פטפטה עם הנהג בהתלהבות, אותה התלהבות שדבקה בה מרגע שהתחלנו לדבר על אטלנטיס כמקום שבו ייערך הטיפול של גאיה. האנגלית שלה, הבחנתי, הייתה מעולה – לא כמו של עובדת מקומית בגן הזואולוגי, אלא כמו של אקדמאית ותיקת כנסים, אשת העולם הגדול. נזכרתי בשיחה שלנו קודם, כמה ניסתה שלא להראות את ההתלהבות הרבה שלה מהדרקונים. הבטתי בגאיה, בגפיה הנוקשים, ונמלאתי ברגשות המבלבלים שכבר היו מוכרים לי, שילוב של צער, חיבה ואשמה. הצטערתי שהדהאנים לא הגיעו אלַי שנים קודם, שאני לא הגעתי אליהם. רציתי להבטיח לנערה שהכול יהיה בסדר, שהיא עמדה להתחיל בחיים השניים שלה, בחיים שהיו אמורים להיות לה. רציתי לחבק אותה, אבל לא היינו קרובות מספיק בשביל מחוות חיבה כזו.

"אלו משאבות לחץ, נכון?" נאווה הצביעה על המתקנים העצומים הסמוכים לחוף, שנראו כמו שילוב של צינורות כיבוי ומקלחות. "הדרקונים באמת משתמשים בהן?"

"כן, גברת," לנהג היה מבטא מזרח אירופי שלא זיהיתי. "במיוחד אלו שעובדים עם בני אדם. אחרת מתלוננים שהם מסריחים." הוא צחק. "יש שמועות שחלק אפילו הסכימו לשמוע על סבון. פעם ראשונה שלכם כאן?"

"כן. תמיד רציתי לבוא." עיניה של נאווה נצצו. "זו הכניסה למאורות?" היא הצביעה לעבר אחת מהמערות העצומות, הרחק במזרח, סביב ההר.

"אחת מהן. הזקנים יותר משתמשים באלו שקרובות יותר למרכז הר הגעש. רוצים להיות קרובים ללבה." הוא הציץ בפניה של נאווה, וככל הנראה פירש את התלהבותה כפחד. "אל תדאגי, גברת, זה לא מסוכן לנו. כשיש חשש להתפרצות הדרקונים מזהירים ומפנים את האי."

"אני לא דואגת," הבטיחה לו נאווה. "מה זה?" היא הצביעה לעבר האחו הגדול והירוק שניצב בינינו לבין ההר, בו רעו פרות וכבשים.

"המכלאה." הנהג הזעיף פנים. "אתם צמחונים, גברת?"

"כן," אמרה נאווה.

"גם אני. לא הייתי מתקרב לאזור הזה במקומכם. אפילו הדרקונים הצמחונים לא מתקרבים אליו."

"אני מבין שדרקונים אוכלי בשר לא אוהבים את התחליפים שלנו," מלמל דורון.

"הא! אפשר לספור על יד אחת את הדרקונים שמוכנים לאכול תחליפים. הם טוענים שיש לזה טעם של סלע. אם הייתי האו"ם, כבר הייתי מטיל עליהם סנקציות: או שיאכלו תחליפים, או שיגבילו התרבות של דרקונים אוכלי בשר –"

"רגע, מה זה?" נאווה הצביעה לעבר החממות שבצד הדרך, שאור השמש המסנוור לא אִפשר לראות מבעדן – לפחות לא לפני שנתקרב.

"הא, זה דווקא מעניין." הנהג חייך. "זו המדגרה. יש סיור, אתם יכולים להירש… אהה…" הוא הביט על גאיה במראה והאדים. "נראה לי שהוא לא נגיש. אני מצטער, חמודה, לא חשבתי."

"הם לא כאן לתיירות. זה ביקור רפואי," אמרתי.

"אה!" הנהג חייך אלַי. "שמעתי על זה! משהו עם חלק מהמוח של הדרקון שמשתילים במוח של בן אדם, נכון?"

לא התכוונתי להתחיל לתקן את כל הטעויות העובדתיות בדבריו. "בערך."

"כן, כן, שמעתי על זה! את אחת מהרופאים? כל הכבוד לך!"

"תודה," אמרתי בקצרה, והצבעתי לעבר המדגרה. "גאיה, תראי, אפשר לראות את הביצים מכאן. האדומות הקטנות הן של דרקונים מזרח-אסיאתיים, אין כאן הרבה כאלו. ואת רואה את אלו שליד האפורות הענקיות, הכחולות הבהירות מצד ימין, המנוקדות? אלו ביצים מאותו הזן של הדרקון שיעזור לך."

גאיה הביטה בביצים דרך יריעות הפלסטיק, אבל עיניה לא הראו אפילו רבע מההתלהבות של אמה. "מאוד ריק שם," היא אמרה. "חשבתי שדרקונים דוגרים על הביצים שלהם."

"זו חממה, גיא-גיא," אמרה נאווה לפני שהספקתי לענות. "זו כמו מדגרת שמש. ויש בה גם גופי חימום חשמליים, אם אני לא טועה?"

"יפה מאוד," שיבח אותה הנהג. "זה לא בדיוק חשמל, זאת אומרת, זה חשמל אבל הם מפיקים אותו עם אש או משהו. אל תבקשי ממני להסביר את זה…"

מקצרות אנרגיה פירואלקטריות, למען האמת, אבל לא התכוונתי לנדב את המידע – גם אני לא ממש רציתי שיבקשו ממני להסביר. הם המשיכו בשיחה עד שהגענו למתחם המגורים הראשי של בני האדם. זה לא היה בדיוק מתחם – כמה בניינים, רובם מלונות ובתי הארחה לתיירים. היו עוד כאלו ליד החוף ובעומק האי, אבל זה היה המתחם הקרוב ביותר למעבדה, והמרחקים היו חשובים על האי. כאן, למרבה המזל, הכול היה מוכן ומסודר לבואה של גאיה ומשפחתה – חדרים נגישים בקומת קרקע, ארוחת צהריים מאוחרת, מיטות רכות ונוחות. וידאתי שיש להם הכול ונפרדתי מהם כדי ללכת אל חדר הצוות הנטוש שלי, שהיה פחות מפנק, כמובן, אבל לפחות נקי וחמים, ואף אחד לא העלים את החלוקים שלי מהארון כמו בפעם הקודמת שהעזתי בחוצפתי הרבה להיעדר מהאי לכמה חודשים. אכלתי במהירות את המנה הפושרת שחיכתה לי על השולחן, והשתדלתי לא להביט בסדינים הנקיים ובכריות הרכות והמזמינות שחיכו לי על המיטה. הייתי צריכה להגיע למעבדה ולראות שהכול מוכן, שאף אחד לא השתלט על העמדה שלי, שכל מה שאני צריכה נמצא במלאי, והכי חשוב – שארוונטאייל הגיע להירשם בשבוע האחרון ולעבור את המבדקים השגרתיים. הוא היה אמין וניתן היה לסמוך עליו, בדרך כלל, אבל פעם אחת הוא נעלם לי בעונת ייחום, ונתקעתי במשך שלושה ימים עם מטופלת בת שמונה שסבלה מפגיעה מוחית בעקבות דלקת קרום המוח לפני שהדרקון הואיל בטובו לחזור, מתנצל בלי הפסקה בפני הטכנאים המשועשעים כשזנבו שמוט – המקבילה הדרקונית של הסמקה.

סיימתי לארוז את התיק שלי ועמדתי לצאת מהחדר. הרמתי את הטלפון וראיתי שמישהו התקשר אלַי בזמן שאכלתי. חזרתי למספר, ופניה של גאיה הופיעו על הצג. "גאיה? הכול בסדר? קרה משהו?"

הקמט הקל במצחה היה הסימן היחיד לחוסר שביעות רצונה. קיללתי את עצמי בשקט. כבר ידעתי שהיא שונאת שמתייחסים אליה כאילו היא עשויה מזכוכית. "אני מתכוונת, בדרך כלל אחד ההורים שלך מתקשר אלַי."

"כן. הם עייפים. הם רצו לישון."

"את לא עייפה?"

היא עיוותה את פניה שוב, אבל נדה בראשה. "חשבתי…" היא היססה, ואני חיכיתי בסבלנות. "מותר לי לפגוש אותו?"

"את מי?" שאלתי, אבל הבנתי עוד לפני שסיימתי לשאול. "את ארוונטאייל?"

היא הנהנה. "חשבתי שאם זה בסדר אני אשמח להכיר אותו לפני הניתוח."

ילדים ובני נוער רבים הוקסמו מהדרקונים ורותקו אליהם, ובמקרה של גאיה, שבוודאי חוותה מגיל צעיר את ההתלהבות והריתוק של אמה לגבי דרקונים, זה היה כמעט מתבקש. אבל מעטים מהמטופלים והמטופלות הצעירים שלי ביקשו לפגוש באופן אישי את התורם שלהם. היססתי, בעיקר כי הרגשתי שמגיע לה דרקון מרגש יותר. "אני אשמח לקחת אותך אליו, אבל אני לא חושבת שהוא יעניין אותך במיוחד. הוא זקן רטנן וישנוני."

"גם סבא שלי. זה בסדר."

חייכתי. למה לא, בעצם? ארוונטאייל לא גר רחוק מאוד מהמעבדה, וגם ככה התכוונתי לבדוק שהמתקן לכיסא הגלגלים עובד. "ההורים שלך הסכימו שאקח אותך?"

"בטח," היא אמרה, מהר מדי.

חייכתי. היא הייתה שקרנית גרועה מאוד. "אני חושבת שעדיף שאדבר איתם, בכל זאת."

פניה הזדעפו. "את ביקשת רשות לכל דבר שעשית בגיל שלוש-עשרה, דוקטור?"

"לא," הודיתי. "אבל…" היא המתינה, מחכה שאגיד שזה שונה, כי לי לא היה שיתוק מוחין. היא טמנה לי את המלכודת הזו באופן מושלם, הבנתי. כבר ידעתי שהיא נערה חכמה מאוד.

"אם הם שואלים, אני אומרת להם שאמרת שהם הסכימו," איימתי.

"ברור. במיוחד כי הם הסכימו." היא חייכה אלַי.

"בסדר. אני רק צריכה שנעבור במעבדה קודם כדי שאוכל לעשות כמה בדיקות לקראת ההשתלה, ואז ניסע לפגוש את הדרקון שלך. אבל את באמת יכולה כבר להפסיק לקרוא לי דוקטור. ימית זה בסדר."

החיוך שלה היה רק עיוות קל של השפה העליונה, אבל כבר ידעתי לזהות אותו. "אז את תקראי לי גיא-גיא."

כמו שאמא שלה קוראת לה. חייכתי בחזרה. "אני אצלך עוד רבע שעה, גיא-גיא. תהיי מוכנה."

מצחה שוב התקמט קלות, והיא הנהנה וסיימה את השיחה.

 

***

דוקטור אזולאי – ימית, כמו שהיא ביקשה שאקרא לה – אספה אותי בג'יפ, כזה עם זרוע מכנית שמרימה את הכיסא שלי כך שלא יהיה צריך לקפל אותו כמו במונית. זה כנראה לא היה אמור להפתיע אותי שיש לה ציוד כזה בהתחשב בסוג האנשים שהיא מטפלת  בהם. גם במעבדה הגדולה שהיא לקחה אותי אליה היה מספיק מרחב לכיסא גלגלים, ויכולתי לגלגל את עצמי באופן חופשי ולהסתכל קצת בזמן שהיא בדקה את הציוד ודיברה עם החוקרות והחוקרים האחרים. לא הבנתי בדיוק מה הם עשו, אבל זה עדיין היה מעניין להסתכל עליהם עובדים. הם התעלמו ממני, שגם זה היה נחמד – בדרך כלל מבוגרים במצב כזה היו רצים לשאול אותי אם אפשר לעזור איכשהו ואז הולכים אחרַי גם אם ביקשתי שלא יעשו את זה. אחרי שהסתובבתי קצת מצאתי חלון שהשקיף על האי והתמקמתי מולו. ראיתי ממנו את המדגרה, כמה מפתחי המערות על ההר, ובעיקר הרבה דרקונים, מכל הסוגים והמינים.

דרקונים עפו סביבנו גם כשיצאנו מהמעבדה ונסענו לכיוון המערות. אחד מהם טס מעל המכלאה וחזר כשפרה גועה בין טפריו. השתדלתי לא להסתכל. שניים מהם, קטנים יותר, נסקו זה לצד זה ונראה היה שהם מתווכחים. עוד דרקון מכוסה נוצות הנמיך לקראת נחיתה לא רחוק מאיתנו, וכשגופו נטה הצִדה לנחיתה הבחנתי שהוא נושא אישה כהת עור על גבו. דרקון אחר, גדול וכבד כל כך עד שלמרות שטס גבוה מעלינו הרגשנו את משק כנפיו, עף בקצב קבוע לעבר האוקיינוס, מחובר לרתמה שנשאה משא כבד. משק כנף קרוב במיוחד גרם לימית לתקן את מסלול נסיעתה, והיא האטה, פתחה את החלון והציצה החוצה ולמעלה. "סימיאר!" היא צעקה. "את מוכנה להיזהר?!"

לא ידעתי מה הפתיע אותי יותר, שהדרקונית הייתה נקבה – למרות שהיה ברור לי שחלקן נקבות, וזכרתי במעורפל שסממני המין לא היו קלים לזיהוי אצל רוב הדרקונים – או שימית דיברה אליה בעברית.

"ססססללליייחחחחההההה," נשמעה התשובה מלמעלה, רועמת – לא שמעתי מעולם מישהו מושך כך את ההברות במילה 'סליחה', ובכל זאת, הדרקונית הצליחה להישמע מעט מבוישת. משק כנפיים אדיר נוסף, שנראה כאילו היה כרוך במאמץ רב, גרם לחול להתעופף סביב הג'יפ, ואז הדרקונית התרוממה גבוה יותר, והרוח שככה.

"את לימדת אותה עברית?"

ימית חייכה ונדה בראשה. "היא למדה לבד. דרקונים יודעים הרבה שפות. לא סיפרו לכם בבית הספר?"

"סיפרו. אבל חשבתי שזה שפות עתיקות כמו לטינית, או לפחות שפות נפוצות כמו סינית."

"היא יודעת גם אותן. אני חושבת שכשאת בת יותר מאלף, לימוד שפות הוא עוד דרך להעביר את הזמן."

"היא בת אלף ועובדת בסבלות?" פתאום ריחמתי על הדרקונית הזקנה.

ימית הנהנה. "גם דרקונים צריכים להתפרנס. לא לכולם יש מזל להיות מתאימים להשתלות כמו ארוונטאייל. אל תדאגי, אם היא לא הייתה מספיק חזקה כדי לעבוד, הדרקונים האחרים היו דואגים לה."

הבטתי אל סימיאר המתרחקת. למדתי על הסכמי המסחר עם אטלנטיס, כמובן, אבל לא זכרתי הרבה מהם. במה שנוגע לדרקונים, ההיסטוריה הייתה הרבה יותר מעניינת מהפוליטיקה והכלכלה. נהגתי לקרוא הרבה סיפורי דרקונים בגיל צעיר, ספרים היסטוריים על התקופה הארתוריאנית, כשבני אדם נלחמו בדרקונים, ועל תקופות מאוחרות יותר, כשדרקונים נלחמו לצד בני אדם משני צִדי הקרב. נהגתי לחלום על זה. הפסקתי כשהתבגרתי והבנתי שאנשים כמוני ממילא לא רכבו מעולם על דרקונים.

לא זכרתי מה מקור הפרנסה העיקרי של  הדרקונים במאה השנים האחרונות. ידעתי שבני אדם שילמו הרבה כסף על הקשקשים שלהם, שהיו חומר חזק ויציב מאוד, וכך גם על עור שנשר או נוצות. תהיתי מה דרקונים היו צריכים, חוץ מאוכל. "מה הוא מקבל בשביל זה? ארוונט…"

"ארוונטאייל," ימית חייכה. "כל מה שהוא רוצה, פחות או יותר. הוא זקן, והוא לא זז הרבה, אז רוב הזמן זה בשר מובחר וזהב. פעם אחת הוא ביקש טלוויזיה. הוא היה סקרן."

"ומה קרה?"

היא צחקה. "הוא התמכר לנטפליקס לתקופה מסוימת. אבל זה עבר לו. כשהבאתי אליו את המטופל הקודם הוא בעיקר נמנם. למעשה, זה רוב מה שהוא עושה באופן כללי. אם את מצפה לשיחה מרתקת, את הולכת להתאכזב," אמרה ימית. "הוא גם מדבר רק אנגלית, ודי בסיסית."

"האנגלית שלי טובה," אמרתי. "ולא התכוונתי לבקש לרכוב עליו או משהו." החוויתי אל כיסא הגלגלים.

"גם כשתוכלי, אל תבקשי," היא הזהירה. "זה נחשב בעיניהם לחוצפה, כאילו רומזים שהם חיות משא או משהו, כמו בימי הביניים. דרקון מציע לאדם לרכב עליו רק אם הם קרובים מאוד."

נזכרתי בדרקון עם הנוצות שנחת לידנו ובאישה שהיתה על גבו, אבל האמת היא שרציתי יותר לשאול על ארוונטאייל. "את מכירה אותו הרבה זמן?"

"מאז שהצטרפתי למחקר. הוא היה חלק מהמחקר גם בתקופתם של החוקרים שקדמו לי, כמובן. גם הוא כמעט בן אלף."

"הוא התורם היחיד שלכם?"

היא נדה בראשה לשלילה. "התחום של תרומת תאי גזע מדרקונים רק הולך ומתפתח. יש כאן המון מעבדות מחקר בשנים האחרונות, ויש דרקונים שונים שמתאימים כתורמים לבעיות ולמחלות שונות. אפילו אני עובדת בשגרה עם עוד שניים-שלושה דרקונים, ואנחנו מתעסקים כמעט רק במחלות מולדות. האמת שאנחנו מתחילים עכשיו מחקר די מהפכני שאמור לגרום לנסיגה של אלצהיימר."

"את תהיי חלק ממנו?" שאלתי. העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המחקר. כמו העיניים של אמא כשהיא דיברה על דרקונים.

היא נדה בראשה, והחיוך נעלם מעיניה. "בתחילת הניסויים יש הרבה שלבים קריטיים, שדורשים מחויבות מלאה וזמינות מלאה למחקר. זה אומר לגור באטלנטיס לפחות שנה-שנתיים. זה לא מתאים לכל אחד."

הופתעתי. עד עכשיו היה מובן מאליו בעיניי שהיא חיה כאן, לפחות חלק מהזמן. המעבדה, ההיכרות שלה עם אנשי הצוות. אפילו הדרך שבה היא נהגה בג'יפ המרוט בשביל העפר הצר, וידעה להימנע מכל הבורות בדרך. "למה?"

שלושה דרקונים צהובים בגודל של סוסים – כנראה גורים – שיחקו וקפצו זה על זה, מתגלגלים אל תוך הדרך. ימית עצרה, חיכתה והביטה בהם. אישה כהת עור בבגדי ריצה שבאה מצִדו השני של השביל עקפה בסיבוב גדול את השלישייה ונופפה לשלום לימית כשחלפה על פנינו, מחייכת. היא נופפה בחזרה בחוסר התלהבות.

"סליחה," אמרתי. "לא התכוונתי לחטט."

"לא, גיא-גיא, זה לא…" היא הביטה בי וחייכה, אבל החיוך לא הגיע לעיניה. "אני פשוט לא בטוחה שאני יכולה לנסח את זה במילים. זה כמו… קראת את גוליבר בארץ הענקים?" הנהנתי, והיא המשיכה. "ככה זה לגור כאן, לפחות בשבילי. אני מעדיפה לבלות רבע מהחיים שלי במסע לכאן ובחזרה מאשר לגור כאן. אטלנטיס יוצרת אצלי… חוסר שקט."

הבטתי בדרך החסומה על ידי גורי הדרקונים. "כי בכל רגע דרקון יכול לדרוס אותך תוך כדי משחק?"

"לא," היא אמרה. "כלומר, כן, אבל רובם מאוד זהירים איתנו. הם מתייחסים אלינו יותר בזהירות משאנחנו מתייחסים לחתלתולים בני יומיים, ולא הייתה כאן תאונת דריסה או מעיכה כבר עשור. אטלנטיס אפילו נחשבת לאחד ממקומות המחיה הכי בטוחים לבני אדם – אין כאן כמעט מכוניות, והן אחד מגורמי המוות הנפוצים בעולם." היא היססה שוב. הדרקונים המשיכו לשחק בשביל, וכשהבינה שהם לא עומדים לזוז היא עקפה אותם בזהירות. התכווצתי כשהג'יפ היטלטל בדרך הלא סלולה. "בעיניי, לגור כאן זה קצת כמו להיות אסטרונאוטים. כל בוקר את מתעוררת בתחנת החלל, והיקום מול העיניים שלך, והוא ענק ומלא בכוכבים, ואת קטנטנה וחסרת משמעות. אז נכון שגם כשאת על כדור הארץ את יודעת את הדברים האלו, בדיוק כמו כשאת גרה בישראל ויודעת שיש בעולם דרקונים שיכולים לדרוך עלייך בלי לשים לב אפילו. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין לחיות בתוך זה."

"כשאת כאן את מרגישה נכה," אמרתי.

היא התכווצה. "לא נכה, אבל… קטנה. אני תמיד קטנה מדי, והכול כאן תמיד גדול מדי. לא רק הדרקונים עצמם. המערות שלהם. הכלים שהם משתמשים בהם – הם לא מאמצים הרבה מהתרבות שלנו, אבל הדברים שהם כן – קעריות מרק, למשל, או מסכים – חלק מהדרקונים משתמשים בהם לקריאה, אבל אני ואת לא היינו מצליחות לראות את האותיות כי זה כמו להסתכל על מגדל אייפל מלמטה."

ניסיתי לדמיין את זה, ולא הצלחתי. "מזל שיש להם קוראים אלקטרוניים. מפעל דפוס בטח היה פושט רגל אם הוא היה מנסה להדפיס להם ספר."

"יש דרקונים שמחזיקים במערות כמה ספרים קדומים שנוצרו בשבילם. צריך מנוף כדי להרים אותם." היא נקשה באצבעותיה, כאילו נזכרה במשהו. "שמיכות!"

מצמצתי. "דרקונים מתעניינים בשמיכות? אין להם חום גוף גבוה באופן טבעי?"

"בדיוק! את בת שלוש-עשרה ואת יודעת את זה, אבל דרקונים בני מאות שנים? מספיק שאיזה אידיוט אחד יגרום לדרקון אחד להתעניין בשמיכות, חצי מבני האדם באטלנטיס מתעסקים באיך להזיז שמיכה בגודל ובמשקל של הכנסת. וכל כמה חודשים זו שטות חדשה. מישהו מייצר כובע לדרקונים וכמה דרקונים נדלקים על זה, ואז את צריכה לנסוע בסיבוב כדי לעקוף כובע בגודל של בית. מישהו מייצר מברשת שיניים לדרקונים, ואף אחד מהם לא מעוניין, אז הדבר העצום הזה נתקע בנמל חודשים ואת צריכה לעבור לידו…" היא נדה בראשה. ידעתי שהיא מדברת על משהו שבאמת מפריע לה, אבל לא יכולתי שלא לצחוק כשדמיינתי אותה נוסעת סביב מברשת שיניים ענקית. היא הביטה בי, ואז צחקה גם היא. "כן. זה מטופש. זה בדיוק העניין. ויש בני אדם שמתים על זה. זה גורם להם להרגיש שכל העולם הוא משחק ושהם ילדים שוב. ויש כאלו שלא יכולים לסבול את זה."

חיכיתי שהיא תאמר שיש גם בני אדם שהם באמצע. אבל היא לא אמרה.

 

ארוונטאייל היה עצום יותר מכל דרקון שאי-פעם ראיתי. הוא נמנם על קרקע געשית שחורה, קרובה למרגלות הר הגעש. הקשקשים שלו היו כחולים-ירוקים, כמו המים סביב אטלנטיס. היה נדמה לי שלמדתי בשיעורי ביולוגיה שדרקונים כחולים-ירוקים היו דו-חיים, ויכלו לחיות מתחת למים, אבל העדיפו רוב הזמן את היבשה. ימית הסיעה את הג'יפ בזהירות לקראתו, ולאחר רגע הבנתי למה: נחרה עלתה מהחוטם העצום שלו, והמכונית נדחפה לאחור כמו עלה יבש.

"אני לא מאמינה שהוא נרדם! אמרתי לשומר להגיד לו שאנחנו באים," ימית מלמלה.

"שומר?" שאלתי. "יש כאן מישהו ששומר על הדרקונים?"

"אה, לא, לא, רק קוראים לזה ככה." היא חייכה. "זה יותר כמו מרכזן. מתקשרים אליו כשצריך משהו מאחד הדרקונים שחיים כאן, רחוק ממתקני החיוג הקוליים המרכזיים. היי! ארוונטאייל!" היא צעקה דרך החלון, ואז צפרה כמה פעמים. הדרקון אפילו לא הפסיק לנחור. ימית החנתה את הרכב ויצאה ממנו. היא הלכה סביב הדרקון במעגל רחב, נזהרת לא להיקלע למסלול האוויר החם שננשף דרך נחיריים שהיו כמעט בגודל שלי. היא הגיעה לצד חוטמו, שהיה גדול וגבוה ממנה, וחבטה בו בעדינות. "ארוונטאייל!"

שום תשובה לא נשמעה. היא ניסתה שוב, עם מכה חזקה יותר וצעקה רמה יותר, ואז שוב. לאחר כמה ניסיונות היא נאנחה, הביטה ברכב ובי, ושוב בדרקון.

"זה בסדר," קראתי לעברה דרך החלון. "ראיתי אותו. זה מספיק."

"מה פתאום. הבאתי אותך עד כאן. רדי מהרכב, אני אעיר אותו." היא נאחזה בקשקשים הכחולים-ירוקים והחלה לטפס על ראשו של הדרקון. לחצתי כדי להוריד את הכיסא שלי, אף על פי שחששתי קצת. אוזנו של ארוונטאייל הייתה משולשת, דמוית אוזן של סוס, ובגודל של סוס שלם. ימית תפסה בקצות האוזן, משכה אותה וצעקה אל תוכה, "ארוונטאייל!"

לא ידעתי אם הרגש שחשתי היה קרוב יותר להערצה או לבהלה. ארוונטאייל נהם והניע את ראשו כאילו כדי לגרש יתוש. ימית, שככל הנראה צפתה זאת, כבר הייתה בחצי הדרך למטה, וקפצה לקרקע כשהתחיל לנוע. "קום, דרקון עצלן שכמוך!" נזפה בו, וכמעט לא האמנתי שרק לפני עשר דקות היא סיפרה לי עד כמה גודלם של הדרקונים מפחיד אותה.

ארוונטאייל פקח עין אחת, עצומה, כחולה-מימית, שהתמקדה בי.

"למה אתה מעיר אותי, ילד?" הוא שאל, והנהמה שלו הייתה עמוקה כל כך שהשׂיערות על עורפי סמרו. בקושי הצלחתי להבין אותו – לאנגלית שלו היה מבטא משונה, קצת כמו אנגלית בריטית, אבל עתיקה יותר.

ימית התייצבה בינינו ושילבה את זרועותיה על חזה. "היא לא העירה אותך. אני הערתי אותך."

העיניים שלו התמקדו בה. "אה. ימית." הוא ביטא את השם שלה בצורה מוזרה. "למה את והילד הזה מעירים אותי?"

"היא לא ילד," ימית נעה הצִדה כדי שארוונטאייל יוכל להביט בי. פתאום שמתי לב שהיא עדיין לובשת את החלוק מהמעבדה, ותהיתי אם זה בגלל שחששה שהדרקון לא יזהה אותה. "יש לה שׂיער קצר, אבל היא ילדה. נערה."

"זה בסדר," אמרתי. הדרקון אפילו לא הביט בי.

"קוראים לה גאיה," המשיכה ימית.

"אתה יכול לקרוא לי גיא-גיא," הוספתי.

הוא לא הגיב, לא הביט בי אפילו. ימית אמרה, "היא המטופלת שלי."

"הממ," ארוונטאייל נהם, ועינו העצומה התמקדה בי לרגע קצר לפני שחזרה לנוח על ימית. "אני מקווה שאת מכניסה את המחט הפעם. ג'ונאס גרם לי להתעטש במשך שבוע."

"ארוונטאייל," ימית אמרה, וקולה יגע כאילו ניהלה את השיחה הזו פעמים רבות, "היית מצונן. זה לא קשור לג'ונאס."

"הממממממ," הוא נהם, עמוק וארוך יותר הפעם. "מה אתם רוצים?"

"נימוס, בתור התחלה?" אמרה ימית מבין שפתיים הדוקות.

ארוונטאייל השמיע עוד נהמה ועינו הפקוחה החלה להיעצם.

ימית נאנחה והביטה בי. "מצטערת, גיא-גיא. הזהרתי אותך. זה המקסימום שתוכלי לקבל ממנו."

תהיתי אם ארוונטאייל לא נעלב, אבל עינו כבר נעצמה והוא החל שוב לנחור.

"זה באמת בסדר," אמרתי, וזו הייתה האמת. לא ציפיתי להרבה יותר מאשר לספק את הסקרנות שלי, ובוודאי שלא ליצור ידידות נפש עם דרקון בן אלף שלא באמת ראה בי יותר מאשר מקור הכנסה. ולא שילמו לו כדי שיהיה חביב אלַי. "זה יכאב לו?" שאלתי כשהתחלנו לנסוע בחזרה.

"התרומה?" ימית חייכה. "רק קצת, בדיעבד. זו דקירה מאוד קטנה, והיא נעשית בהרדמה מקומית."

"אבל זו בטח מחט ממש גדולה, לא?"

"כן. היא צריכה לחדור את הגולגולת שלו. אבל היא גם מאוד מדויקת. האמת שזה אפילו לא אני או ג'ונאס שמכניסים את המחט, אנחנו רק שולטים בזרוע המכנית שעושה את זה." היא העיפה בי מבט. "אל תדאגי, אותך לא ידקרו. אנחנו לוקחים את תאי הגזע, מעבירים אותם למבחנה, ממיינים אותם ומפיקים מהם תמיסה…"

הפסקתי להקשיב. שמעתי חלק מההסברים בעבר, ולמען האמת, גם אחרי שפגשתי אחרים ואחרות שהטיפול עזר להם, חלק ממני עדיין סירב להאמין, סירב אפילו לקוות לחיים אחרים שבהם אוכל להתקלח במקלחת רגילה, להשתמש בשירותים רגילים, לעלות על הרכבת בלי עזרה, ללכת, לרוץ. מאז שזכרתי את עצמי, חלמתי בלילות על ריצה.

 

"הפרוצדורה", כמו שימית קראה לה, אפילו לא כאבה: שני אחים עזרו לי לשכב על המיטה, ימית אמרה לי להטות את הראש אחורה והראתה לי את מכל התרסיס הקטן, שנראה בדיוק כמו תרסיס רגיל לאף. היא חיכתה שאגיד "עכשיו", וריססה ממנו לתוך האף שלי. היו לו גם ריח וטעם דומים לתרסיס רגיל לאף. השתעלתי קצת, בלעתי, וזה היה הכול. "את בסדר?" ימית שאלה.

"כן," מלמלתי. "רק יש לי טעם מגעיל בפה."

מישהו, כנראה אחד האחים, הציע לי מיץ תפוזים עם קשית. זה עזר לטעם.

"תשכבי עוד כמה דקות, ואז את יכולה לשבת," אמרה ימית.

"מתי נדע אם זה הצליח?" אבא שאל.

"זה מאוד אינדיבידואלי," אמרה ימית. "אבל עם שיתוק מוחין, בדרך כלל אחרי כמה ימים של פיזיותרפיה וטיפול בגירוי חשמלי לשרירים אפשר להתחיל להניע את הרגליים. ההשתלה עוזרת גם עם האלסטיות של השרירים, אבל בכל מקרה לא הייתי מצפה לשום תוצאה לפני שיעברו כמה ימים. תצטרכו להתאזר בסבלנות."

 

***

 

"דוקטור אזולאי?"

הרמתי את עיניי. ג'ונאס עמד בדלת, מציץ מבעד לזגוגיות המשקפיים העבות שהגדילו את עיניו. הוא חייך אלַי. "היית כאן אתמול כשהלכתי הביתה ואת כאן הבוקר לפני שהגעתי. אני מתחיל לחשוב שאת מחביאה שק שינה מתחת לשולחן."

צחקתי. "אתה יודע כמה פרויקטים מחכים לי. ואם זה לא מספיק, כולם קפצו עלַי כשנכנסתי, כולל פרופסור ליו – אתה מכיר את ה'אני רק צריך עשר דקות מזמנך' שלו…"

"שלוקחות חמש שעות בממוצע." ג'ונאס צחק. "את חסרה לנו כאן."

סומק טיפס בלחיי, ורציתי לומר שהמעבדה חסרה גם לי. אהבתי את העבודה, את המדענים והמדעניות, אפילו את טכנאי המעבדה הזעפן. חיבבתי את פרופסור ליו, שהיה ראש מעבדה רציני ומסור ונלהב. חיבבתי את ג'ונאס. רציתי לומר גם את זה. במקום זאת, שתקתי ולגמתי מהקפה שלי. החיוך של ג'ונאס נעלם. "סליחה. לא התכוונתי ל…" היה משהו חמוד באנגלית המגומגמת שלו, ביציבה שהייתה פתאום חסרת ביטחון. הוא הוציא מכיסו ריבוע של בד דק, הסיר את משקפיו והחל לנקות אותם, למרות שהיו נקיים להפליא, כמו תמיד. "מה שלום המטופלת שלך?"

הסטת נושא מאוד לא בריטית מצִדו. "בינתיים אין הרבה שינוי, אבל עברו רק שישה ימים. היום עוד לא ביקרתי אותה בבית, אבל היא כאן עכשיו עם איילין, אז אני אקפוץ לומר לה שלום כשהן יסיימו. זה מזכיר לי, אתה יודע אם הפרופסור בדק את ארוונטאייל? שכחתי לשאול אותו."

"הוא בדק. עד כמה שהזעפן הזקן הסכים שיבדקו אותו." ג'ונאס גלגל את עיניו, תנועה דרמטית משהתכוון בגלל המשקפיים הגדולים. "אני לא יודע איך את סובלת אותו. כבר מזמן אמרתי שכדאי להוציא אותו מהמאגר ולהוסיף דרקון אחר."

"הוא לא כל כך נורא. ונתוני ההצלחה בהשתלות שלו גבוהים מאוד. אז הוא לא הגיע לביקורת?"

"רק פעם אחת."

נאנחתי. "אני אדבר עם השומר במערות ואבקש שיגיע."

"לא, לא, אין צורך. הוא לא באחריותך. תישארי כאן מספיק כדי לראות את הבקיעה שאמורה להתחיל בשבוע הבא?"

"ראיתי אלף בקיעות." חייכתי אליו.

"לא כזאת. אלו ביצי דרקונים מזרח-אסיאתיים. בדרך כלל צריך לעבור חצי עולם כדי לראות את זה. כלומר, חצי עולם מכאן, זה יותר קרוב אלייך…"

"לא הייתי בשום מקום באסיה חוץ מישראל," אמרתי לו. זה לא היה מדויק, למדתי סמסטר אחד באוניברסיטת דמשק, אבל ידעתי שזו לא הנקודה. "בכל מקרה, אני מעדיפה להתקדם בעבודה."

"אני מצטער שאת כל כך שונאת את אטלנטיס," הוא אמר בשקט.

נאנחתי וסימנתי לו לשבת לידי. "אני לא שונאת אותה, טוני. היא פשוט… גורמת לי לחוש לא בנוח. וחוץ מזה, חלק גדול מהחיים שלי בישראל. יש לי שם קליניקה, מטופלים, משפחה – כלומר, הורים…" תהיתי למה הייתי צריכה לתקן את עצמי, בעצם.

"אני מבין. כולנו מרגישים ככה לפעמים. זה לא חריג, להרגיש חוסר נוחות ליד דרקונים." הוא היסס, ואז דיבר במהירות, כאילו חשש לאבד את הביטחון שלו. "פשוט, כל פעם שאת כאן… את משתלבת כל כך טוב במעבדה, את עוזרת כל כך הרבה כמעט בלי לשים לב, ואז את צריכה ללכת שוב. היית יכולה כבר לעמוד בראש מעבדה משלך, אם לא היית מבלה חצי מהחיים שלך בנסיעות."

רציתי לומר משהו לא ראוי שאמא שלי הייתה אומרת, אבל ממילא לא היה לו תרגום לאנגלית. התלבטתי לרגע בין שני תרגומים מאופקים יותר, "אתה שוכח את מקומך", ו"אתה מניח הרבה הנחות", אבל הרגע חלף, ולא יכולתי לגעור בו עוד, והכעס רק הצטבר בפנים, במקום שאליו היה מופנה ממילא. סגרתי את המחשב הנייד שלי בתנועה חלקה וקמתי.

"חכי," הוא קם מיד בעקבותיי. "לא התכוונתי לומר שאת לא חוקרת טובה או לא רופאה טובה, או שאת לא משקיעה במחקר את מה שכל אחד אחר כאן משקיע –"

"אני יודעת למה התכוונת, דוקטור ג'ונאס," אמרתי תוך כדי הליכה אל היציאה, בלי להביט בו.

צרחה נשמעה. שנינו קפאנו, והוויכוח נשכח מיד. היו מעט מאוד סיבות לצרחה אנושית באטלנטיס, והן בדרך כלל היו קשורות לתאונת דרקונים – לא התאונות הקטלניות שעליהן סיפרתי לגאיה, אבל גם לשבור רגל בגלל מכת זנב תועה של דרקון היה נורא למדי. רצתי אל המסדרון, לִבּי הולם בקול, ושמעתי את ג'ונאס רץ מאחורַי. ירדנו בריצה במדרגות, וכשהגענו למסדרון שהוביל אל הלובי, הבחנתי שרק חדר אחד מואר, והבנתי פתאום את מקור הקול. נעצרתי בבת אחת, וג'ונאס התנגש בי.

"מה –"

"זה בא מפיזיותרפיה." הצבעתי. "אפשר ללכת לראות שהכול בסדר, אבל כנראה אם קרה שם משהו, זה משהו טוב. אני מעדיפה לא להבהיל אותם."

כמעט הרגשתי את אנחת הרווחה חולפת בגופו. "אני יכול לבוא איתך?"

הנהנתי. התקדמנו חרישית במסדרון, עד שהיינו בעמדת הצצה אל החלון בדלת הסגורה. גאיה, נאווה ואיילין הפיזיותרפיסטית היו כולן בגבן אלינו, ונדרש לי רגע להבין שהן היו כמעט באותו גובה. גאיה עמדה, נתמכת על ידי שתי הנשים האחרות, אבל מהזווית שבה עמדנו נראה היה שהיא נשענה לפחות חלקית על רגליה. דורון, אביה, עמד מצִדו השני של החדר, ודמעות זלגו במורד פניו המזוקנים. הוא לא ראה אותנו – מבטו היה ממוקד אך ורק בבתו, כאילו חזה בנס. אבל זה לא היה נס. זה היה מדע, וזה היה נפלא בהרבה בעיניי.

"הבנת שזה בא מכאן," אמר ג'ונאס בשקט, כאילו ירא להפר את הדממה. "הם בדרך כלל צועקים?"

הנהנתי. "כמעט תמיד. הספקתי לשכוח."

 

****

 

איילין הקדישה לי שעות בכל יום. היא החמיאה לי על ההשקעה בתרגילים שהיא נתנה לי, והזהירה שלא אתיש את עצמי. היה קשה לזכור את הגבולות שקבעה. רציתי להצליח בטיפול יותר מכל דבר אחר בעולם. בפעם הראשונה בחיי, הגוף שלי ציית לי – לא לחלוטין, אמנם – עדיין לא הצלחתי לעמוד לאורך זמן, ללכת, או לקום ולהתיישב לבד. איילין חייכה ואמרה שללמוד ללכת זה מתיש מאוד ו"יו ניד פיישנס, גאיה". לא הייתה לי סבלנות. חלומות הריצה חזרו לרדוף אותי בלילה – רצתי בהם שעות ארוכות, מבלי להתעייף, מבלי להיחלש, ואף על פי שידעתי באופן הגיוני שריצה אינה כזו, שהיא כוללת גם כאבים וצמא וקוצר נשימה, בחלומות המשכתי לרוץ, והאדמה חלפה מתחת לרגליי כאילו עפתי.

ימית ביקרה אותי בכל יום, לפעמים פעמיים ביום. כשהתחלתי סוף-סוף ללכת, בצעדים קטנים ואיטיים וכואבים ובעזרת קביים, היא ביקשה מאמא ואבא רשות לקחת אותי לסיור בקיעה פרטי. מתברר שבתור תיירים היה מותר לנו להירשם רק לראות את הסיור מרחוק, אבל היא הייתה יכולה לקחת אדם אחד קרוב יותר. אמא הסכימה לפני שאבא הספיק להביע את כל החששות שלו, למרבה המזל. ימית עזרה לי ללכת בזהירות רבה בחממה הלוהטת, בין הביצים שעדיין לא היו קרובות לבקיעה, עד לחממה הגדולה יותר שבה התנשאו גבוה מעל הביצים שני דרקונים ארוכים, שחורים ולבנים, נחשיים למראה ואפילו גדולים יותר מארוונטאייל. נראה היה שהם מתווכחים, אבל לא הצלחתי להבין מילה. כמה גברים ונשים בחלוקים לבנים עמדו לצִדם, צופים בביצים מבלי להתערב בוויכוח. ימית פתחה בשבילי כיסא מתקפל לא רחוק מהם, ועזרה לי לשבת עליו. "אם יהיה לך קשה תגידי, ונחזור מיד. את בסדר בינתיים?"

הנהנתי, ושאלתי, "את בסדר?" היא נראתה אדומה ומיוזעת, והרגשתי שזה לא רק אשמת החום במדגרה. עיניה תעו מדי פעם לדרקונים העצומים המתווכחים. "זה בגלל מה שאמרת לי אז? שהם כל כך גדולים?"

היא בהתה בי לרגע, ואז חייכה חיוך רפה. "לא חשבתי שזכרת. כן. לא הייתי בבקיעה של ביצים גדולות כבר די הרבה זמן. שכחתי כמה הדרקונים שלהם גדולים. בכל מקרה, אל תדאגי לי. כבר הייתי בנוכחות של דרקונים גדולים יותר."

הבטתי בדרקונים העצומים. לא הצלחתי לדמיין גדולים מהם. "הם לא מפחדים שהגורים יבקעו ויראו בני אדם? שהם ייקשרו אליהם יותר מדי או משהו?"

ימית חייכה. "זה לא באמת עובד ככה. ששש, תראי, הראשון מתחיל לבקוע."

היא צדקה – אחת הביצים השחורות-לבנות העצומות החלה להיסדק, ובתגובה אחד הדרקונים הדף קלות את האחר והנהן לאחד הרופאים, שהקליד משהו על הטאבלט שהחזיק. מוזיקה קלאסית מילאה את החממה. ימית הסוותה את פרץ הצחוק שתקף אותה בשיעול.

כשיצאנו מהמדגרה, גילינו שדרקונים רבים התאספו סביב החממה החיצונית והציצו בסקרנות אל תוך משטח הפלסטיק השקוף למחצה. הם היו גדולים מספיק כדי שיהיה אפשר לפלס ביניהם דרך בקלות, אפילו עם הקביים שלי. קשקשי ירוק-כחול תפסו את עיניי לפתע. "היי, ימית, זה לא ארוונטאייל?" שאלתי.

היא עצרה והסתובבה, בוחנת את הדרקון הגדול שעמד בגבו אלינו. לרגע חשדתי שהיא תצחק שכל הדרקונים נראים לבני אדם אותו דבר, אבל אז היא חייכה. "יפה! שמת לב לזנב שלו בפעם הקודמת?"

"הזנב?" הבטתי בזנב, שהתנדנד מצד לצד, והבחנתי שחלק מהקשקשים היו בצבע כהה יותר, כמעט שחורים. המשכתי להביט עד שהבנתי מה ראיתי – כתמים שחורים, עגלגלים, כמעט זהים בצורתם. "מה קרה לו? הוא נכווה?"

"בכוונה. הם עושים את זה לעצמם."

"מה?" כמעט התכווצתי מתוך הזדהות. "הם חורכים לעצמם את הזנב?"

ימית הביטה בי וחייכה. "זה לא שונה מקעקוע או פירסינג, גיא-גיא."

שקלתי את זה לרגע וניסיתי לסגל את נקודת המבט החדשה. "אז זה סוג של אופנה?"

"יותר כמו מנהג, אני חושבת," אמרה ימית. "כלומר, נראה שזה לא ממש נפוץ, אבל כן מקובל בכל הגילאים והזנים של הדרקונים. ראיתי גם זקנים וגם צעירים עם זה. אני חושבת שזה מסמן גיל או מעמד או טקס חניכה כלשהו שהם עברו, אבל אני מודה שלא התעמקתי. אולי אמא שלך יודעת יותר."

"אולי." הבטתי בארוונטאייל, בעיגולים השחורים הגדולים. למען האמת, הסימנים לא נראו לי קישוטיים כמו פירסינג או קעקוע, וגם לא כמו סימני מעמד. הם נראו כמעט כאילו נועדו להיות צלקות מכוערות, והזכירו לי משום מה ספר ישן שקראתי פעם, על נער בגילי שידיו תמיד היו אדומות ממכות סרגל. זכרתי שכשאבא מצא את הספר אצלי הוא הזדעזע והעלים אותו.

"גיא-גיא?" קולה של ימית נשמע מאחורַי, רחוק משציפיתי. הסתובבתי, וגיליתי שהיא עמדה ליד הג'יפ שלה והסתכלה עלַי, מופתעת כמוני. לא שמתי לב שהיא המשיכה ללכת, והיא לא שמה לב שנשארתי לעמוד. מיהרתי לדדות לכיוונה על הקביים, אבל היא הדביקה אותי באמצע הדרך.

"הסתכלת על ארוונטאייל כל הזמן הזה? את רוצה להגיד לו שלום?" היא שאלה, ובלי לחכות לתשובה לשאלות שלה, קראה "ארוונטאייל!"

לא ציפיתי שהדרקון יגיב, אבל במפתיע, ראשו התרומם מבין סבך ראשי הדרקונים שהצטופפו זה לצד זה מעל החממה. הוא הביט בנו ונהם, אבל הנהמה נשמעה פחות עוינת מאשר בפעם הקודמת שנפגשנו. אולי בגלל שלא הערנו אותו הפעם. להפתעתי, הוא הסתובב, ניתק מהקבוצה – במאמץ מסוים, כיוון שהיא הייתה צפופה מאוד – והפנה את גופו לעברנו. המרחב סביב המדגרה היה צפוף ומלא בדרקונים, ולרגע הוא התנשא גבוה מעל ראשינו, ותהיתי אם הוא מצפה שננהל שיחה בצרחות. אבל בסופו של דבר הוא הצליח להשתחל ולהוריד את מרבית גופו אל הקרקע, כך שראשו היה קרוב אלינו. זה לא היה תמרון חינני, וראשו צנח קרוב מאוד אלינו בבת אחת, מעלה מעט אבק סביבנו. ימית נרתעה, ואז, פניה סמוקים, התקרבה בחזרה אל הדרקון. "מה אתה עושה כאן, יצור מגודל?" היא שאלה, אבל הייתה חיבה מסוימת בקולה. "חשבתי שאתה לא מתעניין בבקיעות."

"לא ראיתי הרבה בקיעות של ליונגים. יש יותר מהם במזרח אסיה." ואז, להפתעתי, הוא פנה אלַי. "ומה שלומך, גיא-גיא?" הוא שאל, והאנגלית שלו נעשתה ברורה יותר, ככל הנראה בשביל להקל עלַי. חשתי סומק מטפס לאוזניי. לא חשבתי שהוא יזכור שביקשתי ממנו לקרוא לי ככה. ובהחלט לא חשבתי שהיה ברור כל כך שהתקשיתי להבין את האנגלית שלו. "אני בסדר. המצב שלי משתפר מיום ליום, בזכות ימית ובזכותך," אמרתי. "ומה איתך? עדיין כואב לך?"

הוא צחק. "זה הפסיק לכאוב בערך שעתיים אחרי שהיא הוציאה ממני את המזרק המחריד הזה." הוא הפנה את מבטו אל ימית, שחבטה קלות באפו.

"אבל הוא קיטר בכל ביקורת אחר כך," היא הבטיחה לי.

ארוונטאייל נשף, נשיפת צחוק ומורת רוח, ומשהו במשב הרוח החמה הפתאומי שהופנה ישירות אלינו הפר את היציבות שלי לרגע. הקב השמאלי נשמט מאחיזתי. ימית זינקה אלַי, אבל ארוונטאייל היה מהיר ממנה. אצבע ארוכה ועצומה, שרוחבה כמעט כגובהי הושטה ועצרה את נפילתי. הוא קיפל קלות את מפרק האצבע, כך שיתמוך בי מכל צדדיי. לא היה לי מושג שדרקון מסוגל לתנועות עדינות כאלו. במפתיע, הקשקשים על פנים אצבעו היו חמימים ורכים. ימית מיהרה להרים את הקב ולסייע לי להתייצב. "תודה, ארוונטאייל," היא נשפה. "יופי של אינסטינקטים. גאיה, את –"

"אני- אני- בסדר," התנשמתי כשמצאתי סוף-סוף את קולי. הבטתי בעינו הקרובה של ארוונטאייל, באישון הכהה העצום שהתמקד בי. "תודה רבה, ארוונטאייל."

"אוף, לא הייתי צריכה להביא אותך לכאן," אמרה ימית. "אני בטוחה שאיילין הייתה נוזפת בי אם היא הייתה רואה כמה התשתי את הרגליים שלך היום –"

"איילין אמרה שכדאי שאני כל הזמן אתאמץ ואנסה דברים חדשים," קטעתי אותה, וניסיתי לגרום לקולי לא להישמע עצבני. "היא אומרת שהרגליים שלי מתפקדות הרבה יותר טוב משהיא ציפתה בשלב הזה."

"אלו חדשות טובות," אמר ארוונטאייל, ופניתי להביט בו שוב. למרות שעמדתי יציב כעת, הבחנתי שהוא עוד לא משך בחזרה את האצבע שעדיין תמכה בגבי. "אני מניח שתעזבו בקרוב."

"בעוד שבוע-שבועיים הם כבר יוכלו להמשיך את הפיזיותרפיה עם מומחים בישראל," ימית אישרה. היא הביטה ברגליי, עדיין מודאגת. "בכל מקרה, אנחנו באמת חייבות ללכת. תודה שוב, ארוונטאייל."

הוא הנהן, ורק רגע לאחר מכן, כאילו נזכר בכך, משך בזהירות את אצבעו. למרות תמיכתה של ימית ותמיכת הקביים, הרגשתי פתאום כאילו רגליי היו יציבות פחות בלי תמיכתו.

"תביאי אותו לומר שלום לפני שאתם עוזבים," הוא אמר, ואז החל, לאט-לאט, בזהירות אין קץ, להרים את ראשו.

"אותה," קראה אחריו ימית. "כבר אמרתי לך, השׂיער שלה קצר אבל היא בת…" ראשו של ארוונטאייל כבר התרחק מאיתנו, ולא היה נראה ששמע אותה. היא נאנחה. "אני מתנצלת. הוא דרקון חכם מאוד, אבל הוא לא מסוגל לקלוט דברים ממש פשוטים."

"לא בטוח שזו אשמתו," אמרתי לה. "באנגלית כל הקטע של כינויי גוף פחות בולט בשיחה. ואנחנו ממש קטנים בעיניו, אז זה הגיוני שהוא לא קולט."

"אל תצדיקי אותו," היא רטנה, ואז חייכה אלַי. "נראה לי שאת הראשונה ששברה את העור הקשיח של הדרקון הזה. הוא בחיים לא ביקש ממני ביוזמתו להביא אליו מטופל."

 

"אמא," שאלתי כמה שעות מאוחר יותר, בזמן ארוחת ערב. "את עדיין רוצה להיות חוקרת דרקונים?"

שניהם בהו בי מעל הצלחות שלהם, ואז זה בזה, מה שרמז לי שהם לכל הפחות דיברו על זה כבר פעם אחת מאז שעברתי את ההשתלה. אמא חייכה. "גיא-גיא, זה ממש מתחשב מצִדך לשאול. אבל לא, כרגע אני לא שוקלת הסבת מקצוע. לעבור לאטלנטיס זו החלטה גדולה, בשביל כולנו."

"אבל זה תמיד היה החלום שלך," אמרתי. "ואבא יכול לתכנת בכל מקום, לא?"

"אולי," אבא חייך אלַי. "אבל מה איתך? בא לך לגור פה?"

הוא לא שאל ברצינות. שמעתי את זה בטון שלו. הם כבר החליטו. אבל אני עניתי ברצינות, בכל זאת. "לדעתי יהיה ממש מרגש לגור פה, לפחות לתקופה."

"בתור תיירים החיים במקומות שמבקרים בהם תמיד נראים מרגשים," אמא אמרה. "אני חושבת שהם בעיקר יהיו משעממים במקרה שלך."

"שמת לב שיש כאן דרקונים, נכון?" שאלתי, ושניהם צחקו. אבא זרק עלַי את אחד מהצ'יפסים שלו, אבל הוא לא התקרב אפילו לפנים שלי.

"יש פה דרקונים," הוא אמר ושפך קטשופ על שאר הצ'יפס בצלחת שלו. "אבל בקושי יש ילדים בגילך, גאיה. בקושי יש כאן אנשים בכלל. אלו לא חיים לנערה מתבגרת."

"נו, באמת, אבא. זה לא שממש היו לי חיים רגילים לפני ההשתלה," אמרתי. "ולא אכפת לי ללמוד עם מורים פרטיים או באינטרנט."

"זה טוב לדעת," אמרה אמא, "אבל העדיפות הראשונה כרגע היא את, גיא-גיא. אחרי שתבריאי, אחרי שתתרגלי מחדש לשגרה – אנחנו נשקול את זה מחדש, כמשפחה."

"למה כל כך חשוב לכם שאני אהיה כמו כולם?" אמרתי, ודחפתי את הצ'יפס שלי מעליי. "למה שאני אלך לחוג מחשבים או ציור אם במקום זה אני אוכל ללמוד לעזור במחקר במעבדה של ימית?"

"זה היה רעיון של ימית?" שאלה אמא, קולה חד.

"היא אפילו לא יודעת על זה!" צעקתי וקמתי מהשולחן. לקחתי את הקביים, יצאתי החוצה ואפילו הצלחתי איכשהו לטרוק את הדלת. שמעתי את השתיקה הנדהמת מאחורַי. אף פעם לא עשיתי משהו כזה – לא רק לקום ולטרוק את הדלת, כמובן, אלא לריב איתם ככה. העובדה שהם כבר דיברו על כל זה והחליטו בלעדיי שלא נעבור לאטלנטיס הייתה מכעיסה כל כך.

ואולי זה היה משהו אחר. נשמתי עמוק את אוויר הלילה הקריר וניסיתי להירגע. אנחנו גרים בישראל. החיים שלנו שם. גם אם היינו מחליטים לעזוב, זה לא היה מחר. אולי בניתי לעצמי פנטזיה יפה בראש, חלום מושלם אפילו יותר מחלומות הריצה שלי, שבו אנחנו עוברים למקום שבו אף אחד לא הכיר אותי מקודם, מלפנֵי. שבו יש לי התחלה חדשה אמיתית. והאמת היא שזה היה ילדותי מצִדי. השענתי את הקביים על קיר הבית, ובזהירות רבה, כמו שאיילין הראתה לי, התכופפתי על ברכיי. נגעתי בדשא הרטוב מטל. הוא היה קריר. קמתי שוב, במאמץ, והתיישבתי על אדן החלון הנמוך. כל אלה היו פעולות שרק לפני כמה ימים לא יכולתי לעשות. המציאות הזו באמת לא הספיקה לי?

אמא ואבא עמדו במטבחון הקטן של החדר שלנו. שניהם הביטו בי כשנכנסתי. "סליחה," אמרתי, ורציתי לומר משהו נוסף, אבל לא ידעתי מה. אבא חיבק אותי ראשון, ואמא הצטרפה לחיבוק. הנחתי את הקביים בצד וחיבקתי אותם בחזרה.

"הכול בסדר, גיא-גיא," היא אמרה, ואבא הוסיף, "שמרנו לך צ'יפס."

 

שבוע לאחר מכן, אחרי שאיילין העבידה אותי בפרך וימית העבירה אותי טיפול אינסופי של גירויים חשמליים ברגליים, כמעט שלא היה לי עוד צורך בקביים. יכולתי ללכת, יכולתי לרדת במדרגות בזהירות, יכולתי לקפוץ בזהירות, ולמרות שזה כאב, אפילו יכולתי לרוץ קצת. ימית ואיילין אמרו שתיהן שההתקדמות שלי מדהימה, וזה לא הספיק לי. רציתי עוד. עשיתי את התרגילים של איילין כל יום עד שקרסתי מעייפות.

יומיים לפני שהגיע מועד העזיבה שלנו, כשהתחלנו לארוז את המזוודות, אבא קיפל את כיסא הגלגלים וסגר אותו באזיקונים כדי שיהיה אפשר להסיע אותו בקלות בחזרה. כשראיתי אותו סגור הרגשתי פתאום מועקה, כאילו איבדתי משהו. זה היה הגיוני. הכיסא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כמובן, המועקה לא התעמעמה רק בגלל שקיבלתי אותה והשלמתי איתה. היא רק נעשתה גרועה יותר, והפכה לתחושה של כאב ממשי בחזה. סיפרתי על זה לימית למחרת בבוקר. היא נתנה לי שם של פסיכולוגית מומחית בהסתגלות כדי שאוכל ללכת אליה אם אצטרך. היא גם ביקשה שאעדכן אותה מה שלומי, והבטחתי שאעשה את זה. תהיתי לעצמי אם אולי הפרידה מימית היא זו שהגבירה את הכאב. נפגשנו רק כמה פעמים לפני הנסיעה, אבל במסע לאטלנטיס ובשבועות האחרונים בילינו הרבה זמן יחד והתקרבנו. לא ציפיתי להיקשר אליה, כיוון שידעתי שהטיפול שלה חד-פעמי. ואולי זו הייתה בכלל אטלנטיס, שהלכתי והתאהבתי בה, בנופים שלה, ביופי שלה, בזרות שלה, אפילו בסופות החול המסתחררות שעלו לאוויר בכל פעם שדרקון המריא בקרבת מקום – כבר ידעתי כמה צעדים אחורה ללכת כדי לא להשתעל, בהתאם לגודל הדרקון. אולי זו הייתה האהבה לדרקונים. אולי ירשתי אותה מאמא.

בלילה האחרון שלנו על האי התקשיתי להירדם. הגשם היכה על החלון שלי, והכאב בחזה שלי העמיק והפך לחור. אמא ואבא ישנו, ולא רציתי להעיר אותם. במקום זאת, גזרתי את האזיקונים מעל כיסא הגלגלים, פתחתי אותו והתיישבתי בו. זה לא הקל על ההרגשה שלי. תחושת האובדן הייתה חזקה כל כך, כאילו חיית המחמד האהובה עלַי מתה, אולי אפילו קרוב משפחה. ישבתי בכיסא זמן רב, דמעות בעיניי, ורק כשהזריחה החלה לעלות הצלחתי להתנמנם. בין עֵרות לשינה, חלמתי שהכאבים בחזה התגברו, מציפים את גופי, מקצות האצבעות והשׂיער ועד לצלעות ולאיברים שלא היו לי מעולם. כשאבא מצא אותי בכיסא והעיר אותי, זכרתי רק שחלמתי חלום משונה שאני במטוס שטס מעל אטלנטיס, למרות שידעתי שזה לא אפשרי, לא רק בגלל כל העניין עם המרחב האווירי, אלא בגלל שכל החלונות היו פתוחים והגשם והרוח היכו בפניי, אבל זה היה החלום המציאותי ביותר שאי-פעם חוויתי, ועדיין זכרתי את אטלנטיס מתחתיי, ירוקה וזהובה.

 

"גיא-גיא!" איילין פרשה את זרועותיה ושׂיערה הג'ינג'י עטף אותי לרגע כשחיבקה אותי. "אר יו רדי טו גו הום?"

"נוֹ," הודיתי, ואמא צחקה מאחורַי. אבא חייך, אבל חיוכו היה מאולץ. "גאיה יותר מדי נהנית פה."

"תודה רבה שטיפלתם בה כל כך יפה," הוסיפה אמא.

"רגע, אנחנו עוד לא בפרֵדות," איילין קרצה אלַי, "אנחנו עכשיו בביקורת אחרונה, ואז אני אלמד אתכם כמה תרגילים שצריך לעשות כל יום בזמן שאתם על הספינה."

הנהנתי אליה, אבל הגרון שלי היה חנוק. הלכתי אל שני המעקות ואחזתי בהם כדי להראות לאיילין את הקפיצות לגובה ולרוחק שהיא לימדה אותי. ניסיתי להתרכז במאמץ הפיזי, אבל דווקא הוא הזכיר לי את החלום. שביבים מתוכו צפו אל תוך מחשבותיי, שיבשו את הראייה שלי, ופתאום הבנתי – לא הייתי על מטוס בחלום. הייתי דרקון. ידעתי שאני הוא, והוא ידע שהוא אני, וידעתי שהוא עף, שאני עף – שנינו עפנו יחד מעל האוקיינוס, הכנפיים שלנו נפרשו ברוח ודאינו מעלה, ושאגנו שאגה עצומה של צער שטשטשה את עיניי בדמעות, ובכל זאת הכנפיים הכו באוויר, טסו הלאה, ואני – הוא – לא, אני – הוא עף. הייתי עייף, ידעתי שאני צריך לנחות, שהוא צריך לנחות, שאנחנו לא צעירים כמו שהיינו, אבל היינו חייבים להמשיך לעוף –

"גאיה?" זו הייתה ימית. לא ידעתי מתי היא נכנסה. היא עמדה מולי, בין המעקות, ותפסה את זרועותיי, כמעט מטלטלת אותי. "גאיה? גיא-גיא? תסתכלי עלַי, גאיה!"

היא לא הייתה לבד. איילין, אמא ואבא עמדו סביבי, כולם מבוהלים וחיוורים. "מה קרה?" שאלתי.

"קפאת על המעקה, בעמידה, והתחלת לבכות," ימית אמרה. בהיתי בה.

"גאיה, מה קרה לך?" שאל אבא. "למה לא ענית לנו?"

"ממש נבהלנו, גיא-גיא," אמא אמרה, וידה הייתה חמה מדי על כתפי.

נשאתי את עיניי שטופות הדמע וניערתי את ראשי. "ארוונטאייל," אמרתי.

"מה?" שאלה ימית.

"לא לקחת אותי לבקר אותו לפני שנלך. הבטחת."

היא היכתה על מצחה בידה. "אוי, לעזאזל. אני מצטערת, גיא-גיא. שכחתי. מתי הספינה שלכם יוצאת?"

"שלוש שעות," אמר אבא, והסתכל על שעון הקיר. "אבל אנחנו צריכים להיות שם באחת וחצי, זה קצת צפוף. גאיה, מה קרה?"

"שום דבר!" אמרתי בכעס, בבכי, וימית הניחה את ידה שוב על זרועי, אבל ניערתי אותה, והתכופפתי מתחת למעקה כדי לעקוף אותה, כדי שתפסיק להביט בי, אבל כולם הביטו בי עכשיו, בדמעות שזלגו על לחיי, ופתאום החדר היה קטן מדי, צפוף מדי, ולא היה לי מספיק אוויר לנשימה, מספיק מרחב כדי לפרוש כנפיים, כדי למתוח את הזנב –

ואז הרגשתי אותו מגיע, מתקרב, מנמיך את כנפיו לנחיתה – ועוד לפני שמשק הכנפיים שלו נשמע, עוד לפני שהרוח כמעט תלשה את הווילון מעל החלון בקליניקה של איילין, ידעתי.

אמא, אבא ואיילין היו מבולבלים ומבוהלים מכדי לנסות לעצור אותי, אבל ימית זינקה אל הדלת, וזה היה מאוחר מדי. כבר רצתי, על רגליים שרצו כל כך לרוץ שנים רבות כל כך, מהר ככל שיכולתי – הם לא יתקשו בכלל להדביק אותי, ידעתי, אבל לא עצרתי – המשכתי לרוץ דרך הלובי, פרצתי דרך דלתות הכניסה של הבניין ורצתי אל הדרקון שלי.

חיבקתי את חוטמו בכוח, והוא עצם את עיניו ונהם, נהמה שרק לפני כמה ימים הייתה נשמעת באוזניי מאיימת, או לפחות רוטנת, אבל עכשיו ידעתי שהיא מלאה געגוע וכיסופים, ואצבע עצומה ומכוסה קשקשים נשלחה להיכרך בעדינות אין קץ סביב גופי, בחיבוק, חיבוק שלא הבנתי עד כמה חסר לי, וכנף עצומה בהרבה ממנה עטפה אותנו, מכסה אותנו מפני העולם. רגליי שרפו, מאיימות לקרוס, אבל לא היה לי אכפת.

"גיא," ארוונטאייל מלמל, והרגשתי את נשימתו מקיפה אותי כשדיבר, חמה ורכה. "גיא. ידעתי. לכל הרוחות."

"מה קורה כאן?" לחשתי, אבל באותו רגע, גם אני ידעתי.

"הוא מדבר עברית? הדרקון מדבר עברית?" שמעתי את אמא מאחורי מסך הכנף, ואז אור השמש חדר מאחורַי כשמישהו דחק הצִדה את קצה הכנף – ימית, הנחתי, כי לאמא ואבא לא היה אומץ לעשות זאת בעצמם. כשהיא דיברה, שמעתי את הפחד בקולה. "לא. הוא לא מדבר עברית. הוא אף פעם לא דיבר עברית קודם."

וזו אכן הייתה עברית. מושלמת, רהוטה, ובכל זאת זרה על שפתיו, כאילו לא התנסה בה. לא הבחנתי בכך קודם. אפילו לא שמתי לב שהוא דיבר במילים. לא הרפיתי מהחוטם הענקי, לא פקחתי את עיניי העצומות. ידעתי עכשיו למה חלמתי על מעוף. ובאותו רגע, בין עיניי העצומות לעיניו העצומות של ארוונטאייל, ובין נשמותינו הפקוחות לרווחה, ידעתי גם על מה לא העזתי לחלום. יכולתי לשקר לעצמי, אבל לא לדרקון שלי.

לא, אתה לא יכול, הוא הגיב, קולו רועם במחשבותיי, ולא ידעתי עוד באיזו שפה אנחנו מדברים, אם הייתה זו שפה כלל. סיבכת אותנו בצרות איומות, נערי.

אבל הוא לא ריפה את החיבוק, ולא הרפה ממני.

 

***

 

התקשרתי מהמעבדה לנמל ודיברתי עם הקברניט של הספינה וביקשתי ממנו להתעכב, אבל הוא לא היה יכול לחכות לנצח. בסופו של דבר, שעות אחרי שהספינה הפליגה בלי בני משפחת דהאן, הצלחתי לשכנע את גאיה לעזוב את ארוונטאייל לשעה אחת כדי לדבר עם סשה, הפסיכולוגית היחידה על האי. היה קשה כמעט באותה המידה לשכנע את סשה לבוא – גם כשהבינה את חומרת המצב, היא הזכירה לי שהיא התמחתה בפסיכולוגיה של דרקונים ולא של בני אדם, והתעקשה שהיא יכולה לטפל רק באנגלית או ברוסית, ושגאיה צריכה מטפל בעברית. הסכמתי עם כל מה שהיא אמרה, למען האמת, אבל המטרה שלי לא הייתה באמת הטיפול, שלא היו לי תקוות שיסייע. פשוט רציתי זמן כדי לדבר לבד עם ארוונטאייל, בלי גאיה ובלי אביה ההיסטרי ואמה שהטיחה בי האשמות. אם אף אחד מהם לא יֵצא מהחדר באמצע הטיפול, סשה תשוחח במשך 45 דקות עם גאיה ומשפחתה, ואז עוד 45 דקות עם גאיה עצמה. קיוויתי שזה יספיק.

ארוונטאייל הצטנף בצד הדרך, בקרבת הבניינים, כדי לאפשר מעבר למכוניות. היה מקום נוח יותר עבורו להתפרש במרחק כמה עשרות מטרים, אבל הוא נותר קרוב ככל האפשר למבנה שבו גאיה הייתה. עיניו היו עצומות, והוא נראה אומלל. סחבתי לעצמי כיסא מתקפל – הייתי עייפה מדי לעמוד – והתיישבתי מולו. הוא פקח עין אחת והביט בי. לא הופתעתי שהוא לא ישן. "מה עשית?" שאלתי, קולי שקט וחד. ידעתי שהוא ישמע אותי מצוין.

"מוזר, התכוונתי לשאול אותך בדיוק אותו דבר." משאית עברה מצִדו האחר של חוטמו, והוא הצטנף קרוב יותר לבניין. הוא עצם את העין האימתנית שוב, והבנתי פתאום עד כמה קרוב אליו אני יושבת. לא ידעתי אם לא הייתי מבוהלת כיוון שהוא נראה מעורר רחמים כל כך, או כיוון שכעסתי כל כך.

"שום דבר לא השתנה בפרוצדורות שלנו, ארוונטאייל, ואתה יודע את זה." סיננתי אליו. "אתה תרמת תאי גזע למטופלים שלנו עשרות פעמים, אולי יותר."

"נכון," הוא אמר. "את מנסה להגיד שמשהו השתנה בי? אולי החליפו אותי בלי ששמתי לב?"

"אל תתחכם. אם זה לא אנחנו, זה חייב להיות אתה. מה קרה בדיוק? נקשרת לגאיה? רצית שהיא תישאר איתך? נעשית בודד לעת זקנה?" הטחתי בו.

"את זו שהביאה אותו לבקר אותי," הוא אמר.

"אותה," אמרתי. "כבר אמרתי לך, ושלא תעז לומר שזו אשמתי –"

הוא נהם נהמה עמוקה שהעיפה את שׂיערי אל תוך פניי. לא רמה, אבל גרונית מאוד, ומלאת תסכול. "את באמת חושבת שרציתי את זה? שהייתי כובל את עצמי לילד בן שלוש-עשרה מרצון, שהייתי גוזר עליו את זה? שהייתי גוזר את זה על עצמי? נשבעתי שלא להיכבל שוב לעולם!" קולו הלך והתחזק, עד שבסופו של דבר נאלצתי לכסות על אוזניי. הוא הבחין בכך, השתתק ועצם שוב את עיניו. "סליחה, ימית," אמר, והבחנתי שהוא ביטא את שמי באופן מושלם כעת, כמו דובר עברית מלידה.

נגעתי ביד עדינה בחוטם העצום, החם. "אז צדקתי," אמרתי בלחש. "זו באמת כבילה."

"כן." גם הוא לחש, או לפחות עשה את המקבילה הדרקונית ללחישה.

"ואתה לא גרמת לה."

"לא," הוא ענה, בקול שקט עוד יותר.

"ואנחנו גם לא גרמנו לה. אז מה היה יכול לגרום לה, לכל הרוחות? כבילה לא יכולה לקרות סתם בגלל תרומת תאי גזע, וגם אם גאיה הייתה יודעת איך יוצרים אותה, אין סיכוי שהיא הייתה –"

"הוא," אמר ארוונטאייל.

"למה אתה ממשיך להתעקש על זה?!" הפעם אני הרמתי את קולי. "אתה חושב שאני לא יודעת לזהות ילדה, נערה, אישה? זה הגזע שלי, לא שלך! כבר הסברתי לך, אתה אולי רגיל לכך שרק לגברים יש שׂיער קצר, אבל –"

"זה לא קשור לשׂיער," ארוונטאייל קטע אותי. "גיא הוא נער."

"לא, הוא לא. כלומר, היא לא! תפסיק לבלבל אותי!" קמתי על רגליי. "תקשיב, אני לא מאמינה שאף אחד לא לימד אותך ביולוגיה אנושית עד היום, אז הנה שיעור אנטומיה בסיסי מאוד: לנקבות אנושיות יש רחם, נרתיק, שחלות. לזכרים יש –"

"הוא זכר," אמר ארוונטאייל. "זאת אומרת, אני יודע שהוא לא זכר מבחוץ, אבל מבפנים הוא כן."

קפאתי, אבל מחשבותיי המשיכו לרוץ קדימה בלעדיי. הרגשתי חלשה פתאום, כאילו מתג ההבנה שנדלק בתוכי נאלץ לכבות את הכוח שלי כדי לפעול. צנחתי בחזרה אל תוך הכיסא וקברתי את פניי בידיי. "או, לעזאזל. לעזאזל. זה לא יכול להיות. לא."

חשתי את חוטמו של ארוונטאייל דוחק בי בעדינות. הדפתי אותו מעליי. "אתה מכיר את תקנות המין? לא, למה שתכיר? זה בטח היה לפני שהתחלת להיות תורם. זה היה גם לפני תקופתי."

"מה התקנות האלו אומרות?" ארוונטאייל שאל.

נדתי בראשי. לא היה לי די כוח להסביר. אצטרך להסביר את זה כל כך הרבה פעמים בימים הקרובים, ידעתי, וזו אפילו לא הייתה הבעיה. הבעיה האמיתית הייתה הכבילה, שהייתה בעלת השלכות עצומות, וגרוע מכול, לא הכרתי שום דרך לנתק אותה. לאט-לאט, נחה עלַי ההבנה הסופית והמוחלטת שגם אני, כמו משפחת דהאן, איאלץ להחמיץ את הספינה שעמדתי לעלות עליה מחר, ולהישאר באטלנטיס לזמן בלתי מוגבל. הרגשתי את מעט הכוחות שנותרו לי אוזלים, אבל ארוונטאייל עדיין הביט בעיניו הגדולות, מלאות ההבעה. הגיע לו הסבר. "שמת לב פעם שאנחנו תמיד מביאים לך מטופלות נקבות?" שאלתי.

"כן. חשבתי שאולי אלו מחלות מוח רק של נקבות," ארוונטאייל הודה.

פרצתי בצחוק, אבל תוך פחות מדקה הוא הפך לבכי.

"אוי," אמר ארוונטאייל פתאום. "גיא עצבני עלַי. אני חושב שלא הייתי אמור לספר לך את מה שסיפרתי."

הבכי הפך שוב לצחוק, אבל לא לזמן רב.

 

עשרות זוגות עיניים ננעצו בי כשעליתי בחזרה למעבדה. לאף אחד או אחת מהם לא היה אפילו את הנימוס להעמיד פנים שהיו מרוכזים בעבודה ולא צפו בכל ההתרחשות – בגאיה רצה אל ארוונטאייל, בשלושתנו מנסים להפריד ביניהם, בסשה מדברת עם הדרקון ועם הנערה עד שהסכימו להיפרד, בשיחה שלי עם ארוונטאייל. לא הייתה להם דרך לשמוע את חילופי הדברים, כמובן, אבל זה רק גרם להם להיות סקרנים יותר. הצצתי בשעון הקיר. סשה כבר הייתה בפגישה שלה עם גאיה, מה שאומר שהיא שחררה את ההורים. אבל הייתי משוכנעת למדי שהם לא יעזבו את חדר ההמתנה ויבואו לחפש אותי – אחרי החוויה המערערת הזו, הם ירצו להישאר ליד גאיה. זה עדיין לא הותיר לי מספיק זמן כדי להיות מנומסת בעצמי.

"ג'ונאס! איפה פרופסור ליו?"

הוא זינק מהמיקרוסקופ, והמשקפיים שלו נפלו במורד מצחו וצנחו על השולחן. מובן שהוא היה היחיד שכן טרח להעמיד פנים שהוא עובד. אולי הוא אפילו עבד באמת. הוא בטח חשב שזה עניין של נימוס בסיסי. "אה- אה- הוא, אה –" הוא ניסה לדבר בזמן שידו גיששה בעיוורון על השולחן. "הוא בשטח, הלך לסקור את ה-"

"ואף אחד מכם לא חשב לקרוא לו?" קטעתי אותו.

"לא ידענו בדיוק מה הלך שם," אמרה אחת הדוקטורנטיות, לורה. "ולא היינו בטוחים ש… אלוהים, ימית, מה הלך שם?"

"אחר כך," סיננתי. בהיעדרו של הפרופסור, ג'ונאס היה הבכיר ביותר במעבדה. בקושי נתתי לו רגע למצוא את משקפיו לפני שתפסתי את זרועו וגררתי אותו אחרַי לאחד מחדרי העבודה הריקים. "הם כבולים זה לזו," אמרתי ברגע שסגרתי את הדלת מאחורינו. "גאיה וארוונטאייל. נוצרה ביניהם כבילה."

עיניו של ג'ונאס, שנראו ממילא גדולות מאחורי הזגוגיות העבות, התרחבו עוד, מה שהזכיר לי את עיניו של ארוונטאייל וגרם לי לכעוס שוב. "מה? מתי הם הספיקו לבקש את הטקס? ולעבור את כל ההליכים? גאיה בכלל בגיל המותר לכבילה בישראל –"

"לא, ג'ונאס, הם לא נכבלו מרצון!" קראתי. "הם נכבלו בגלל ההשתלה!"

הוא נד בראשו. "בלתי סביר בעליל. לא הייתה לנו כבילה בטיפול מאז…" הוא כיווץ את מצחו, מנסה לחשב.

"תקנות הפרדת המין בניתוחים. עשר שנים," אמרתי ביובש. בדקתי את זה לפני שדיברתי איתו, מן הסתם.

הוא החווה לעברי. "כן. בדיוק. תקנות המין. הוא זכר. היא נקבה. הם יכולים להיכבל זה לזה רק מבחירה, באמצעות טקס. כבילה בין בני מין שונה היא בלתי אפשרית במסגרת השתלה. זו הסיבה שתקנות המין קיימות."

הוא דיבר באותו ביטחון מוחלט של מדען שקרא כל מילה שנכתבה בתחום המומחיות שלו, שהריץ כל ניסוי, שבדק כל פרוטוקול. רציתי כל כך להאמין לו, להאמין למדע. המדע היה נכון. המדע היה אמין. המדע היה מדויק.

והמדע השתנה כל הזמן. זה היה החוק הראשון של פרופסור ליו.

עצמתי את עיניי לרגע ארוך ואחרון של שקט, ונשמתי עמוק. "אני חושבת שנצטרך… לשנות את התקנות," אמרתי. "אני חושבת שנצטרך להגדיר אותן מעכשיו 'תקנות המין והמגדר'."

"המגדר?" ג'ונאס אמר. "אני לא מבין."

גם אני לא, חשבתי, אבל אמרתי רק, "תגיד לפרופסור ליו לחזור הכי מהר שהוא יכול."

 

פגשתי את סשה בלובי, בדרך לפגישה הבאה שלה, היא הייתה מוטרדת מאוד. היא כבר חשדה בכבילה, כמובן – אם היא לא הייתה מסוגלת לזהות מאפיינים כל כך מובהקים, זה היה הופך אותה לפסיכולוגית דרקונים גרועה מאוד – אבל היא לא רצתה לתת את האבחנה לגאיה ומשפחתה. זה היה הדבר הנכון לעשות מבחינה מקצועית, אפילו הדבר האתי לעשות – בדרך כלל נוירולוגים או פסיכיאטרים אבחנו כבילה, לא פסיכולוגים – אבל כנגד כל תקווה, ייחלתי לכך שהיא בכל זאת אמרה משהו, שהיא חסכה לי את השיחה הזו. אלא שזה היה התפקיד שלי לנהל את השיחה הזו. גאיה הייתה, לפני הכול, המטופלת שלי.

ה… מטופל שלי, הזכרתי לעצמי, מנסה לסגל את דפוס החשיבה שלי. זה היה הגיוני, לכל הרוחות. ברגע שחיפשתי את הסימנים, הם היו שם. השׂיער הקצר – חשבתי שהוא פשוט קצר בגלל נוחות, אבל כבר טיפלתי בנערות אחרות עם שיתוק מוחין קשה יותר שהיה להן שׂיער ארוך ומטופח, והיו לבושות בשמלות ובחצאיות – לא בבגדים הנעריים, הכמעט גבריים האלו. וכשארוונטאייל טעה לחשוב שהיא נער, לא היה אכפת לה. והיא כרכמה את פניה לעִתים קרובות כשדיברו אליה בלשון נקבה. והיא העדיפה "גיא-גיא" על גאיה.

הוא העדיף, כלומר. לעזאזל. נשמתי עוד נשימה עמוקה, כאילו חששתי שאטבע, ונכנסתי לחדר בו חיכתה לי משפחת דהאן.

 

***

 

אמא ואבא התנפלו על ימית בצעקות ברגע שהיא נכנסה. לא חשבתי שהפסיכולוגית הזו שהביאו לנו הרגיעה אותם באמת, אבל קיוויתי שהם לפחות יעמידו פנים. לפחות אמא. ימית נתנה להם לצעוק דקות ארוכות ועמדה מולם, שותקת, פניה חיוורים, שפתיה מהודקות. רציתי להתערב, אבל הייתי עייף כל כך, והרגליים שלי עדיין כאבו כל כך.

היא כועסת עלַי, אמרתי לארוונטאייל בדממה.

היא לא כועסת עליךָ, קולו היה רך בראשי, גם כשנשמע חזק כמו רעם. אני חושב שהיא כועסת על עצמה. היא כועסת שהיא לא ידעה.

אפילו אני לא ידעתי, אמרתי. זאת אומרת, ידעתי, אבל עד שאתה לא באת, לא באמת אמרתי את זה לאף אחד. והיו לי בעיות אחרות לדאוג להן, ו-

"גיא-גיא?" אמרה ימית, ונשמעה כאילו חזרה על שמי כבר כמה פעמים. ניערתי את ראשי.

"כ-כן? מה?"

"בדיוק כמו קודם, עם איילין," אמר אבא, ונשמע שוב על סף דמעות. "מה עשיתם לה?"

"שאלתי אם אני יכולה להכין למישהו קפה או שוקו," אמרה ימית. היא התעלמה מאבא, ודיברה רק אלַי. עכשיו הבחנתי שהיא החזיקה בידה מגש קטן עם מוצרים מישראל – קפה שחור של עלית, שוקולית, אפילו עוגיות מלוחות של עבאדי. תהיתי איפה היא החביאה אותן כל השבועות האלו.

"אני אשמח לשוקו," אמרתי בשקט.

ימית פסעה אל המטבחון בקצה החדר והניחה בו את המגש. היא מילאה מים בקומקום והעמידה אותם להרתחה. "דורון, נאווה?"

אמא ואבא החליפו מבטים. "שחור בלי כלום בשבילי," אמרה אמא. "שני סוכר, וחצי חלב-חצי מים בשבילו."

ימית מילאה את ארבעת הספלים, וכולנו חיכינו בדממה אינסופית שהקומקום ירתח. לא העזתי לדבר שוב עם ארוונטאייל מחשש שאחמיץ עוד דברים שיאמרו לי. לאחר מה שנראה כמו נצח, נשמע סוף-סוף קול המתג של הקומקום. ימית מזגה את המים הרותחים, והוציאה שקית חלב לא מוכרת מהמקרר המשרדי הקטן שבמטבחון.

"זה לא סויה, נכון?" אבא שאל. "אני לא שותה חלב סויה."

"זה חלב דרקונים, למען האמת," אמרה ימית, ומילאה את הספל שלו ראשון. אבא נשנק.

"היא צוחקת, דורון," אמרה אמא, קולה עצבני. "דרקונים הם זוחלים, לא יונקים. אין להם חלב."

נאבקתי כדי לא לצחוק. זה היה קשה.

ימית חייכה והניחה את המגש על השולחן. היא לא התיישבה בכיסא שסשה ישבה בו קודם, אלא על הכורסה הקרובה אלַי. "אני מתנצלת. לפעמים אני מתחילה עם בדיחות גרועות כש…"

"…כשיש לך חדשות רעות?" אמא ניחשה, עדיין באותו טון יבש.

ימית נשמה עמוק. "אני יודעת שאתם רוצים מאוד לדעת מה קרה עם גיא-גיא. יש לי השערה מבוססת כרגע, שעוד לא זכתה לאישוש סופי מראש המעבדה, אבל בגלל שגם ארוונטאייל אישר אותה, ובגלל שמגיעות לכם תשובות, אני רוצה לחלוק אותה אתכם, תחת כל ההסתייגויות." היא עצרה ונשמה עמוק שוב. "אתם יודעים מה זו כבילה?"

נשפתי על השוקו שלי כדי שלא יבחינו איך התכווצתי. ארוונטאייל גם השתמש במושג הזה, והייתה לי תחושה שהוא שונא אותו כמוני. משהו בו היה… מעליב.

עיניו של אבא היו ריקות, אבל אמא הנהנה מיד. "קשר עמוק מאוד בין דרקון לאדם, שמתבטא בקרבה, בחוסר יכולת להיפרד לזמן ממושך ובטלפתיה. הוא היה נפוץ מאוד בימי הביניים, אבל בימינו נחשב לא מקובל חברתית, וקשה מאוד לקבל אישורים –" היא פנתה להביט בי, וראיתי את ההבנה נוחתת עליה כמו דרקון במשקל בינוני. "אבל…"

"לא אמרתם לנו שום דבר על זה!" אבא הרים את קולו. "לא אמרתם שום דבר על הסכנה, על האפשרות ש-"

"למען האמת חתמתם על זה כשהסכמתם לטיפול," אמרה ימית. "זה באחד מתתי-הסעיפים של מיליוני תופעות לוואי שונות. אבל זה בדיוק העניין. מדובר בתופעה בעלת סיכוי כל כך קטן להתממש, אחד למיליונים –"

"את מדברת עם הדרקון, גאיה?" אמא פנתה אלַי, עיניה מבריקות פתאום. "בראש שלך?"

"ברצינות, נאווה?" שאל אבא, ואמא השתתקה ושתתה את שארית הקפה בכוס שלה בלגימה אחת.

"סליחה," אמרה לאחר רגע. "אתה צודק. השאלה החשובה, דוקטור אזולאי, היא איך זה קרה? ויותר חשוב, איך אנחנו הופכים את זה?"

ימית שוב נשמה עמוק. התחלתי לחשוש שהיא תגיע להיפר ונטילציה. "כבילה לא רצונית לא קרתה כבר עשרות שנים, מאז ה… ה… טעויות בתחילת המחקר. אנחנו עדיין חוקרים איך זה התרחש, איך גיא-גיא נכב- כלומר איך הדרקון וגיא-גיא נכבלו יחד, אבל ברגע שיהיה לנו קצה חוט, וברגע שנבין איך גיא-גיא… כלומר, איך אפשר לנתק את גיא-גיא ואת ארוונטאייל…"

"אז אין לכם שום מושג איך להפוך את זה," אמרה אמא.

"יש דרכים לנתק כבילה," אמרה ימית, והפעם הייתה ודאות בקולה. "אבל נצטרך לחקור אותן, לבחון איזו מהן תתאים, לחפש מומחים בתחום. ובכל מקרה מדובר בפרוצדורות יותר פולשניות, שלא הייתי רוצה להעביר את גיא-גיא עד שלא… עד להתאוששות מהניתוח…"

באותו רגע הבנתי שהיא לא השתמשה בכינויי גוף כשהתייחסה אלַי. היא עשתה הכול כדי לא להשתמש בלשון נקבה, כדי לכבד את מה שארוונטאייל סיפר לה, בלי שתצטרך… מה היה הביטוי? להוציא אותי מהארון? הכעס שחשתי כלפיה התנדף בבת אחת. ניסיתי לתפוס את עיניה, אבל היא השתדלה מאוד שלא להביט בי, שלא למשוך אלַי תשומת לב. ראיתי את הייאוש על פניה, ונמלכתי בדעתי. "אין לי שום רצון להפסיק את זה," דיברתי, בפעם הראשונה, ושלושתם פנו אלַי.

"גאיה, עם כל הכבוד, זה לא נתון לדיון," אמר אבא. "אנחנו ההורים שלך, ואת בת שלוש-עשרה –"

"כמעט ארבע-עשרה," החזרתי. הנחתי את ספל השוקו. "ואל תכעסו על ימית. זאת לא אשמתה. זאת אשמתי."

דממה השתררה בחדר.

"גאיה, את לא מנסה לומר שגרמת לזה, נכון?" שאלה אמא בלחש. "לא, זה מגוחך. גם אם היית רוצה, לא היה לך מושג איך… צריך הרבה יותר מסתם תרומת תאי גזע כדי להיכבל לדרקון, אני זוכרת את זה –"

"בדרך כלל, כן," אמרה ימית. "אבל גיא-גיא, הכעס של אמא ואבא של… הכעס שלהם מוצדק, ואני הייתי צריכה לדעת –"

"לא היית יכולה לדעת. אני לא רציתי לדעת בעצמי."

כולם בהו בי. אמא ואבא בחוסר הבנה. ימית באימה. "גיא-גיא, ממש לא חייבים להיכנס לזה עכשיו –"

"אולי די עם הגיא-גיא הזה כבר?" אמר אבא, זעם עצור בקולו. "אני לא חושב שיש לך זכות לכינויי חיבה כרגע –"

"די, אבא," אמרתי. "וכן, צריך להיכנס לזה. זה בגללי, לא? הסיבה שזה לא קרה כבר יותר מעשור זה כי הבאתם אל ארוונטאייל רק מטופלות נשים. זה מה שהוא אמר."

"גיא-גיא," ימית לחשה, כמעט על אוזני. "כשאמרתי לא חייבים, התכוונתי שממש עדיף שלא. זה לא הזמן. כולכם מעורערים מכל מה שקרה. תן להם ולעצמך זמן, אם אתה רוצה נקבע שוב עם סשה –"

"זה מה שהוא אמר?" הדהד אבא אחריה. "מתי הוא אמר את זה, בדיוק? ומה את לוחשת לה שם?"

"מה זאת אומרת, רק נשים? רק נשים מבוגרות?" אמא, כרגיל, הייתה חדה יותר. "אבל רוב הפרוצדורות האלו נעשות על ילדים ונוער. אני טועה?"

ימית נדה בראשה, ייאוש בעיניה. לכדתי את מבטה. "תסבירי להם," ביקשתי. "עדיף שהם ישמעו את ההסבר שלך קודם, לפני שאני אספר להם הכול."

היה ברור שימית לא הסכימה איתי, אבל היא כיבדה את בקשתי ופנתה אל אמא ואבא. "יש תקנות לגבי תרומות גזע של דרקונים. הן נקראות 'תקנות הפרדת המין בניתוחים'. הן מגדירות שדרקון ממין זכר יכול לתרום רק לאדם ממין נקבה, ודרקונית ממין נקבה יכולה –"

"מה כל זה קשור?" אבא קטע אותה. "גאיה, מה קורה פה?"

"אני אסביר לכם," אמרתי. "אבל אתם תצטרכו להקשיב עד הסוף, בלי הפרעות."

"אולי עדיף שאני אלך." ימית התרוממה מהכורסה, אבל נשענתי ותפסתי את היד שלה.

"לא, תישארי," אמרתי. "בבקשה." ניסיתי להימנע מקולי להישמע מתחנן מדי, אבל נכשלתי נחרצות. מי שבאמת רציתי לצִדי באותו רגע היה ארוונטאייל, אבל מלבדו ימית הייתה בת הברית היחידה שלי.

היא הביטה בי, ואז הנהנה והתיישבה שוב. לא הרפיתי מידיה. אמא ואבא בהו בנו ושתקו. אלוהים, מה הם בטח חשבו. ואיך מסבירים להם דבר כזה, איך מתחילים בכלל.

שתקתי עוד רגע עד שהבנתי שלא אמצא דרך טובה באמת, לפחות לא בדקות הקרובות. אבל ידעתי לפחות על דרך מוכרת. "אמא, אבא," אמרתי, והבטתי בהם. "יש לי משהו לספר לכם."

 

קשקשיו הכחולים-ירוקים של ארוונטאייל נצצו לאור השקיעה. היה בדמותו העצומה משהו מנחם, כאילו לעומת הגודל שלו כל צרותיי התגמדו. הוא נשאר מצונף בין הבניינים לשביל, עיניו עצומות, כפי שנותר בכל השעות האחרונות. ידעתי שהוא ער, אבל הוא לא נע, מתוך תקווה שייראה פחות מאיים. רציתי לרוץ אליו, אבל לא הייתי בטוח שאני מסוגל לרוץ שוב, ומלבד זאת הרגשתי כאילו כל מחווה כזו רק תחזק את הרושם שלי כשטוף-מוח, שכבר התחיל להתעורר אצל אמא ואבא. במקום זאת, הלכתי לצִדם, לעבר ארוונטאייל, צעד אחר צעד, איטי ומענה.

"שלום," אמרה אמא, קולה רשמי ומתוח. ארוונטאייל פקח את עיניו, לאט מאוד, ואבא בכל זאת זינק לאחור. "לא הכרנו באופן רשמי. אני נאווה. זה דורון. אנחנו ההורים של גאיה."

"גיא," תיקנתי. אמא ואבא העמידו פנים שלא שמעו אותי. כעס הציף אותי, אבל ארוונטאייל שלח אלַי בקשה, כמעט תחינה. לקח לך שנים להשלים עם זה. תן להם יותר מאשר כמה שעות.

הוא צדק, כמובן. ומעבר לכך, הבנתי פתאום שזה היה חשוב לו. הוא רצה שהמשפחה שלי תחבב אותו. או לפחות, לא תשנא אותו.

"שלום," רעם ארוונטאייל, בקול החלש ביותר שגרונו היה מסוגל להפיק. "אני מאוד שמח לפגוש אתכם. זו מילה יפה, שלום. אין לה שתי משמעויות כאלו באף שפה אחרת שאני מכיר."

עד לפני כמה ימים לא הייתי מאמין שארוונטאייל היה אחד מאלו שמקשקשים כשהם מתוחים. אמא בחנה אותו מקצה הזנב ועד קצה הקרניים, והרגשתי כיצד הוא מתכווץ תחת מבטה. "אתה באמת מדבר עברית בגלל גיא-גיא?" היא שאלה, ושמחתי שהיא לא התעקשה על 'גאיה', לפחות.

"כן," אמר ארוונטאייל. "אבל אני גם יודע קצת ארמית. יש נקודות דמיון."

"ארמית," מלמל אבא. "כמה שפות אתה יודע?"

"עשרים ושלוש. לא המון בשביל דרקון זקן," אמר ארוונטאייל.

"כמה זקן?" שאלה אמא. למה הם היו צריכים את החקירה הצולבת הזו?

"תשע מאות שלושים ושבע שנים," אמר ארוונטאייל, ושלח אלַי עוד מחשבה מרגיעה, אבל הדפתי אותה הפעם. לא רציתי לתת לו להרגיע אותי. עינו האחת פנתה להביט בי, והרגשתי את הפליאה שלו. משכתי בכתפיי. כעסתי עליהם. הייתי עייף כל כך, וכל מה שרציתי היה להתכרבל עם הדרקון שלי וללכת לישון. רציתי שיניחו לנו.

"נאווה, דורון?"

אמא ואבא הסתובבו. ימית עמדה מאחורינו, ונראתה עייפה בדיוק כמו שהרגשתי. "דיברתי עם בית ההארחה. הבית שלכם לכמה זמן שתצטרכו אותו. המעבדה משלמת, כמובן."

"היא גם משלמת על ימי העבודה שאני מפסיד?" אבא סינן. "ומה זה לכמה זמן שתצטרכו אותו? כמה זמן זה ייקח?"

"כבר אמרתי לכם, אני צריכה להתייעץ עם ראש המעבדה," אמרה ימית, ונימה של חוסר סבלנות התגנבה אפילו לקולה. לא יכולתי להאשים אותה – היא נאלצה לחזור על התשובה הזו לפחות חמש פעמים בשעות האחרונות. "ברגע שנדע משהו אני אדווח לכם."

"אפשר ללכת הביתה?" ביקשתי. "הרגליים שלי ממש כואבות."

זו הייתה האמת. נשענתי שוב על הקביים, ובכל זאת, הרגשתי כאילו רגליי לא יוכלו לשאת אותי עוד זמן רב. אמא הביטה בי לרגע, ואז פנתה אל ארוונטאייל. "אני מבינה ש… הכבילה מקשה עליכם להיות רחוקים פיזית. אתה מוזמן לבוא איתנו."

הוא מצמץ, סימן שרק אני – ואולי ימית – ידענו לפרש כהפתעה. הם רצו לקחת אותי בכוח, הסברתי. ימית אמרה להם שזה עלול לגרום לי נזק בלתי הפיך. ושאתה עלול… להגיב בקיצוניות.

לא הייתי פוגע בהם. הם המשפחה שלך, ארוונטאייל מחה.

אני חושב שגם ימית חשבה ככה. אבל אני שמח שזה מה שהיא אמרה להם.

"תודה רבה על ההזמנה. תרצו שאקח אתכם לשם?" עוד לפני שסיים את המשפט, כבר התקדמתי לעברו. רק כשידי נחה על כף הרגל הקדמית העצומה – במקום הנוח ביותר לטיפוס, כך ידעתי מבלי ששאלתי – הבחנתי שאמא ואבא לא ענו, והצצתי לעברם. פניהם היו חיוורים וחמורי סבר. הם לא הבינו עד כמה ההצעה הייתה נדיבה, עד כמה היא הראתה על אמון וכבוד כלפיהם.

"המונית כבר מחכה להם, ארוונטאייל," אמרה ימית, וחסכה מאמא לומר משהו שללא ספק היה מעליב אותו, גם אם לא הייתה מתכוונת לכך.

הצער שטף אותי לרגע, גדול מכפי שהיה אמור להיות, מעורבב בצערו של ארוונטאייל.

"גאיה," התרה אבא, ואז היסס. "גיא-גיא," הוא אמר, משתמש בפעם הראשונה בשם החיבה של אמא אלַי. "אנחנו הולכים. קדימה."

ארוונטאייל הדף אותי בעדינות לעברם בעזרת חוטמו. הוא חיכה עד שנתרחק מספיק לפני שהמריא, ודאה כל הדרך קרוב מאוד, כמעט מספיק כדי להחריד את נהג המונית.

 

היו כל כך הרבה "פעמים ראשונות" בשבוע האחרון. הפעם הראשונה שכפתרתי לבד מכנסיים. הפעם הראשונה שרצתי. הפעם הראשונה שירדתי שתי קומות במדרגות. הפעם הראשונה שהתייחסתי לעצמי בתור 'אתה'. וכמובן, הפעם הראשונה שחלקתי את מחשבותיי עם דרקון.

עוד פעם ראשונה, הרגשתי, לא תשנה כלום. חדר השינה שלי היה בקומת קרקע. אמנם היו מדרגות בכניסה לבית ההארחה, מה שאומר שהחלון היה גבוה יותר מהצד השני, אבל למטה הייתה מדשאה, וידעתי שהדשא רך. גם אם אפול, שכנעתי את עצמי, זו לא נפילה קשה, לא כזו שאפשר להיפגע ממנה. טיפסתי על הכיסא, התיישבתי על החלון והעברתי במאמץ את רגליי לצִדו השני –

חכה! קולו של ארוונטאייל היה מלא דחיפות ובהלה, ומיד בעקבותיו שמעתי ענפים דקים של שיח נשברים ונמעכים בקרבת מקום, וכפה עצומה, מושטת כלפי מעלה, התמקמה מתחתיי, סנטימטרים ספורים מכפות רגליי השלוחות. מה אתה עושה? נזפתי בו.

מה אתה עושה?! התוכחה בקולו הייתה גרועה בהרבה משלי. אתה לא יודע לקפוץ! ואתה בטח לא יודע לנחות.

לפחות אני לא מעיר את כולם! הבטתי אחורה, אל הבית. שום אור לא נדלק מתחת לדלת הסגורה. אולי אמא ואבא ישנו חזק, לשם שינוי. בכל מקרה, ילדים קטנים בהרבה ממני עושים את זה כל הזמן ולא קורה להם כלום. מקסימום נחבלים קצת בברכיים.

ילדים קטנים בהרבה לומדים לעשות את זה בגיל צעיר בהרבה, ובדרך נחבלים קצת בברכיים. אתה רק למדת ללכת לפני שבועיים. הרגליים שלך אפילו לא חזקות כמו שלהם.

הוא צדק, אבל לא רציתי לתת לו את הסיפוק ולהודות בכך. נאחזתי בקצה הציפורן הארוכה והמחודדת שלו והחלקתי בזהירות לתוך הכפה העצומה, שכל המשפחה המורחבת שלי הייתה יכולה לשבת בתוכה בנוחות.

זה לא רעיון טוב, הזהיר ארוונטאייל. אם הם יקומו ויגלו שאתה לא כאן…

אז בוא רק נשב כאן על הדשא קצת, ביקשתי. ואז תחזיר אותי פנימה.

הוא הנהן, והאכזבה בתוכו הייתה הד לאכזבתי שלי. אבל הוא היה המבוגר האחראי מבין שנינו, והוא צדק.

איך ידעת שאני יוצא? שאלתי כשהוא נשא אותי לדשא. חשבתי שהצלחתי להסתיר את זה ממך.

הצלחת, הוא הודה. לא שמעתי כלום עד שעמדת לקפוץ. אבל יש לי קצת יותר ניסיון ממך בתקשורת הזו.

הוא פרש את ידו, וירדתי אל הדשא, שהיה רטוב מעט. אוויר הלילה היה קר, והצטערתי שלא חשבתי להביא שמיכה, אבל ארוונטאייל הקיף אותי בגופו החם, ומיד היה לי נעים שוב. וזה לא היה רק זה. היה לי… טוב. לראשונה מאז הבוקר, הרגשתי שלם. הרגשתי שליו.

לא הצלחתי לישון, הודיתי. זה תמיד כל כך גרוע?

לא. זה נעשה קל יותר עם הזמן, אמר ארוונטאייל. זה עניין של הרגל ושל אימון, וגם של שמירה על אורח חיים תקין, שבו, באופן טבעי, אי-אפשר להיות ביחד כל הזמן. הוא היסס. אבל תמיד מעדיפים את זה. תמיד כשנמצאים בנפרד חושבים על זה.

מילים כמו "מעדיפים" או "חושבים" היו רחוקות כל כך מהרגשות שהציפו אותי הבוקר, כשגיליתי מה קרה לנו. כמעט לא האמנתי שזה היה רק הבוקר, אבל זכרתי היטב את התחושה, כאילו משקל כבד נח עלַי וחונק אותי לאִטו עד שאני לא מצליח לנשום, כאילו הרגליים שלי אבדו לי שוב.

זו מחויבות גדולה, אמר ארוונטאייל. צריך בדרך כלל מבדקי התאמה וניסיון חיים כדי להתמודד איתה. אני די בטוח שבגיל שלך זה לא חוקי ברוב המדינות, לפחות במאות השנים האחרונות.

יש כבולים אחרים על אטלנטיס?

להפתעתי, ארוונטאייל נהם. נהמה חרישית מאוד, ובכל זאת, נהמה. אל תקרא לזה כבילה, גיא. זה מושג שבני אדם המציאו כדי ליצור אצל בני אדם אחרים דימוי של כת, או של משהו שכופים עליך. הדרקונים לא קוראים לזה ככה.

נזכרתי בתחושה שלי שהמילה הזו הייתה לא נכונה, לא מתאימה. זו הייתה הקלה גדולה לדעת שהדרקונים לא השתמשו בה. אז… איך אתם קוראים לזה? שאלתי.

אין לזה ממש תרגום לעברית, הודה ארוונטאייל. אין לזה אפילו תרגום מתאים לאנגלית. היו כל כך מעט בשנים האחרונות שרצו בזה. וכן, רובם חיים כאן, איפה הם עוד יחיו? העולם שלכם לא מאוד פתוח בפני דרקונים.

לא. אני מניח שלא. לא יכולתי לדמיין את ארוונטאייל בבית שלנו בהרצליה, בטיילת בתל אביב, או על החוף בחיפה. בקושי יכולתי לדמיין אותו על גבעה מרוחקת ברמת הגולן. ידעתי שהמחשבה הייתה צריכה להעציב אותי, אבל היא לא העציבה. הייתי בטוח שנמצא דרך להישאר קרובים.

הלוואי שהייתה לי האופטימיות שלך, גיא-גיא, הוא מלמל, ונראה עצוב פתאום. הוא הצטנף סביבי. נשענתי עליו. הוא היה חמים ונעים ועצום, ומהר מאוד הבנתי עד כמה הייתי עייף ותשוש.

כדאי שאחזיר אותך לחדר שלך. ההורים שלך ידאגו.

עוד מעט, מלמלתי.

אני מנחש שיהיה לנו יום ארוך מחר. די בטוח שידקרו אותנו הרבה, אמר ארוונטאייל.

אני לא מפחד ממחטים, אמרתי, וכמעט הרגשתי את הפיהוק אפילו במחשבותיי. ארוונטאייל עמד לנסות שוב לשכנע אותי, אבל אז נמלך בדעתו וכיסה אותנו בכנף שלו.

חיבור, הוא אמר, ממש לפני שנרדמתי. זה התרגום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו. דרקון ואדם, מחוברים זה לזה.

חיבור, חזרתי, כמעט מתוך שינה. כן. זה נשמע נכון. זה התאים.

 

****

 

פרופסור ליו היה נלהב להגעיל כשסיפרתי לו על גיא, כמובן. כעסתי עליו, אבל רק קצת. ידעתי שהוא לא מתכוון להיות חסר רגישות – הוא פשוט לא היה יכול שלא לראות את המשמעות המדעית של "התגלית המדהימה הזו", כמו שהוא כינה אותה. בהתחלה הערכתי את העובדה שהוא לא אמר "התקלה הנוראה", ואז הבנתי שהוא באמת מאמין שמדובר בתגלית מדהימה.

"מגדר כבסיס לכבילה לא מכוונת," הוא אמר. "זה מרתק. המאמר הזה יתפרסם ב'לאנסט', וכמות המחקרים העתידיים –"

"פרופסור, אני לא כותבת שום מאמר עד שאנחנו לא פותרים את הבלגן הזה," אמרתי, אולי יותר בתקיפות מכפי שהייתי צריכה, אבל זה עזר. הוא התעשת מיד, מצחו התקמט וגבותיו הדקיקות כמעט התחברו.

"כן, את צודקת כמובן. גאיה –"

"גיא," תיקנתי. "הוא קורא לעצמו גיא עכשיו."

"גיא הוא המטופל שלנו," הוא תיקן, ולרגע מעט קינאתי בו על כך שלא הכיר את גאיה, והמעבר היה טבעי כל כך עבורו. העובדה שלא דיבר עברית עזרה, כמובן. "ואם הוא וארוונטאייל רוצים לנתק את הכבילה, כמובן שנצטרך לעזור להם. נדחה כל מטלה לא דחופה כדי לחקור את הנושא."

לא היו הרבה מטלות לא דחופות במעבדה, אבל המשמעות הייתה שאקבל לפחות כמה עובדים וטכנאי מעבדה שיעזרו לי, ואולי שניים-שלושה מאסטרנטים. הערכתי את זה. יכולתי לבקש יותר, אבל זו הייתה התחלה טובה. "בסדר. יש לך איזשהו כיוון? רעיון?"

הוא פכר את אצבעותיו. ידעתי שזה לא סימן טוב. "לא הייתה לנו כבילה לא רצויה כבר מעל עשור," הוא הודה. "מאז ההגדרה של תקנות המין. וגם אז היא הייתה נדירה מאוד."

"התחום שלנו התפתח הרבה בעשור," אמרתי.

"גם תחום חקר המחלות התפתח," אמר הפרופסור. "אבל אף אחד לא פיתח טיפול חדש לצפדינה."

הבנתי למה הוא התכוון. לא היה טעם לפתח טיפול לבעיה שהיה קל כל כך למנוע אותה. "ואיך פתרנו את זה אז, במקרים הראשונים?" שאלתי.

פכירת האצבעות אמרה לי שאני לא רוצה לדעת.

 

"טיפול בשוק חשמלי," נאווה אמרה, הראשונה שהתאוששה מהשתיקה הנדהמת. היא בסך הכול חזרה על דבריי, אבל ביטאה את המילים כאילו אמרה "מוות בתלייה". לא יכולתי להאשים אותה.

"למי משניהם?" שאל דורון.

"לגיא," אמרתי, מועכת דשא בקצה נעלי השמאלית. "תאי הגזע נמצאים אצל גיא."

"לא," אמרו ארוונטאייל, גיא ודורון כמעט באותה שנייה. הרגשתי כאילו אני בהופעת מקהלה לרגע.

"זה מגוחך. אין לכם משהו פחות ברברי?" נאווה הניחה את כוס הקפה שלה על מה שחשבה שהוא שולחן הקפה, אבל היה למעשה קצה הזנב של ארוונטאייל. הקפה הרותח זלג על הקשקשים הירוקים-כחולים. ארוונטאייל הפגין שליטה עצמית מרשימה ורק התכווץ קלות, אבל גיא זינק כאילו הכיש אותו נחש. "אמא!" הוא מחה, ושפך במהירות את כל קנקן המים על זנבו של ארוונטאייל, שוטף היטב את המקום בו פגע הקפה השחור הרותח.

"מה?" היא מצמצה. "אוי, סליחה, ארוונטאייל, אני מתנצלת כל כך…"

היא הייתה כנה, לפחות, ולא רק בגלל חיבתה הכללית לדרקונים. היא הרימה קופסת טישו מהשולחן ולרגע נראתה כאילו עמדה לנגב את שאריות הקפה, אבל אז נמלכה בדעתה והעבירה את הקופסה לגיא.

"זה כאב?" דורון הביט בדרקון בפליאה. "אבל דרקונים נושפים אש."

"הזנב רגיש יותר, דורון," אמרה נאווה בעדינות. "הוא לא עומד בחום גבוה."

"הכול בסדר," אמר ארוונטאייל בטון מרגיע. נדהמתי שוב לראות את הדרקון הרטנוני, הנרגן והעצל שהכרתי משתנה בימים האחרונים והופך ליצור מתחשב, עדין, מנומס, שניסה נואשות למצוא חן בעיני משפחתו של גיא. והכבילה עשתה הרבה יותר מכך – ארוונטאייל נע בחן, בחיות, כאילו השיל מאות שנים מגילו. ידעתי שהיו לו כבילות אחרות לפני גיא, ותהיתי ביני לביני אם גם הן גרמו לו להרגיש כך.

"לא, זה לא בסדר. זה ממש כאב, אמא," אמר גיא. פניו היו חיוורות. הוא הביט בארוונטאייל. "אל תעשה את זה. אל תנסה להחביא את הכאב ממני –" הוא השתתק, כאילו ארוונטאייל קטע אותו, אלא שהדרקון לא אמר מילה.

אבל הוא אמר, הבנתי מייד. הנער והדרקון הביטו עוד רגע זה בעיניו של זה, ואז ניתקו את מבטם. "אני לא רוצה להתנתק מארוונטאייל," אמר גיא לבסוף, שובר את השתיקה הלא נינוחה.

דורון כחכח בגרונו. "אתם לא יכולים פשוט להוציא את תאי הגזע ולהחליף אותם בתאים של דרקון אחר?" שאל.

נדתי בראשי. "זה בלתי אפשרי. הם כבר מוטמעים. הטיפול בנזעי חשמל לא נעים, אבל למען האמת, הכאב מינורי מאוד. זה לא כמו בסרטים. יש טשטוש, יש חומרי הרדמה, ובפעמים שבהן הטיפול נוסה, הכבילה בדרך כלל נותקה כבר כשהתחילו עם מתח חשמלי נמוך, כך שממילא לא הייתה סיבה להגיע לעוצמות שיכאיבו למטופל."

"בפעמים שזה נוסה," אמרה נאווה, קולה קר. "לפני יותר מעשור, את מתכוונת."

"זה בדרך כלל לא נעשה בטעות," אמר ארוונטאייל. "ה… כבילה."

הנהנתי. "בדיוק. המקרים שקרו במסגרת המחקר שלנו הם כמעט התיעוד היחיד לתופעה. אני לא אומרת שאין דרך אחרת לנתק את הכבילה, אבל אנחנו לא מכירים דרך כזו. אם הייתי חושבת שיש לי סיכוי למצוא אותה, הייתי נוטשת את המחקר שלי ומתחילה לחפש. אבל מחקרים כאלו עלולים לקחת שנים. עדיף להשתמש בדרך שאנחנו מכירים עכשיו, כשהכבילה עוד חדשה ויהיה קל יותר… לנתק אותה."

"אנחנו לא רוצים להתנתק," אמר גיא.

"ואתם בטוחים שזה לא… יחזיר אחורה את כל המצב של גיא-גיא?" נאווה שאלה. "אין סכנה של איבוד תחושה בגפיים?"

"שום סכנה," אמרתי. "שיתוק המוחין נרפא כמעט לחלוטין. המעקב ימשיך לאורך כל הטיפולים, כמובן –"

"הטיפולים? ברבים? כמה טיפולים נצטרך?" שאל דורון.

בהיתי בקפה שלי. "שלושה היה המספר הקטן ביותר שאי-פעם היה בו צורך. המספר הממוצע הוא חמישה."

"אתם מתכוונים להמשיך להעמיד פנים שאני אוויר?!" צעק גיא. הרמתי את ראשי. הוא טיפס על כפתו הקדמית של ארוונטאייל כדי להדגיש את ההצהרה – אבל התוצאה הייתה הפוכה, כיוון שהוא התקשה בכך ובקושי הצליח לעמוד ישר. "אני לא רוצה מכות חשמל! אני לא רוצה שום טיפול! ארוונטאייל ואני לא רוצים לנתק את החיבור בינינו!"

"זו לא החלטה שלך, גאיה," אמרה נאווה, וקולה היה קשה כפלדה. "את קטינה. אנחנו ההורים שלך. אנחנו מחליטים מה טוב עבורך, בין אם את רוצה –"

"אתה! אני בן! תפסיקי להתייחס אלַי כמו בת, זה מעליב אותי!" צעק גיא.

"גיא-גיא," אמר אבא והניח יד על זרועה של אמא. "תשמע, דיברנו אתמול בלילה עם פסיכולוג שאמא מכירה, מישהו מאוד נחשב, פרופסור. הוא אמר ש… כלומר… ש…"

נשטפתי פתאום בתחושה מבשרת רעות, ולגמתי מהקפה שלי כדי להתכונן.

"הוא אמר שלכל קשר לא טבעי חדש בחיים יש תמיד תחושה של אמת אבסולוטית, וצריך לראות אם תרגישי – כלומר, אם תרגיש ככה אחרי שלא תהיה כבול."

שנאתי להיות צודקת. התנחמתי לרגע בכך שלפחות הרמתי את הקפה, כי זנבו של ארוונטאייל הפך את שולחן הגינה הקטן שהונח על הדשא. "אתם טוענים שהחיבור בינינו גרם לזה?" הוא שאל, זועם לא פחות מגיא עצמו, שנאלם דום מרוב כעס. "אתם טוענים ש… ש'הפכתי' את גיא לבן?"

דורון נרתע, אבל נאווה התייצבה מול הדרקון, נעמדת על רגליה. "אנחנו אומרים שיש סיכוי מסוים שתרומת תאי גזע שמרפאת את גאיה ושמחברת אותה לדרקון מביאה איתה עוד תכונות, כן," אמרה נאווה. "ואנחנו לא מאשימים אותך, ארוונטאייל, אנחנו יודעים ששום דבר מזה לא קרה בכוונה, ואנחנו יודעים שזה אף פעם לא קרה עם התרומות שלך."

לא הייתי צריכה להתערב בזה. הייתי צריכה לשתוק ולחכות שזה ייגמר. באתי לכאן לדבר איתם על פרוצדורה להפרדת כבילה, לא על זהות מגדרית.

"אני בן, אמא," אמר גיא בפשטות, כאילו הצהיר שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. "תמיד הייתי בן. החיבור רק גרם לי לראות את זה באופן ברור יותר, זה הכול."

היה אסור לי להתערב בזה. הייתי צריכה לשתוק ולחכות. זה הכול.

"אני מבין שאת… אתה מרגיש ככה עכשיו, גיא," אמר דורון בשקט. "ואם נצליח לשבור את הכבילה, ועדיין תרגיש ככה, נקבל את זה."

לשתוק. לשתוק. "זו לא הכבילה," שמעתי את עצמי אומרת. לכל הרוחות. "כבילה לא יכולה לשנות זהות מגדרית. היא לא יכולה לשנות את המהות של האדם, את האופן בו הוא תופס את עצמו."

כל הזעם על המדשאה הופנה אלַי. "הפסיכולוג שדיברנו איתו –" התחיל דורון.

"הוא טיפל פעם בכבילה?" קטעתי אותו.

השתיקה שלהם הייתה בדיוק התשובה שציפיתי לה.

"אז הוא לא מבין בזה שום דבר," אמרתי. "כאן, באטלנטיס, תמצאו את האנשים – והדרקונים – המומחים ביותר בכבילה. אם תרצו לשמוע דעה נוספת, אני יכולה לקחת אתכם לדבר עם כבולים אחרים. אבל לא רק שאין לנו שום סימוכין מדעי למה שהפסיכולוג שלכם אמר – ואגב, זה חוסר אחריות מוחלט מצִדו לייעץ לכם בנושא שאין לו מושג בו – אבל מעבר לכך, כל הבדיקות שביצענו, כולן מעידות על כך שצדקתי בהשערה הראשונית שלי, שהכבילה התרחשה אך ורק בגלל שגיא תמיד ראה את עצמו כנער, חשב על עצמו כנער והרגיש שהוא נער."

"דוקטור אזולאי," אמרה נאווה, קולה קפוא. "אני מצטערת, אבל זה דיון משפחתי שאנחנו צריכים לנהל לבד. תודה לך על המידע בקשר לטיפול ההפרדה. אנחנו נחזור אלייך."

"אני לא מסכים," אמר גיא. "אני אקח את ארוונטאייל ואברח, ואתם לא תמצאו אותנו לעולם."

אף אחד לא היה מסוגל להתייחס לאיום הזה ברצינות. ארוונטאייל שקל מאתיים טונות. לוויינים היו מסוגלים לראות אותו מהחלל. ואף אחד לא ייתן לשניים האלו מקלט במדינות שבהן גיל ההסכמה לכבילה היה גבוה משל גיא. הם יצטרכו לעוף עד סין כדי למצוא מקום שבכלל ישקול לקבל אותם.

וזה, הבנתי פתאום, היה קו ההגנה האחרון שנותר לי.

"נאווה, גיא באחריותכם כי הוא קטין, אבל הוא עדיין המטופל שלי," אמרתי. "ובתור הרופאה שלו, אני חושבת שהדבר הנכון עבורו, ועבור ארוונטאייל, הוא לעבור את פרוצדורת ההפרדה."

ארבעה זוגות עיניים בהו בי. נשמתי עמוק והנחתי את הספל שלי – כלומר, ניסיתי להניח אותו, אבל אז נזכרתי שהשולחן היה הפוך. ארוונטאייל הפך אותו בחזרה בקצה זנבו, בלי להביט כלל. זה היה מרשים למראה, אבל כשהנחתי את הספל על השולחן, הוא החליק ונפל לדשא. ממילא לא רציתי את שארית הקפה שלי. "גיא. הסיבה ששטתם חצי עולם לאטלנטיס, הסיבה שהחלטתם לעבור את הטיפול בתאי גזע, הייתה כדי לתת לך חיים נורמליים. הכבילה לא יכולה לאפשר לך חיים כאלו. זה משהו אחר להחליט להיכבל כשאתה בגיר, אחרי ששקלת את ההחלטה, אחרי שהבנת את ההשלכות. אבל בגילך, זה פשוט לא מציאותי. אתה אפילו לא יודע עדיין איך זה להיות ילד רגיל, איך זה ללכת לטיולי בית ספר בלי שבילי נגישות, לים בלי שביל גישה לכסא גלגלים, ללונה פארק… הכבילה לא תאפשר לך את כל אלו. הדבר הנכון לעשות יהיה לפרק אותה."

"אני לא ילד. ואני לא רוצה להיות רגיל," גיא אמר, והביט בי בעיניו הכהות. כל מילה שלו הייתה כמו מדקרת אשמה. "חשבתי שאת בצד שלי."

"אני בצד שלך, גיא!" העברתי את ידי על פניי. מהרגע שהגעתי הנה, השיחה הזו הייתה כמו שדה מוקשים, והנה, סוף-סוף, הפעלתי את הגדול מכולם, ובכוונה תחילה. ארוונטאייל הביט בי גם הוא, ולא יכולתי לנחש מה הוא חושב. "אתה חייב להבין, יש סיבה שרוב המדינות קובעות גיל מינימלי לכבילה. זה עניין של בגרות, של יכולת להתמודד עם החוויה הזו –"

"ארוונטאייל אמר שזה נעשה קל יותר."

"אני לא מדברת רק על היכולת להתרחק זה מזה," אמרתי. "אני מדברת על מה שאתה מרגיש." הצבעתי על הרקה שלי. "הכבילה, מה שאתם מרגישים כרגע… זה במוח. זה כימי. זה סרוטונין ודופמין. זה מה שגורם לכם להרגיש קרובים זה לזה."

"זה לא עושה את זה לא אמיתי," אמר ארוונטאייל.

"זה אמיתי מאוד. זו בדיוק הבעיה." הבטתי בדרקון. "כשהבאתי את גיא בפעם הראשונה לפגוש אותך, רק רצית שנעזוב אותך בשקט. עכשיו, אתה בקושי מסוגל לישון רחוק ממנו. מתי היית במערה שלך בפעם האחרונה?"

ארוונטאייל שתק. צעדתי לפנים, עד שהייתי ממש מולו. נגעתי בעדינות בחוטם שלו. גיא נע על מקומו בחוסר נוחות. "ארוונטאייל. בניגוד לגיא, אתה חווית את זה בעבר. אתה יודע לזהות כבילה. אתה יודע מה היא עושה לך, לבן האדם שלך," שמרתי על קולי שקט, רך. "אני יודעת שזה לא הוגן להפיל עליך את האחריות, אבל גיא קטין, וזה אומר שאתה צריך לקבל את ההחלטות הקשות ולהיות הבוגר. אתה יודע שאתה אפילו לא יכול ללכת איתו הביתה?"

"למה לא?" שאל ארוונטאייל בשקט.

"אתה מעל הגודל המותר בישראל," אמרה נאווה. "אנחנו מדינה עם סף צפיפות גבוה לשטח קרקע ומרחב אווירי, ולדרקונים מעל גודל מסוים אסור לשהות בה בדרך קבע…"

גיא הביט בה, והיא השתתקה. הוא פסע לפנים, דחף את ידי מהדרקון שלו והביט שוב בנאווה. "אז אני אשאר באטלנטיס. מצִדי שיחזרו לישראל בלעדיי –"

"וכמה זמן תישאר באטלנטיס? כל החיים שלך?" שאלתי. "כי אין הרבה אפשרויות אחרות לדרקון בגודל של ארוונטאייל. יש גדולים ממנו, נכון, אבל הוא שייך לקטגוריה של הדרקונים הגדולים, מה שאומר שבין בני האדם הוא תמיד יהיה גדול מדי. גם במדינות שבהן אין סנקציות, רוב העולם יהיה סגור בפניכם. ארוונטאייל לא יכול לגור בקרבת ערים, אפילו קטנות. ובאטלנטיס תמיד יהיו יותר דרקונים מאנשים. אתה תמיד תרגיש זר, אחר, קטן מדי, ובסופו של דבר, בודד." ניסיתי לאחוז בכתפו, אבל הוא ניער אותי.

"אני לא כמוך. אני לא שונא את אטלנטיס," הוא אמר. התכווצתי. הוא ניגב את עיניו בשרוולו. "ואני לא אהיה בודד כל עוד יהיה לי את ארוונטאייל. אתם לא יכולים להכריח אותנו…" ובאותו רגע כל הצבע התנקז מפניו. הוא הסתובב במקומו, כמו בובה על ציר, והביט בארוונטאייל. "לא. לא, ארוונטאייל. אל תקשיב לה."

דממה השתררה סביבנו, אף על פי שהיה ברור ששיחה שלמה מתרחשת בלעדינו. דורון ונאווה לא העזו להוציא הגה, למרות שחשדתי שהדרקון והנער לא ישמעו אף אחד מאיתנו גם אם ננסה להתערב. הדממה הייתה בלתי נסבלת. "לא," גיא אמר. "לא. תפסיק. אתה נותן לה לשכנע אותך, אתה לא…!" הוא נד בכוח בראשו, ודמעות מילאו את עיניו. "תפסיק עם זה. היא טועה. זה לא יהיה דבר אחראי או בוגר, וזה לא מה שאתה רוצה –" הוא הניח את ידיו על אוזניו. "די כבר! די!" הוא צרח. "תסתום כבר! די!"

ארוונטאייל התכווץ, עדיין דומם כמו קבר. גיא בהה בו, עיניו קרועות, ואז הסתובב בלי מילה ורץ בחזרה אל הבית. הבטתי בארוונטאייל וראיתי בעיניו עד כמה הוא רצה לעוף או לרוץ אחרי בן האנוש שלו. אבל הוא קרע את מבטו מהנער המתרחק, השפיל את מבטו, הצטנף אל תוך עצמו ולא אמר דבר. המשכנו לעמוד סביבו בשקט. דורון חיכה עוד רגע ואז הלך אחרי גיא. נאווה היססה. "אתה בטוח ש…"

"לא. אבל אם היא… אם הוא ירצה לדבר, אני אהיה מחוץ לחדר שלו," אמר דורון בשקט.

התקרבתי לארוונטאייל ונגעתי בחוטם העצום, המושפל. הוא עצם את עיניו, ויבבה קטנה, שהזכירה לי כלב עזוב, בקעה עמוק מגרונו. דרקונים לא בוכים, ידעתי. לא היו להם בלוטות דמעות. אבל העיניים שלי נמלאו דמעות עבורו.

יד נוספת הייתה פתאום ליד ידי שלי, על אפו של ארוונטאייל. נאווה. "תמיד חשבתי שדרקונים הם יצורים אציליים בהרבה מאיתנו," היא אמרה בשקט. "אני לא יודעת מה אמרת לו, ואני לא יכולה לתאר לעצמי כמה זה היה קשה עבורך. אני יכולה רק להודות לך, ואני יודעת שזה לא יספיק."

 

***

 

סגרתי את התריס ואת הווילון כדי לא לראות את ארוונטאייל על הדשא. לסגור את המחשבות שלי מפניו היה הרבה יותר קשה. לקח לי זמן להבין איך עושים את זה, ואז גילית שהבעיה האמיתית הייתה שהיה צריך לחזק כל הזמן את הסגירה ולהדק אותה. אם לא הייתי עושה את זה כל רבע שעה, הייתי מתחיל לשמוע אותו. הוא לא ניסה לדבר איתי. למעשה נראה היה שהוא ניסה לתת לי להתרחק. אבל הצורה הטבעית ביותר של קשר כזה הייתה לשמור עליו פתוח. לשמוע מחשבה תועה, להרגיש רגש תועה – זה פשוט היה חלק מהחיבור. שמעתי תיפוף קל על הגג. גשם, קל מאוד. התנגדתי לפיתוי לפתוח את החלון ולהניח לו לשטוף את פניי הרטובים.

דפיקה נשמעה בדלת. "גיא-גיא?" אמא. לעזאזל. "אני יכולה להיכנס?"

מחיתי את עיניי שוב. לא רציתי שהיא תיכנס, אבל ידעתי שמתישהו אצטרך לדבר עם אחד מהם, והעדפתי לדבר עם אמא. ידעתי שהיא לא תבכה, לפחות – מספיק שאני בכיתי בלי הפסקה.

"תעשי מה שאת רוצה," אמרתי. "את גם ככה עושה את זה, לא?"

היא נכנסה, אוחזת בחבילה חדשה של טישו בידה הימנית ובטרופית בידה השמאלית. היא התיישבה על כיסא מולי, הניחה את הטישו על המיטה לידי, והציעה לי את הטרופית.

"אני לא בן שלוש!" הדפתי אותה מעליי.

"את תמיד אהבתְ טרופית," אמא אמרה, ואז, כששתקתי, "אתה. אני מצטערת, גיא-גיא –"

"ימית צודקת, את יודעת. גם אם תעבירו אותי את הטיפול הזה, הזהות שלי לא תשתנה," אמרתי. "לא משנה לאיזה פסיכולוג תגררו אותי, אני אשאר בן."

"אנחנו לא נגרור אותך לשום פסיכולוג. אם זה לא ישתנה אחרי הפרדת הכבילה, אנחנו נקבל את זה. ואני מנסה לזכור להתייחס אליך בלשון זכר. מה שהתחלתי להגיד היה שאני מתנצלת שייקח לי זמן להתרגל –"

"אל תקראי לזה כבילה."

אמא לקחה את הטאבלט שלי מצד המיטה. "זו לא מילת גנאי. זה נחשב פעם לכבוד גדול, להיכבל לדרקון. בשביל שני הגזעים."

"זו תמיד הייתה מילת גנאי בשביל הדרקונים. הם אומרים 'חיבור'."

היא העלתה תמונה בטאבלט וסובבה אותו אלַי. "אומרים שחלק גדול מהכיבושים של יוליוס קיסר התאפשרו בזכות ראלוטיון, הדרקון שלו."

העפתי מבט בתמונה. הדרקון היה בקושי חמישית מגודלו של ארוונטאייל, והאיש שרכב עליו היה לבוש בחצאית וקסדה עם ציצה. "הבגדים שלו מגוחכים."

"גם לאטילה ההוני היה דרקון. פאגארטס." היא הקליקה שוב, והחליפה תמונה. "צמא דם יותר ממנו, לפי הסיפורים. הוא היה אוכל את הקורבנות של בן האדם שלו. והיה גם את הדרקון של גרייס או'מאלי – בטח לא דיברו אתכם עליה בבית ספר. היא הייתה פיראטית מאירלנד, והיה לה דרקון ימי, רק קצת יותר קטן מארוונטאייל…" היא קימטה את מצחה והמשיכה לדפדף. היה כנראה קשה יותר למצוא תמונה רלוונטית.

"דרקונית, את מתכוונת?" שאלתי, למרות שלא רציתי שהיא תחשוב שאני מתעניין.

"אה, לא, לא. כבילה יכולה להתרחש גם בין מינים הפוכים," היא אמרה, והעניין שלי התעורר.

"באמת?"

"בטח. פשוט לא כמו שאתם עברתם את זה – בצורה הרבה יותר מלוכלכת, בדרך כלל. החלפת דם, אם אני זוכרת נכון. אבל זה גם השתנה בין תקופה לתקופה. המצרים הקדמונים היו…" היא הרימה את ראשה מהטאבלט, הביטה בי ואז החזירה את עיניה מטה. "לא משנה. שליש מהניסיונות היו מצליחים, במקרה הטוב. אבל אם הם הצליחו, זה היה כבוד גדול. כמובן, אלו היו זמנים אחרים. הרבה דברים נחשבו מכובדים אז. לכבוש ארצות. להחריב תרבויות. לבנות מגורים עצומים לדרקון שלך במרכז העיר ולהאכיל אותו בעבדים שלא היו מספיק צייתנים."

"זו בדיוק הייתה התוכנית שלי, אמא, איך ידעת?"

"גיא-גיא…" היא הניחה את הטאבלט בצד. לא התכוונתי להקל עליה.

"אם תעשו את זה, אמא, זה יהיה כמו לקחת ממני את הרגליים שלי שוב."

היא התכווצה וניסתה ללטף את שׂיערי. העפתי את ידה מעליי. "אני מאמינה לך שאתה מרגיש ככה, שאתה חושב שהקשר עם ארוונטאייל הוא הדבר הכי טוב והכי חזק בחיים שלך –"

"את לא יודעת איך אני מרגיש. אין לך מושג. אף פעם לא היה לך מושג, לאף אחד מכם!"

ראיתי שזה הכאיב לה, ולא הצטערתי.

"אני יודעת שאתה לא תסכים איתנו אף פעם, אבל אני מקווה שעוד כמה שנים תבין למה אנחנו עושים את זה, ותסלח לנו. זו לא הייתה החלטה קלה בשבילנו, גם אם היא נראית ככה. וזו לא הייתה החלטה קלה גם בשבילו." היא החוותה לעבר החלון.

שתקתי.

"אתה תילחם בנו?" היא שאלה בשקט.

"מה הטעם? אם זה מה שארוונטאייל רוצה, אני לא יכול להילחם."

"אני לא חושבת שתצליח לשכנע אותו. לא בגלל שהוא לא רוצה להישאר כבול… כלומר, מחובר אליך. אני חושבת שהוא החליט בשביל שאתה לא תצטרך לבחור."

"כן. לכולכם נורא אכפת ממני. לך, לאבא, לימית, אפילו לדרקון שלי. וזה לא מעניין אף אחד מכם מה אני רוצה."

לא היה לה עוד מה לומר. ישבנו בשתיקה. הדמעות שלי התחילו שוב לזלוג, וניגבתי אותן בכעס עם השרוול שלי, מתעלם מחבילת הטישו הסגורה. הגשם התחזק. שמעתי אותו מכה על החלון. הבטתי על התריס הסגור, ואמא עקבה אחרי מבטי. "הוא דרקון ימי-למחצה," היא אמרה. "הוא כנראה אוהב גשם."

"הוא לא," אמרתי.

"אתה בטוח?"

פתחתי את הווילון כדי שהיא תוכל לראות את מה שידעתי שתראה: ארוונטאייל הצטנף לכדור, כמו חתלתול, וכיסה על ראשו עם כנפיו. לא, הוא בהחלט לא נהנה מגשם.

"אני מבינה." מצחה של אמא התקמט. "אתה רוצה ללכת להביא לו, אה, שמיכה או מטרייה או… אוהל?" היא נדה בראשה. "לא, זה לא יעזור. הוא עצום. אפילו אוהל קרקס בקושי יכסה רבע ממנו. אלוהים, למה הוא לא היה יכול להיות קטגוריה A. הגודל הממוצע שלהם הוא בין סוס לפיל –"

לא הקשבתי לה עוד, ובקושי שמתי לב שקטעתי אותה. "אני חייב ללכת אליו, אמא, בסדר?"

היא הנהנה. לפחות היא סמכה על ארוונטאייל עכשיו, אולי יותר מאשר עלַי. "תלבשי… כלומר, תלבש מעיל, גיא-גיא."

לא לבשתי מעיל. לא רק כדי להכעיס אותה, ולא רק כדי להכעיס את ארוונטאייל, אלא בגלל שידעתי שאם אחלה, הם יאלצו לדחות את הטיפולים.

 

ארוונטאייל לא סתם כעס, הוא נהם עלַי בזעף כשהתקרבתי, נוטף גשם אפילו מההליכה הקצרה לאורך המדשאה. הוא בא לקראתי ופגש אותי באמצע הדרך – יותר קרוב לבית, למען האמת, כיוון שההליכה במדשאה הבוצית הייתה קשה עבורי. הוא סגר את כנפיו סביב שנינו והציע לי את כפו, חמימה ויבשה. התיישבתי בתוכה, אסיר תודה על המנוחה אחרי ההליכה הקצרה כל כך והקשה כל כך. שתקנו. ארוונטאייל לקח אותנו שוב אחורה, למקום בו ישב קודם לכן.

"אסור לך להיות קרוב למגורים?"

הוא הנהן. "באו אנשים חדשים אתמול. הם התלוננו שאני חוסם את הנוף ושהילדה שלהם מפחדת ממני. ימית דיברה עם המנהל של המבנה, אבל אפילו עם הכסף שהמעבדה משלמת להם, לא נראה לי שהוא מסכים שאני אשאר כאן עוד הרבה זמן."

"אז לך למערה שלך," אמרתי.

הוא עצם את עיניו הענקיות לרגע ארוך. "אני לא יכול."

"כי אתה כבול אלַי," אמרתי, משתמש בכוונה במילה הלא נכונה. "כי לקחתי ממך את החופש שלך."

הוא נהם. זה היה לא הוגן, וידעתי את זה. לא היה אכפת לי. החולצה שלי הייתה ספוגת מים. הורדתי אותה בלי לחשוב וסחטתי אותה מעבר לכפה שלו, על הדשא. הבטתי בגוף שלי לפני שהחזרתי אותה, בניצני החזה הנשי שרק לאחרונה התחילו להופיע. שנאתי אותם מהיום הראשון. אמא רצתה לקחת אותי לקנות גוזייה, אבל ביקשתי ממנה את הגופייה הכי צמודה ומשטיחה שאפשר. רציתי להעלים אותם.

"אני יודע איך זה להרגיש לא בנוח עם הגוף שלך," מלמל ארוונטאייל.

הרמתי את ראשי וצמצמתי את עיניי. "אל תקשיב למחשבות שלי!"

"אל תשדר אותן כל כך בקול!" הוא ענה.

"עוד מעט אתה לא תשמע אותן בכלל!" צעקתי.

ארוונטאייל השמיע שוב את אותה יבבה ששמעתי כשעזבתי אותם לפני כמה שעות. היא הייתה אומללה כל כך, כואבת כל כך, שהיא קרעה את הסגירה הרופפת של מחשבותיי. השתנקתי כשמשקל של כאב וצער ואובדן ואבל צנחו עלַי כמו כל משקלו של ארוונטאייל. לא, לא כמו. זה היה משקל אמיתי, משקל נורא. נשענתי אחורה, כמעט נופל, נאבק לנשום.

ובבת אחת, הכול הפסיק. "גיא! גיא. סליחה, אני… אני לא הצלחתי להחזיק את זה. אני מצטער כל כך. אתה בסדר?" ארוונטאייל נשף אוויר חם על פניי, וכופף את אצבעותיו, תומך בגבי, כמו באותו יום, ליד המדגרה. לרגע, ניסיתי להתאושש, להתרכז בנשימה, כעת כשהמשקל העצום הוסר סוף-סוף מלִבּי, מכתפיי. פניי היו מכוסים דמעות כשהרמתי אותן אליו.

אתה לא רוצה להפריד בינינו, אמרתי.

באמת חשבת שכן? הוא ענה, פגוע, נעלב.

ידעתי שאתה חושב שאתה עושה את זה בגללי, אבל חשבתי ש… שאולי… החוויתי על עצמי. אני קטן, אתה גדול, יש לך חיים כאן באטלנטיס, וזה נפל עליך בלי שביקשת, ולקח את החופש שלך… ו…

גיא. הוא השתיק אותי, גם במחשבות וגם בגופו, כשהצמיד את חוטמו לפניי. חיבקתי אותו, ולרגע פשוט אחזנו זה בזה. החיים שלי באטלנטיס הם לא מה שאתה חושב. הם מעניינים, לפעמים, אבל רוב הזמן הם שגרתיים ומעייפים ובודדים, ובעיקר מאוד מאוד ארוכים. הייתי מחובר לבני אדם לפניך, אבל האמת היא שהיה לי נוח לשכוח. אני בן כמעט אלף שנים, אבל כבר 122 שנים לא חייתי, לא באמת. עכשיו אני חי שוב.

וזו הייתה האמת. ידעתי את זה. באותם רגעים, כשהוא היה חשוף בפניי, רגשותיו היו ברורים כשמש. הוא רצה להיות מחובר אלַי. הוא רצה את זה יותר מכל דבר בעולם. "אבל… אם זה כל כך טוב…"

"פעם, לחיבור הייתה משמעות. זה היה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לדרקון ולאדם. היה קשה להתחבר, והיינו מוכנים לעבור הרבה בשביל להצליח. היום, דווקא כשזה כל כך פשוט, זה הפך להיות כל כך מסובך. המילה האחרת, כבילה, הפכה לנפוצה, למרות שהדרקונים יודעים שהיא שגויה במהותה, רק מעטים מהם יודו שלהיות מחוברים היה הדבר הכי טוב שקרה להם."

"למה?" שאלתי. "מה אכפת לכם מה בני האדם חושבים?"

הוא נד בראשו. "זה לא רק מה שאתם חושבים. העולם השתנה. יש כל כך הרבה מכם, והמספר שלנו נשאר כמעט אותו דבר. וגם אתם השתניתם. אתם לא זקוקים לנו באותה מידה. פעם היינו הגנרלים וספינות המשא ומשחתות הקרב. היום אתם צריכים אותנו בעיקר לתרומות קשקשים ולמחקר רפואי. אתם גרים בערים, צפופים יחד, ואנחנו צריכים מרחב. החיבור מצמיד יחד צד אחד גדול מדי ושני קטן מדי, כשכל מקום שבו נגור יפגע באחד מאיתנו או בשנינו, ובסופו של דבר נצטרך לחיות בניתוק משתי החברות, הדרקונית והאנושית, ושתיהן יראו בנו פראים. וזו אחת האמיתות המוחלטות של החיבור – הוא הופך אותך ליצור הכי מאושר עלי אדמות, וליצור הכי בודד עלי אדמות."

"אבל יש כמה כאלו באטלנטיס," אמרתי בשקט.

הוא הנהן. "יש. יש דרקונים שעדיין זוכרים, שלא הדחיקו כמוני, שעדיין מחפשים אדם שירצה להתחבר אליהם. יש גם דרקונים צעירים, שלא חוו את הקשר, ומחפשים אותו מסקרנות. יש אפילו בני אדם כאלו, שמגיעים לכאן לחפש את החיבור. אתה יודע ששני בני אדם או שני דרקונים לא יכולים להתחבר? רק אדם ודרקון מסוגלים לכך. כשהייתי קטן הייתה אגדה ישנה שאמרה שפעם, בני אדם ודרקונים חלקו נשמות, ומאז הם מסתובבים בעולם ומחפשים את חצי הנשמה האבודה שלהם."

"ככה אני מרגיש," אמרתי לו.

"גם אני." הוא נשם עמוק ושתק עוד רגע. "אבל אני לא אעמוד בזה, גיא. לא שוב."

"לא תעמוד במה?" שאלתי, אבל עוד לפני שסיימתי את השאלה, הוא נע קלות על מקומו, מרים מעט את ידו כדי להישען לאחור ולאפשר לזנב שלו להיכנס מתחת למעטה הכנפיים. הוא הרים אותו, מקרב אלַי את הכתמים השחורים העגולים, הצרובים בזנבו. לא האמנתי שהוא מסוגל לאקרובטיקה כזו.

"אקרובטיקה. מהנער שבקושי מסוגל ללכת בבוץ בלי להחליק," הוא עקץ אותי, וחייכתי. "אתה יודע מה הם?"

"ימית אמרה שאתם עושים אותם לעצמכם. כמו קעקועים." ספרתי את העיגולים השחורים. ארבעה. גדולים מספיק כדי שאוכל לשבת בתוכם, אם הייתי אוסף את ברכיי אל חזי. נגעתי בעדינות באחד מהם. ארוונטאייל התכווץ. "סליחה," אמרתי מיד. "זה כואב?"

לא. הם ישנים מאוד. וכן. אנחנו עושים אותם לעצמנו. הוא משך את קצה זנבו קרוב יותר אלַי. הכתם שעליו נראה חדש יותר, כהה יותר.

מתי עשית אותו? שאלתי.

לפני 122 שנים, ענה ארוונטאייל. וארבעה חודשים, ושבעה-עשר ימים.

נגעתי בכתם. ארוונטאייל התכווץ שוב, ואז הבנתי. אתם מצלקים את עצמכם כדי לזכור את בני האדם שהיו מחוברים אליכם.

הוא הנהן. אלו בני האדם שאיבדתי. חלקי הנשמה שנלקחו ממני. הכישלונות שלי.

נדתי בראשי. הם מתו באופן טבעי. אנחנו חיים פחות שנים מכם. אלו לא כישלונות.

זה לא משנה. איבדתי אותם.

והוא האמין בכך, האמין באמת. ידעתי את זה, כיוון שגיששתי אחרי הכאב והאובדן והצער שהסתיר ונעל ממני, והרגשתי אותם. דמויותיהם של בני האדם שהיו מחוברים אל ארוונטאייל – שהיו בני האדם שלו, כפי שהיה הדרקון שלהם – הדמויות האלו היו חדות ומדויקות בזיכרונו, במחשבותיו. ראיתי אותם, את פניהם, את חייהם, את כל מי שהיו. הם לא היו מפורסמים, ושמותיהם לא היו מוכרים. אחת מהן הייתה משוררת עלומה, אחר היה לוחם שנשכח, אחרת מכרה פרחים לפני שפגשה את ארוונטאייל. לא נותר מהם דבר בעולם, זכר, מילה בספרי ההיסטוריה. הם חיו רק בזיכרונו, בנפשו. והם בערו כמו שריפה. דמויותיהם מעולם לא התעמעמו. לא חלף רגע מבלי שחשב עליהם. כשצרב את עצמו, כשהבעיר את גופו באש שלו עצמו, הייתה בכך הקלה עבורו, רגע אחד, יום אחד, שבוע, חודש, שנה, שבהם הכאב בגופו היה נורא יותר מהכאב בנפשו. וסוף-סוף, הבנתי הכול, הבנתי מה הסתיר ממני. סוף-סוף, סלחתי לו. זה לא רק בשבילי, אמרתי. זה גם בשבילך. אתה לא מסוגל לעבור את זה שוב.

מחשבותיו היו מלאות בושה, אבל גם הקלה. הוא רצה כל כך לספר לי. החיים שלכם קצרים כל כך. גם אלו שחיו זמן רב מתו איתי, וכולם היו מחוברים אלַי עד רגע מותם. בכל פעם שאחד מהם הלך, חלק מהנשמה שלי מת איתו. אני לא אשרוד את זה הפעם, גיא. לא נשאר בי מספיק. לאבד את בן האדם שמחובר אליך… אתה לא יכול לדמיין כזה דבר.

אני כן, אמרתי, והתכוונתי לזה. ארוונטאייל השפיל את מבטו. אבל לא כעסתי עליו עוד. חשתי רק חמלה. קמתי על רגליי במאמץ, וחיבקתי את חוטמו, והוא השמיע עוד יבבה אחת, אחרונה. עמדנו חבוקים למשך זמן רב.

 

***

 

דורון ונאווה הביאו את גיא בבוקר. ארוונטאייל נחת עוד לפני שהם יצאו מהמונית. השניים היו צמודים זה לזה לאורך כל ההסברים של פרופסור ליו. ידו של ארוונטאייל הייתה סביב גיא, מגוננת, וידו של גיא תמיד הייתה על הדרקון שלו.

הפרופסור, שלמרבה הקלתי הצליח להבין את משקל התהליך שעמדנו לבצע עבור המטופלים שלנו, ולא להיראות נרגש ונלהב כפי שחש, הסביר כיצד תתבצע ההפרדה. "בניגוד לכבילה, זה לא יקרה בהדרגה," הוא אמר. "הכבילה תתנתק עם כל שוק חשמלי, ותחזור אחרי כמה רגעים. אחרי כל שוק זמני הניתוקים ילכו ויגדלו, עד שבסופו של דבר הכבילה לא תחזור. השוקים הם כמו 'ג'אמפ-סטארט' למוח, בעצם." זו הייתה דרך יפה לומר שגם אנחנו, שגם המדע, לא בדיוק הבין איך טיפול בנזעי חשמל עובד. "אחרי כמות שוקים מסוימת, תהיה התנתקות קטנה, ואז ההפרשים ילכו ויגדלו, עד שבסוף הניתוק יהיה מוחלט. כשזה יקרה, זה עלול להיות די מבהיל," הוא הוסיף. "המטופלים הקודמים אמרו שנוצרה אצלם תחושה של ריקנות פתאומית."

גיא חייך חיוך יבש. "באמת? ככה הם תיארו את זה? זה ממש… ממש…" הוא נתקע, מחפש את המילה באנגלית.

"אנדרסטייטמנט," אמר ארוונטאייל, ותרגם עבורו לעברית, "לשון המעטה."

"באנגלית זה נשמע יותר חזק," אמר גיא.

"כמה זה יכאב?" שאלה נאווה.

"לא מאוד," הרגיע פרופסור ליו. "הטשטוש עוזר. וממילא מתחילים מוולטים נמוכים ומעלים לאט-לאט. אנחנו רוצים את השוק החשמלי הנמוך ביותר שאפשר לייצר בו פרכוס. הרבה פחות גרוע מלהתחשמל מטוסטר מקולקל. קרה לך פעם?" הוא שאל את גיא, ומיד הוסיף, בלי מחשבה, כהרגלו, "לא, אני מניח שלא, בהתחשב בכך שלא היית מאוד עצמאי עד לאחרונה –"

"פרופסור," אמרתי, נחרדת על כך שהעזתי לקוות שהוא פיתח טאקט. "רצית להזהיר גם את ארוונטאייל."

"אה, כן, כן!" הוא פנה אל הדרקון. "המטופלים הקודמים אמרו שהיה להם קשה… לשמור על מחסום בין המחשבות שלהם ושל בני האדם שלהם כשזה קרה. סירפאנט, למשל – בטיפול השלישי היא ביקשה שנטשטש ונקשור אותה, כי היא כמעט שברה את הכנף. יהיה מסובך בהרבה לטשטש ולקשור אותך, אבל אם תרצה, כמובן שאפשר לעשות זאת."

"סירפאנט צעירה. לא היו לה בני אדם מחוברים בעבר," אמר ארוונטאייל, והבחנתי שהוא משתמש בהגדרה הדרקונית, ההגדרה שלא הכרתי עד אתמול. "יש לי יותר ניסיון בשמירה על המחסום. אבל אתרחק מכאן בכל זאת כדי שאם אחווה כאב לא אסכן מישהו אחר."

"לא רחוק מדי," ביקש גיא. ידו עדיין הייתה צמודה לחוטמו של הדרקון, והוא הביט בו בתחינה.

"לא רחוק מדי," חזר אחריו ארוונטאייל בשקט.

גיא נראה כמו נער בן שלוש-עשרה שנשא על כתפיו את משקל כל העולם. הוא הקשיב לכל ההסברים של פרופסור ליו בפנים חתומים. הוא הנהן בכל המקומות הנכונים. הוא היה שקט ודומם ורציני. רציתי לומר משהו, ולא ידעתי מה. שהוא לא חייב לעשות את זה אם הוא לא רוצה? הוא היה חייב לעשות את זה. ההורים שלו היו האפוטרופסים הרשמים שלו. הם הסכימו שזה הדבר הנכון. אני, בתור הרופאה והמטפלת שלו, חשבתי שזה הדבר הנכון. פרופסור ליו חשב שזה הדבר הנכון. אפילו ארוונטאייל, שהיה כבול אליו, חשב שזה הדבר הנכון. היחיד שהיה נכון להיאבק על זכותו להישאר כבול לדרקון שלו היה גיא. ואפילו הוא, כך נראה ביממה האחרונה, השתכנע. ולמרות שידעתי, שהאמנתי באמת שאנחנו עושים את הדבר הנכון, הרגשתי כאילו אני מוליכה אותו אל קברו. הוא וארוונטאייל נפרדו בחיבוק ארוך. נאווה ודורון נגעו לפרידה בחוטמו של הדרקון. ארוונטאייל המריא לאוויר. גיא ליווה אותו במבטו עד שנחת לא רחוק מאיתנו, בשטח פתוח, רחוק מספיק מהבניינים ומהכביש. דורון הניח את ידו סביב כתפו של גיא, ונכנסנו לבניין.

עיניו של גיא, שהיו עצומות למחצה אחרי שהטשטוש החל להשפיע, התרחבו קלות כשמכת החשמל הראשונה עברה בגוף שלו. מכשיר הניטור שראשו נח בתוכו צפצף, מראה את הזינוק בפעילות המוח. הפסקה, ועוד מכה. הוא אחז בידו של אביו מצִדו האחד, וידו האחרת גיששה ואחזה בידי. שנינו עטינו כפפות גומי. עוד מכה העבירה עווית בגופו של גיא. זה לא מאוד כואב, הזכרתי לעצמי. הוא מטושטש. והטשטוש לא רק מקל את הכאב, הוא מרפה את השרירים שלו. הוא יהיה בסדר. מרחוק, היה נדמה לי שאני שומעת שאגת כאב.

בהפסקה הראשונה בשוקים החשמליים, גיא נשנק והחל לבכות.

"תפסיקו," אמר דורון מייד. "די. מספיק להפעם."

גיא ניסה לומר משהו, אבל נאלץ לעצור ולהוציא מפיו את נשך הפלסטיק שמנע ממנו לנשוך את לשונו. "זה בסדר. פשוט… לא הרגשתי אותו פתאום. כלומר, הרגשתי אותו, ואז פתאום… לא."

"ככה זה אמור להיות, גיא," אמרתי בשקט.

"אני יודע. פשוט נבהלתי. הרגשתי כל כך לבד פתאום, והיה כל כך שקט וריק…"

"אתה מרגיש אותו שוב עכשיו?" שאלתי.

הוא הנהן ומחה את עיניו. "כן. אתם יכולים להמשיך."

המשכנו. הוא המשיך להתכווץ, עוויתות בלתי רצוניות חולפות מדי פעם בגופו, ושאגות מרוחקות מלוות אותן כהד ממרחק.

 

ארוונטאייל חיכה לגיא בחוץ, ונראה עייף כמו שכולנו הרגשנו. גיא כמעט נפל אל תוך גופו. הבחנתי שהיה לנו קהל. אחרים, בני אדם ודרקונים, צפו בנו, חלקם מרחוק, חלקם מקרוב יותר. ארוונטאייל עקב אחרי מבטי והתכווץ. "הרסתי כמה עצים," הוא הודה. "אני כנראה לא טוב בזה כמו שחשבתי. אולי באמת תתנו לי טשטוש וריסון בפעם הבאה."

הוא היסס, ועניתי לשאלה שלא נשאלה. "רק בעוד יומיים. צריך לתת לגוף שלו זמן להתאושש."

ארוונטאייל הנהן, והושיט אצבע ארוכה לעטוף את גיא. "אתה בסדר?" שאל בשקט.

גיא הביט בו לרגע, עפעפיו כבדים. רגליו רעדו, והוא התיישב בתוך ידו של ארוונטאייל ונשען על אצבעו. הם נראו מתורגלים בכך. "יש לי בחילה," מלמל. "אתה בסדר?"

"כן. רק הרגע שהתנתקנו…" ארוונטאייל השתהה. "זה היה קשה."

לשון המעטה, כמו שהוא עצמו אמר קודם. וגיא צדק. זה נשמע חזק יותר באנגלית.

"אני לא מצליח לדבר איתך," גיא מלמל. "רק לשמוע, אבל לא לדבר."

"זה רק הטשטוש," אמרתי. "זה יעבור. הכבילה מסתיימת בבת אחת, או שזה סימן שהיא לא הסתיימה."

"זה בסדר," ארוונטאייל אמר. "אני שומע אותך."

לא הייתי בטוחה שגיא הבין את כוונתו. הוא נראה כמעט כאילו לא ידע איפה הוא. "לא הייתי בטוח אם עדיין תאהב אותי כשלא נהיה מחוברים," הוא מלמל, ופתאום הרגשתי שמשהו בסיטואציה כולה היה אינטימי מדי עבור כולנו, הצצה לקִרבה שלא היינו חלק ממנה, שלא יכולנו לחוות ושלא היינו אמורים לראות. הסטתי את מבטי, פניי אדומים. ארוונטאייל נאלם דום, וראיתי על פניו שלא מצא את המילים כדי להביע את מה שחש. בסופו של דבר הוא כנראה הצליח למצוא אותן, כי גופו של גיא נרגע, והוא התחיל לבכות שוב ונצמד אל הדרקון. הוא השתתק אחרי זמן קצר, והם המשיכו לעמוד יחד. עיניהם היו עצומות, וראשו של גיא נשען כנגד לחיו של ארוונטאייל.

"גיא-גיא," אמר דורון בשקט. "המונית כאן."

"עוד לא, אבא," גיא אמר בלי להסתובב, קולו רפה. "אני מרגיש ממש לא טוב. אם אני אעלה עליה עכשיו אני אקיא."

"חכו עוד קצת," הצעתי. "הטיפול עלול לגרום לבחילות, לבלבול ולעייפות. ובכלל, כדאי שגיא יאכל משהו. הוא היה בצום שתים עשרה שעות."

"אכלתי שני טוסטים במטבחון," אמר גיא. "אני לא יכול יותר מזה. אני באמת אקיא."

"אולי…" ארוונטאייל היסס. "אולי אני יכול לקחת אותו הביתה? זה יהיה בסדר?"

גיא נראה כאילו ההצעה הפיחה חיים בגופו השבור. הוא הביט אל דורון ונאווה, פניו מלאים בתקווה, וידעתי שהם לא יוכלו לסרב.

"זה לא יעשה לו עוד יותר בחילה?" שאל דורון, ספקן.

"דרקונים עפים בצורה די יציבה, במיוחד הגדולים," אמרתי. "וארוונטאייל ייקח אותו הביתה תוך חמש דקות, לא חצי שעה כמו המונית, אז זה דווקא עדיף. האמת שסביר להניח שהוא יכול לקחת את כולכם –"

"לא, לא, זה בסדר." נאווה נופפה בידה. "זה אדיב מאוד מצִדך, ארוונטאייל. אני מניחה שיש לך דרך לאבטח אותו? רתמה או משהו כזה?"

"יש לנו כמה רתמות מגנטיות במחסן, תן לי לבדוק," מיהרתי לומר, לפני שארוונטאייל יאמר שהוא התכוון פשוט להחזיק את גיא היטב בידיים שלו בזמן שהוא עף מאות מטרים מעל הקרקע.

 

***

 

הטיפול הראשון היה נורא. השני היה גרוע, אבל התחלתי להתרגל להרגשה. הטיפול השלישי היה כמעט שגרה. הכרתי כבר את השלבים: המיטה, זריקת הטשטוש, המכשיר המוזר שנסגר סביב הראש שלי וצפצף, ההתכווצויות שהיו יותר הד של כאב מאשר כאב אמיתי, ובכל זאת המשיכו להדהד בראשי שעות לאחר מכן. הטשטוש. הבחילות. כאבי הראש. החולשה, שלקחה ממני שוב את היכולת ללכת יותר מכמה צעדים. הבלבול, שנמשך שעות אחרי הטיפול – הייתי נתקע, מחפש את המילים, שוכח לפעמים על מה דיברנו בבוקר או מה אכלתי אחרי הטיפול או לאן טיילתי עם ארוונטאייל אתמול. בבוקר שאחרי הטיפול השלישי התעוררתי מוקדם, פתחתי את החלון, וכשראיתי את ארוונטאייל מנמנם על הדשא, לרגע ארוך לא הצלחתי להיזכר בשמו. הפחד הנורא והוודאי שאאבד אותו היה איום כל כך, שכמעט הופתעתי כשהוא פינה מעט מקום לפחד חדש – האימה הצורבת והמשתקת שאשכח אותו. הסתרתי את הפחד החדש מארוונטאייל כמיטב יכולתי.

אבל קשים יותר מכל היו רגעי ההתנתקויות. ההמתנה הדרוכה, העצורה, הבלתי נסבלת עד שארגיש את ארוונטאייל שוב, עד שאשמע אותו שוב במחשבותיי. ההמתנה ארכה זמן רב יותר ויותר בכל פעם שנותקנו זה מזה. לקראת סוף הטיפול השלישי היא הייתה ארוכה כל כך שהייתי בטוח שזה נגמר, שהם הצליחו, וכשהרגשתי שוב את ארוונטאייל, בכיתי מרוב הקלה.

בין הטיפולים, היינו יחד. עפנו הרבה. הרתמה המגנטית הייתה קלה לתפעול, ואחרי שתרגלנו אותה כמה פעמים, הייתי מסוגל לרתום את עצמי אליו תוך שתי דקות. היה לי עדיין קשה לטפס עליו, אבל גילינו שהוא מסוגל להרים אותי בתוך כף ידו ולהניח אותי על גבו. במפתיע, גיליתי שהתעופה עזרה לבחילה, ואפילו הייתה מחזירה לי צלילות מסוימת.

ארוונטאייל לקח אותי לכל מקום באטלנטיס – לראות את המערה שלו, את הר הגעש שבמרכז האי, את המאורות הישנות, את הספרים העתיקים, לשחות באגם. אפילו צללנו בים פעם אחת, קרוב מספיק לפני המים כדי שארוונטאייל יוכל לעלות בחזרה לפני שנגמר לי האוויר.

הם לא ניסו להפריד בינינו, והייתי אסיר תודה על כך. שמעתי את אמא שואלת את ימית אם זה רעיון טוב שאנחנו מבלים כל דקה ביחד, אם זה לא יעשה הכול גרוע יותר, קשה יותר. לשמחתי, ימית אמרה לה שזה לא יכול להיעשות גרוע יותר, שהפרדה של כבילה היא ממילא אחת החוויות הקשות ביותר שדרקונים ובני אדם חווים, כמו לאבד אמא או בן או אחות, ולכן כל מה שמקל עלינו לשרוד את ההתנתקות הזו היה רק לטובה.

באחד הטיולים שלנו, ארוונטאייל נחרד וכמעט התהפך באוויר כשנשמע קול צפירה. מה זה היה? הוא שאל, מזועזע.

זה קול שמשאית עושה, אמרתי. מכונית גדולה. נשענתי מעבר לרתמה, סקרן. מכוניות לא היו נפוצות באטלנטיס, משאיות עוד פחות, וצפירות – אני חושב שזו הייתה הראשונה ששמעתי. שכחתי עד כמה אני רגיל לקול הזה, אבל הוא ללא ספק הטריד את ארוונטאייל. הוא הנמיך עוף, וראיתי את מקור הצפירות – דרקון בינוני בגודלו, מכוסה נוצות, חסם את השביל, ונהג המשאית, שלא היה יכול לעקוף אותו, צפר, הוציא את ראשו מהחלון וצעק בקול.

מה קורה שם? שאלתי.

אני לא יודע, אמר ארוונטאייל, והחל לנחות. כשהתקרבנו, הבנתי שאני מכיר את הדרקון. ראיתי אותו ביום הראשון שלי באטלנטיס, מהג'יפ של ימית. אישה רכבה עליו אז.

סליאן ומישל, אישר ארוונטאייל, ולא היה צריך להוסיף עוד דבר. כשנחתנו, ראיתי את מישל מתקרבת, וזיהיתי אותה – היה לה עור כהה, והיא לבשה, כמו אז, בגדי ריצה וחבשה אוזניות גדולות. היא התקרבה בריצה אל הדרקון, וסליאן פנה לעברה, כל גופו נע לאסוף את בת האנוש שלו. נהג המשאית המשיך לצפור, אבל השניים לא התייחסו אליו כלל. כשהם התחבקו, היה נדמה לי שאני מרגיש שמץ של קנאה מארוונטאייל – סליאן היה מסוגל כמעט לכרוך את ידו סביב מישל, ולא רק אצבע אחת.

בטח יש למישל ממש בחילה כשהם עפים, אמרתי לו. ימית אמרה שדרקונים גדולים עפים הרבה יותר יציב.

ארוונטאייל שלח אלַי את המקבילה המנטאלית של גלגול עיניים, יחד עם שטף של חיבה. נעשינו טובים יותר בשיתוף רגשות בימים האחרונים, מספיק כדי שאצטער שגם זה ייעלם בקרוב.

"הוא רק רצה שתתקשר אלַי," אמרה מישל לנהג המשאית. "הוא לא יכול להפעיל טלפון."

"אין לי זמן להתקשר אלייך," אמר נהג המשאית. "אני צריך להביא את המשלוח הזה למחסנים. אתם לא שומעים אחד את המחשבות אחד של השנייה או משהו?"

"כן, אבל לפעמים כשאני רצה ושומעת מוזיקה חזקה, הוא קורא לי ואני לא מצליחה לשמוע אותו," הסבירה מישל. "הוא קצת דאגן, אני מצטערת –"

"לחסום לכל רכב שעובר כאן את הדרך כל כמה שבועות ולדרוש שמישהו יתקשר אלייך זה לא דאגנות! זו הפרעה לתנועה!" צעק נהג המשאית, וצפר שוב כדי להדגיש את דבריו. סליאן נע ממסלולו במהירות, והמשאית המשיכה הלאה, מעלה עננת אבק בפניהם של השניים. הדרקון התכווץ, אבל מישל ליטפה את חוטמו הארוך, את הנוצות על ראשו, ואחרי רגע הם התרוממו לאוויר – בלי רתמה, הבחנתי. מישל חייכה אלינו כשחלפו על פנינו ונופפה. "היי!" היא צעקה. "גיא, נכון?"

לרגע, רק בהיתי בה. הם יודעים עלינו?

"כן, זה גיא," אמר ארוונטאייל במקומי. בניגוד למישל, הוא לא נאלץ לצעוק מעל הרוח, אבל קולו בכל זאת נשמע תקיף, כמעט מגונן, כאילו אמר 'זה גיא שלי'.

אין הרבה מחוברים חדשים, הוא הוסיף, בתגובה לשאלה שלי. ורכילות נודדת מהר.

"איך מתקדמים הטיפולים?" שאלה מישל. בהיתי בה. לא ידעתי מה מוזר יותר, שמחוברת אחרת מדברת איתי בנינוחות על טיפולים בשוקים חשמליים, כאילו שאלה איך הייתה ארוחת הבוקר שלי, או שהשיחה מתנהלת בזמן שהדרקונים שלנו מנופפים בכנפיהם כדי להישאר במקומם באוויר.

"הטיפולים… מתקדמים," אמרתי, ולא הצלחתי להימנע מקולי להישמע מאולץ.

סליאן נהם, והתכווצתי. ארוונטאייל נהם בחזרה, חזק מספיק כדי שהדרקון הקטן יותר יירתע מעט.

"תפסיקו עם זה, שניכם," נזפה מישל, ושמעתי לראשונה מעט מבטא צרפתי, שבלט בגלל הכעס בקולה. "סל, זה לא הוגן. הוא רק ילד."

"הוא מחובר שנותן לבני אדם אחרים להחליט עליו," אמר סליאן, קולו נמוך ומאיים.

"יש לו הורים," אמר ארוונטאייל, ושמעתי יותר משהרגשתי את זעמו הולך ומתגבר.

"בני אדם," סליאן השמיע נחרה שלא היה אפשר לטעות בה. "אולי גם תבקש מהם רשות כשאתה רוצה לעוף? אולי תשאל אותם מתי מותר לך לנשוף אש?"

"סליאן!" מישל אמרה בכעס. ארוונטאייל לא אמר עוד דבר, אבל הפעם בהחלט הרגשתי את הזעם נבנה מאחורי מחסום רגשותיו.

"ואתה יותר גרוע ממנו," המשיך סליאן. "אתה יודע שלאף אחד אין זכות חוקית להפריד ביניכם, שדרקון ואדם מחוברים שייכים רק זה לזה, לא לאף אחד אחר!"

קפאתי. ארוונטאייל, על מה הוא –

הפעם ארוונטאייל לא נהם. הוא שאג. צעקתי ונצמדתי אליו כשהסתער על סליאן בטפריו. סליאן השמיע קול צווחה וצלל מטה. הוא היה מהיר יותר מארוונטאייל – או שאולי ארוונטאייל רק רצה להבריח אותו, תהיתי מבלי שאצליח לפענח את התשובה – אבל מישל פלטה זעקת בהלה, וראיתי את אחיזתה בנוצות מתרופפת ומחליקה. היא לא הייתה קשורה. "ארוונטאייל!" צעקתי, אבל סליאן כבר התהפך באוויר וקלט את בת האדם שלו בזרועותיו, מבלי שיאט אפילו את נפילתו. הם עפו הרחק מאיתנו במהירות.

ארוונטאייל? שאלתי. הוא שתק והמשיך לעוף הלאה, הוא אמר את האמת? אתה האפוטרופוס החוקי שלי באטלנטיס? מחשבותיו היו סגורות בפניי, אבל השתיקה הייתה כמו הודאה. למה לא סיפרת לי?

אתה כועס? הוא שאל לבסוף, אחרי זמן רב בו המשכנו לעוף – בשלב הזה, חשדתי שהוא עף הלאה רק כדי שלא יצטרך לנחות ולהביט בפניי.

לא, אמרתי, וזו הייתה האמת. ממילא לא יכולתי לשקר לו. אני עצוב. זה לא היה משנה כלום בשבילי. לא הסכמתי בגלל ההורים שלי. הסכמתי בגללך. הייתי מוכן לברוח איתך לכל מקום שתרצה.

האוקיינוס השתרע מתחתינו. ארוונטאייל דאה נמוך, מעביר את זנבו על פני המים החלקים, מעלה בועות וגלים שנותרו מאחורינו כשעפנו הלאה.

ידעתי שזה יהיה קשה, הוא אמר. לא ידעתי שזה יכאב כל כך.

למה אתה לא נותן להם לטשטש אותך? שאלתי.

הוא צחק, בקול, וזנבו היכה במים, מתיז גל גדול על שנינו. לא הכאב הזה. בכל פעם שאתה מתנתק ממני, זה כמו דקירה, עמוק בתוך הראש שלי. ואז היא עוברת, ואז דוקרים אותי באותו מקום שוב, ושוב, ושוב. וכל פעם זה חזק יותר, וזה כואב יותר, וכשנתנתק סופית – אני חושב שארגיש אותה כל הזמן.

לא הצלחתי להדחיק את הקנאה הפתאומית, הלא הגיונית שחשתי, וידעתי שגם ארוונטאייל הרגיש אותה. גם אתה הסתרת מפניי דברים, הוא אמר לאחר רגע. חשבתי שאתה לא מסוגל.

למדתי. עצמתי את עיניי ונשענתי לפנים, מצמיד את לחיי לגבו. הטיפולים פוגעים בזיכרון שלי. לפני כמה ימים לקח לי זמן לזהות אותך. אני מפחד כל כך לשכוח אותך, לשכוח את כל זה.

שוב אפף אותי עצב נורא, ודמעות הציפו את עיניי לפני שארוונטאייל הצליח להשתלט על רגשותיו. לא, ביקשתי. אל תעשה את זה. בוא נפסיק להסתיר דברים זה מזה.

הוא לא אמר דבר, אבל לאט-לאט, הכאב שב. עצמתי את עיניי ונשמתי לאט, צמוד עדיין אל גבו, ושיתפתי איתו גם את הכאב שלי, ערבבתי את העצב שלנו יחד, ויחד, לאט-לאט, הצלחנו לשאת אותם. ופתאום הבנתי שהעצב המשותף הזה יישאר גם אחרי שנתנתק, שתמיד אהיה קצת עצוב. להפתעתי, מצאתי בכך נחמה. בדיוק כמו הצלקות של ארוונטאייל שמנעו ממנו לשכוח, ידעתי שגם העצב הזה היה כמו צלקת עכשיו, ושלא אשכח אותו, שלא אשכח את הדרקון שלי.

אתה יכול להראות לי אותם שוב? ביקשתי. את בני האדם שלך? אני רוצה לזכור גם אותם.

גל נוסף של צער הציף אותו, אבל הוא עשה כבקשתי, והפעם, לא הראה לי הבלחות קצרות, רגעים בודדים. כשעפנו מעל הים, חייתי חיים שלמים של ארבעה אנשים, חיים שהיו קצרים כמו רגע עבור ארוונטאייל, ובכל זאת היו עולם ומלואו עבורו. ראיתי אותם גדלים, מתבגרים, מזדקנים. רכבתי איתם על גבו של ארוונטאייל. שוחחתי איתם בדמותו. הייתי עד לרגעי הבכי והצחוק, האובדן והאושר. במיוחד האושר. היה כל כך הרבה אושר. ואז הוא טבע, שוב, בצערו של ארוונטאייל. צער על חיים קצרים כל כך שחטף וגנב מבעליהם כי היה מרוכז באושרו שלו –

לא. רגע. ניערתי את ראשי ומיקדתי את מחשבותיי, מפריד אותן בעדינות ממחשבותיו שלו. אתה טועה, אמרתי. אתה לא חטפת או גנבת מהם כלום. אתה נתת להם את החיים הכי טובים שהם יכלו לדמיין.

הם לא יכלו לדמיין חיים אחרים, הוא ענה. בדיוק כמו שאתה לא יכול.

הם יכלו, אמרתי לו. הם פשוט לא רצו אותם. פיי-אן לא חשבה שבלעדיך היא הייתה מתפרסמת. טונאווק לא האמין שבלעדיך הוא היה יכול להביא עוד ילדים. סיאנה לא תהתה אם הייתה מתחתנת. הם לא הצטערו על שבילו את החיים שלהם איתך.

אתה לא הכרת אותם, הוא ענה, כמעט כאילו מיאן להרפות מהכאב. אתה לא יודע.

אני יודע. התרכזתי שוב בזיכרונות, ומצאתי את הרגעים הקטנים שלא הבחין בהם, את ההחלטות הקטנות שבני האדם שהיו מחוברים אליו החליטו, החלטות שהוא החמיץ בגלל גודלו או בגלל שלא הבין את המשמעות עבורם, או פשוט בגלל שהחיים שלו היו ארוכים כל כך שהוא לא היה מסוגל לראות את כל אותן עשרות הזדמנויות קטנות שבהן בחרו בו, שוב ושוב ושוב. החזרתי לו את הזיכרונות יחד עם הידע שלי, כמו עשרות סימניות קטנות שהנחתי בתוך כל אחד מהספרים של חייהם. הרגשתי כיצד הוא משתהה, בוחן את הזיכרונות מחדש, קורא אותם דרך עיניי. לאט-לאט, הצער, שהיה נהר פרא גועש בתוכו נרגע והפך לנחל שליו, נחל שלא יחדל לעולם לזרום, אבל לא יסחף אותו איתו עוד. אפילו קצב המעוף שלו נרגע.

וגם אצלי משהו נרגע. הפחד, הבנתי. חשבתי שהכאב והעצב יעזרו לי לזכור, אבל כשהם דעכו, גם הפחד לשכוח דעך איתם. השלווה שמילאה אותנו כשעפנו יחד מעל האוקיינוס תפסה את מקומם, נחרתה בזיכרוני, יחד עם כל מה שידעתי, עם כל מי שהייתי, עם כל מי שידעתי שאני. לא פחדתי עוד לשכוח.

וגם ארוונטאייל לא פחד עוד. השלווה בתוכו לא הייתה עוד כמו נחל, אלא כמו אגם, ופתאום הרגשתי את הגיל שלו, את החוכמה, את הידע. היה עוד כל כך הרבה שרציתי להכיר, כל כך הרבה שרציתי ללמוד ממנו, כל כך הרבה זיכרונות שרציתי לראות. אבל לא שקעתי שוב לתוך העצב. לא היה לו מקום בתוך השלווה שלנו. ובתוך אותה שלווה רוגעת ונפלאה, כמעט שלא הרגשתי את ההחלטה נרקמת בתוכו, באיטיות, אבל בביטחון. כשהבחנתי בה סוף-סוף היא כבר הייתה מוחלטת, ודאית, כמעט כמו שהייתה ההחלטה שקדמה לה. השלווה שלי התחלפה בבת אחת בהתרגשות. אצרתי אותה בתוכי לרגע, בהיתי באוויר ולא העזתי לקוות. וברגע הבא, התקווה, פתאומית ומתוקה מדי ומופלאה, הפכה לדאגה נוראה.

ארוונטאייל, אתה בטוח?

הוא לא ענה, אבל לא הרגשתי אפילו צל של ספק בתוך השלווה הדוממת, הבטוחה. אותה השלווה שנתתי לו. הוא שינה את מסלולו והסתובב בחזרה לכיוון אטלנטיס. קודם למעבדה של ימית, ידעתי, ואז לאמא ואבא.

מה עם כל מה שסיפרת לי בפעם הראשונה שדיברנו על להתנתק? שאלתי בשקט. שום דבר לא השתנה.

הכול השתנה, הוא אמר.

אמרת שלא תעמוד בעוד מוות, לחשתי.

אני אהיה בן יותר מאלף כשתמות. זה יספיק. לא אחרוך כתם חמישי בזנב שלי, גיא. אתה תהיה בן האדם האחרון שלי.

לא נותרו לי עוד התנגדויות. לא נותרו לי עוד מילים כלל. בסופו של דבר, ארוונטאייל היה חייב לעצור לפני שהגענו למעבדה. בכיתי כל כך הרבה שהוא פחד שאפול מהרתמה, והיה צריך לעצור ולחבק אותי לפני שנמשיך. כמה דרקונים צעירים ששיחקו על החוף שאלו בסקרנות אם אני בסדר, וארוונטאייל הסביר להם, בטון של דרקון שהשלים עם טירופו של בן האדם שלו, שלפעמים היצורים המשונים האלו בוכים גם כשהם שמחים.

 

***

 

"אני לא מבין, דוקטור אזולאי. " עיניו של ג'ונאס נראו רחבות כעיני ינשוף מאחורי זגוגיות משקפיו. "מה זאת אומרת, החוק הדרקוני? ממתי יש לדרקונים חוקים?"

"הם לא קוראים לזה חוק," אמרתי, "אבל הם מאוד רציניים לגבי כבילות. אסור לאלץ אדם ודרקון להפריד כבילה בשום אופן. ההחלטה צריכה להתקבל באופן הדדי על ידי שני השותפים לכבילה. אם הם מחליטים באופן הדדי להישאר כבולים –"

"אבל הוא קטין! ואזרח ישראלי!" ג'ונאס מחה, מדפדף בקלסר שהנחתי על השולחן שלו.

הנהנתי. "אבל אנחנו באטלנטיס, והדרקון שהוא כבול אליו אטלנטי. האם לבית משפט בישראל יש סמכות להחליט מה יקרה לו?"

הוא הרים את עיניו מהקלסר. "ויש לו?"

משכתי בכתפיי. "אין לי מושג. אני לא עורכת דין. ובתור המטפלת שלו, אני מנועה מלקחת צד. אבל כשבני אדם מנסים לכפות את החוק שלהם על דרקונים… לפני מאה שנה, זה היה נגמר במלחמה. עכשיו זה 'רק' משבר דיפלומטי עצום ובלגן תקשורתי שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. אני מאמינה שגם ההורים של גיא מתחילים להבין שזה רק יחמיר את המצב, ושאם הם לא רוצים לאבד את הבן שלהם הם יצטרכו לכבד את הרצון שלו. וגם ארוונטאייל וגיא לא מוותרים. אתמול הם לקחו את ההורים שלו לפגוש את סליאן ומישל – אתה מכיר אותם?"

הוא הנהן, אבל עדיין נראה מוטרד. "ימית. גיא בן שלוש-עשרה. באמת אפשר לסמוך על הרצון שלו?"

חייכתי. "בתור המטפלת שלו, או…?"

"בתור ימית," הוא ביקש, וסגר את הקלסר.

לקחתי את הקלסר והחזרתי אותו לשולחן שלי, שהלך והתמלא בבלגן. לא הייתי מרוצה מזה, אבל לא מוטרדת מספיק כדי להתאמץ להשתלט על הבלגן, לפחות בינתיים. הייתה לי יותר מדי עבודה. "גיא הוא נער מבריק. אבל אתה צודק, הוא צעיר, ואני עדיין לא משוכנעת שהוא עושה את ההחלטה הנכונה. אבל בשורה התחתונה, כבילה היא משהו שאנחנו לא באמת מבינים, לא מסוגלים באמת לשפוט. אולי אחרי שאלמד את הנושא, בעוד כמה שנים, אחליט לנסות לשכנע אותו שוב להתנתק מארוונטאייל. אבל אני לא מתכוונת עוד לגבש דעה בלי כל הנתונים. אני מתכוונת לחקור, ללמוד, ולהתייחס לזה כמו עוד מחקר, בלי דעות קדומות. קח למשל את מה שסשה אומרת על ההשפעות החיוביות של הכבילה הלא מכוונת – גיא אומר שהיא גרמה לו להפסיק לשקר לעצמו. בין השנים שסבל משיתוק מוחין לבין הזמן שהיה עובר בהתאוששות ממנו, סביר להניח שהיו עוברות עוד שנים לפני שהיה יוצא מהארון –"

"רגע," הוא הפסיק אותי. לפחות שלושה משפטים אחרי שציפיתי לכך. לפעמים הוא באמת היה מאוד איטי. "כשאת אומרת לחקור וללמוד, את מתכוונת שתעשי את המחקר הזה… פה?"

חייכתי. "אין לי ברירה. אשרת התיירים של ארוונטאייל בישראל תקפה רק לשבועיים."

הוא עדיין הביט בי בעיניים הגדולות האלו שלו, וריחמתי עליו. "כן, טוני, אני נשארת פה. אני אצטרך לסגור קצוות בקליניקה שלי בישראל, אבל חשבתי על זה הרבה, והתייעצתי עם ההורים שלי. גם הם חושבים שזו ההחלטה הנכונה. וקשה לי באטלנטיס, זה נכון, אבל… אני חושבת שהמחקר המגדרי הזה חשוב מספיק, שההשלכות שלו חשובות. אני אתרכז בעבודה, ואתמודד עם חוסר הנוחות שלי, ולאט לאט, אני מקווה שהוא יעבור."

עיניו נצצו מאחורי משקפיו העבים, והוא משך אותי לחיבוק לא-בריטי בעליל. חייכתי וחיבקתי אותו בחזרה. "זה נפלא, ימית. אני שמח כל כך לשמוע."

"אני שמחה שאתה שמח, כי רציתי להזמין אותך למסיבת יום הולדת מוקדמת לגיא פלוס מסיבת אישור התקן שלי. אפיתי עוגה והכול."

הוא חייך שוב, והבחנתי שדרך זגוגיות המשקפיים העבות הצלחתי לראות את הסומק בקצות אוזניו. "אני אשמח להצטרף אליכם."

"מעולה."

סימנתי לו לפתוח עבורנו את דלת המקרר כדי שאוכל להוציא ממנו את העוגה. נהניתי לראות את עיניו מתרחבות כשבהה בה. "למה היא כל כך גדולה?"

משכתי בכתפיי. "חשבתי שגם ארוונטאייל ירצה לטעום."

"עוגות לדרקונים. אני ממש מקווה שזה לא יתפוס כמו המרק. רק זה חסר לנו." הוא פתח עבורי את דלת המעבדה.

חייכתי אליו את החיוך הכי תמים שלי. "אני שמחה שזה מצחיק אותך, כי אתה תהיה זה שתצטרך לנסוע עם הדבר המגוחך הזה על הברכיים כל הדרך."

 

***

"אני לא מבינה," אמרה אמא, מביטה מטה במשטח העץ המכוסה מסגרות-מסגרות, שביניהן פסענו. "אתה כתבת את השירים האלו, גיא?"

"לא," הסברתי שוב. "פיי-אן כתבה אותם. ארוונטאייל פשוט זוכר אותם."

"ומה אלו?" שאל אבא, מצביע על שורות המסגרות הקטנות יותר שבקצה המשטח הגדול. "אתה רוצה לומר לי שהוא זוכר איך לייבש פרחים?"

הוא אפילו לא השתהה רגע, כמו שבדרך כלל עשה לפני שדיבר אלַי בלשון זכר. הבטתי בו, נרגש, ואז הבנתי שהוא עדיין מחכה לתשובה. "כן, הוא זוכר. סיאנה לימדה אותו." צפיתי את השאלה הבאה, והצבעתי על המפות המצוירות בפינה הדרומית. "וזה מסלול הכיבוש של טונאווק. הוא היה לוחם באימפריה האצטקית רוב החיים שלו. גם כתבתי על המסעות שלו. לא היה מקום על הקירות, אבל שלחתי חלק מזה לחוקרים בישראל, הם אומרים שזה תיאור הרבה יותר מפורט מרוב מה שהם מקבלים מדרקונים."

"הוא זוכר שירים שנכתבו במאה ה-13," אמר אבא. "מסלולים יבשתיים, וייבוש פרחים."

"והרבה דברים אחרים," אמרתי. "עוד לא מצאנו צמחים שאפשר לשחזר איתם את הבשמים של עבדול-נור, אבל –"

"אני חושבת שיש לי מעבדה להמליץ לך עליה לגבי זה," אמרה ימית, ועיסתה את עורפה. "גיא, זו תערוכה נהדרת, למרות שאני מודה שאני אצטרך להפסיק להסתכל עליה בקרוב, כי ייתפס לי הצוואר."

"השירים האלו די טובים," אמרה אמא, שכבר ישבה על הקרקע וקראה. "אבל… ימית צודקת לגבי הנוחות של התערוכה. ואל תתאכזב אם לא הרבה אנשים יגיעו לבקר לתערוכה באטלנטיס, גיא-גיא."

"אנחנו לא עושים את זה בשביל האנשים," אמרתי וחייכתי, מחווה על המשטח סביבנו. "אנחנו עושים את זה בשביל הדרקונים. אנחנו רוצים שהם יבינו שאף אחד מאיתנו לא חושב על החיבור בתור קשר לא טבעי או מטריד, בתור משהו שצריך להחביא. אנחנו רוצים שהם יתחילו סוף-סוף לחשוב על לציין את המחוברים שלהם, להנציח אותם. שהם יבינו שיש להם סיפורים לספר, ושזה בסדר לספר אותם. שזה בסדר לזכור אותם."

שלושתם הביטו בי בפליאה. ימית התאוששה ראשונה וחייכה אלַי. "זה רעיון נפלא, גיא. ואני חושבת שגם אנשים יתעניינו בו. זה יהיה שווה את הצוואר התפוס."

אמא הייתה נרגשת מכדי לדבר. אבא נראה כאילו הוא מחפש את מילותיו. "אם יש משהו שאפשר לעזור בו, גיא…"

חייכתי. "באמת?"

אבא ואמא הנהנו בתיאום. הרמתי את יריעת הפלסטיק הגדולה מהפינה. "אכפת לכם לכסות את המשטח? לארוונטאייל נמאס לחכות לי, הוא רוצה לים ועכשיו."

"הוא אפילו לא פה…" אמרה אמא, ואז הצל הגדול המוכר כיסה אותנו, והרוח הייתה חזקה מכדי שאשמע את המשך המשפט. תפסתי את התיק עם בגד הים שלי, נופפתי להם לשלום ורצתי. שמעתי אותם צוחקים מאחורַי, ותהיתי אם יום אחד, כשאהיה גדול, אבין את הבדיחה. ארוונטאייל הרים אותי לגבו, נופף לאחרים בזנבו, ובלי מילה נוספת, נסקנו אל השמים.

_______________________________

תודה לעורך המופלא אהוד מימון, לבת זוגי הנפלאה הדס סלוין על הרעיון והתחקירים הבלתי נגמרים, לקוראי וקוראות הבטא המסורים והנהדרים שלי, לתומכי ותומכות הפטריאון שלי שבזכותם אני יכולה לכתוב יותר, ולכם, הקוראים והקוראות. 

אני מזכירה לכם שאם תרצו לפגוש אותי בפסטיבל אייקון, ריכזתי את רשימת האירועים שאני משתתפת בהם (כמנחה, מרצה או פאנליסטית), יחד עם המלצות נוספות לאירועים בפסטיבל.