ג'מבה-ג'וס

סיפור זה הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק.

כשאנחנו עולים על גשר שער הזהב אל תוך העיר, ג'ייק דוחף את חלק גופו העליון מחוץ לחלון הטנדר, מקער את ידיו סביב פיו וקורא. הצעקה אינה מורכבת ממילים – היא קריאת ניצחון, או מרי, או פשוט הודעה ברורה, לעיר, לכל תושביה ומבקריה, לגבעות, לרחובות המפותלים, לבניינים הוויקטוריאניים, לכלבי הים סביב הפיר ולשחפים המרחפים מעל המזח והרציף. הצהרה שהנה הוא, כאן, בדיוק כמותם, ושהוא לא מתכוון לשתוק יותר.
הוא מעולם לא נראה לי יפה כמו ברגע זה.
הוא צוחק בקול, קצוות קצרות של שיער ערמוני שהספיק לגדול בחופשה מתבדרים ברוח, ומושיט את ידו להרגיש את משב האוויר. "שב במקום!" אני גוער בו, אבל יודע שההצגה שלי לא משכנעת, במיוחד כשהוא מתיישב סוף סוף ומחייך אלי. "אידיוט. יכולת ליפול".
"אני? ליפול? אלוף-העמידה-על-הסיפון-בזמן-סערה?" הוא שולח אלי חיוך מבריק, שחצני.
"אנחנו לא על הסיפון, לא בסערה, ולא נראה לי שיש באמת אליפות כזאת", אבל אני מחייך אליו בחזרה. אני לא יכול שלא, לא עם גומות החן בלחייו.
"יש", הוא מתעקש, ועיניו הבהירות מלאות אמונה תמימה וביטחון מופרז, כוחות חסרי מעצורים ונצחיים כמו האוקיינוס העצום הזורם מתחתנו. והרסניים באותה מידה. "אתה יכול לשאול בעצמך את החברים שלי בצי, היום, אחרי ההכרזה".
שתוק, אני אומר לעצמי. שתוק. אל תיכנס לוויכוח הזה שוב. אבל אני לא יכול. "אתה באמת מאמין שתוכל להכיר אותי לחברים שלך בצי? בגלל הבטחת הבחירות של פוליטיקאי מושחת?"
"בעיניך כל הפוליטיקאים מושחתים". עיניו הכחולות צוחקות עלי. "למה בכלל הצבעת לקלינטון אם אתה לא מאמין לו?"
"הוא היה הגרוע פחות. זה לא אומר שהוא יכול לעשות משהו בקשר לאפליה גם אם הוא היה רוצה". אני מסיט ממנו את מבטי אל הדרך, אל הערפל שלתוכו אנחנו נוסעים. לרגע נדמה לי כאילו הערפל הזה עומד לבלוע את שנינו, ואז אני תופס את הבהלה שבתוכי וחונק אותה בחבל חזק של היגיון קר עד שהיא נעלמת. לא. אף אחד לא יפגע בנו. זה לפחות הובטח לי. "יש כוחות חזקים יותר מנשיא ארצות הברית".
ג'ייק מקמט את מצחו, וקווצות שיער נופלות על עיניו. "אתה מתכוון לסנאט?"
אני לא עונה, כרגיל, כי אני לא מסוגל לשקר לו. מבעד למראה אני מבחין בפועלים נתלים על כבלים סביב הגשר, צובעים אותו. אני תוהה אם ג'ייק יודע שמאז שהגשר נבנה הוא נמצא בצביעה מתמדת, שסן פרנסיסקו המושלמת שלו דורשת תחזוקה בלתי נגמרת כדי לשמור על יופיה. אני תוהה אם זה היה משנה משהו. כנראה לא. ג'ייק רואה יופי גם בצריפי העוני המתפוררים של דרום העיר, גם בריחות העשן החרוכים של קרוניות הכבלים, גם בגורדי השחקים התעשייתיים, אולי אפילו בהיפים שחיים בסקוואטים, מפזרים פרחים ומסרבים להתקלח כאילו שנות השישים מעולם לא חלפו בעיר הזו. אני, לעומתו, רואה עוני, חסרי בית, שנאה, והומופוביה. אולי טוב שאחד מאיתנו עוד יכול לחלום.
"אתה תראה". ג'ייק תופס את ידי. "עוד שעתיים, אתה תראה בעצמך. ואז אנחנו ניסע לרציף, ואני אנשק אותך, מול הספינות, מול כולם".
אני מביט לרגע באצבעותינו המשולבות. ידיו השזופות מהשמש, החזקות מהעבודה על הסיפון, וידיי שלי הרכות, הלבנות, עם הציפורניים הצבועות בסגול. הלוואי שיכולתי להאמין לו. הלוואי שיכולתי להיות חדור תקווה כמותו. הלוואי שיכולתי לחשוב שהמדינה תכיר במראה הזה כמשהו תקין, נורמלי, טבעי.
אבל אני יודע יותר מדי.הטנדר החבוט שלנו נאבק בעליות ובירידות הבלתי נגמרות. הפאב שאליו אנחנו נוסעים נמצא ברובע הגאה, לא רחוק מכיכר הארווי מילק – עוד איש צי תמים וטיפש עם יותר מדי אמונה, בדיוק כמו ג'ייק. אני מנער את ההשוואה המבהילה מראשי. ג'ייק הוא ימאי, לא פוליטיקאי. לא מנהיג. אף אקדח לא מכוון באופן אישי אליו. רק התמימות שלו מבהילה אותי כל כך. גם אם המציאות הוורודה שהוא רואה מול עיניו יכלה להתגשם היום בנאומו של קלינטון, גם אם האפליה היתה נגמרת ברגע זה ממש, הוא עדיין לא צריך לדחוף אותי בפנים של החברים שלו. הוא עדיין עלול לסבול מהתנכלויות, מדעות קדומות. לפעמים אני רוצה לנער אותו כדי שיבין, שיפחד כמוני. אבל אני לא יכול, לא בלי לספר לו על הדברים שראיתי, על הדברים שאני יודע. ואולי מספיק שאחד מאיתנו יהיה ריאלי.
"אנחנו חייבים לקנות ג'מבה-ג'וס", הוא אומר. "זה שייק פירות מעולה – אתה תמות על זה. זה בא במלא צבעים וטעמים".
"טעמתי אותו כבר", אני מסנן, הנהיגה הקשה והמפותלת והערפל מסיחים את דעתי ממנו.
"באמת? היית כבר באזור הזה?" הוא ממצמץ, מקמט שוב את מצחו. "כן, אפילו לא ביקשת הוראות הגעה. חשבתי שאתה שונא ערים".
"אני לא שונא ערים. פשוט…" הן לא מתות עלי? כן, נשמע כמו משהו מאוד שפוי לומר. לא. כבר מזמן נשבעתי להרחיק את ג'ייק מכל זה. לפחות מהחרא הזה אני מסוגל לשמור עליו. הוא מביט בי, מבולבל, אבל מניח לזה.
בכניסה לפאב עומד סלקטור, ואני נזכר שבימים האחרונים היו כמה מקרי אלימות כלפי הקהילה הגאה, כנראה בגלל ההכרזה הצפויה. אבל ג'ייק לובש חולצת גאווה ואני חולצת מעצבים צמודה, והידיים שלנו עדיין משולבות, והוא נותן לנו לעבור בלי מבט נוסף. ג'ייק מברך את מה שנראה לי כמו חצי מהנוכחים בפאב העמוס – השייטת שלו מוצבת כאן כבר תקופה ארוכה, כך שלא מפתיע אותי שהוא הספיק להכיר חברים. אולי רק כמות החברים, האנשים שמחייכים אליו, טופחים על שכמו, שמחים לראות אותו, היא מה שמפתיע אותי. אולי אני פשוט לא מבין את התחושה הזו, את הרצון הזה בחברים. תמיד הייתי לבד, חוץ מהערים. ועכשיו יש לי רק את ג'ייק.
אני הולך לשבת, לא קרוב מדי לטלוויזיה, בזמן שהוא מפלס את דרכו אל הבר כדי להזמין לעצמו בירה, לי מרטיני ולשנינו ביסק סרטנים. הפאב הומה אדם, לחש מהוסה של התרגשות וציפייה רוחש וגועש סביבי, וקשה לי לא להידבק בו. אני מנסה להזכיר לעצמי שאני יודע מה עומד לקרות, יודע שיש רק סיום אפשרי אחד להכרזה הזאת. קלינטון יעלה, ינאם, ייתן איזה תירוץ רופף או הבטחה עתידית מעורפלת לבחירות הבאות, ואנחנו ניסע הביתה. מחר החופשה של ג'ייק נגמרת, ואני רוצה לגהץ את המדים המקומטים שלו בבוקר ולהסיע אותו לרציף – כלומר כמעט לרציף, מרחק של חמישה רחובות משם, כדי שאיש לא יראה אותנו מגיעים ביחד. כרגיל. פעם נסעתי אחריו בלי שיידע כדי לראות אותו עולה לספינה. אישה יפה בשמלה התחילה איתו על כבש המדרגות, הניחה יד רכה על כתפו, כאילו סתם, הביטה בעיניו וחייכה. כולם אוהבים מלחים. יותר לא עקבתי אחריו.
פתיל המחשבות שלי נעצר בבת אחת. תחושת הנוכחות מאחורי גבי חזקה כל כך, מוכרת כל כך, שאני לא יכול לטעות בה, גם אחרי כל הזמן הזה. ההגעה שלה פתאומית וחדה כמו עצירתם של קרונות הכבלים בסוף המסילה. אני כמעט מריח את העשן.
אני מסתובב, והיא עומדת שם. לא ראיתי אותה כבר קרוב לעשור. היא נראית יאפית, לבושה באופנה איטלקית – אני מזהה את המעצבים בקלות – אבל השיער שלה, שחור כעורב וארוך, מלופף גבוה בשני צדי ראשה, קשר מורכב בסגנון סיני. הצעיף הצבעוני שלה, לעומת זאת, ספרדי. היא תמיד היתה עיר של תרבויות. ואני תמיד אהבתי אופנה.
שחף יושב לה על הכתף, כנפיו העצומות מקופלות. אני תוהה איך היא לא נוטה הצדה ממשקלו, ואיך לאף אחד זה לא נראה מוזר. אבל כמובן – הם לא רואים. אולי לא מסוגלים לראות.
הערפל חודר איתה אל הפאב, עוטף אותה כמו גלימה. עיניה מביטות בי ישירות והבהלה אוחזת בי שוב, עמוקה, מטלטלת, כאילו כלא אלקטרז כולו סוגר עלי. השומר הבטיח שאף אחת לא תפגע בי, אבל באיחור אני מבין שהוא לא הבטיח שום דבר כזה לגבי ג'ייק. לא הייתי צריך לבוא לכאן.
אני מעיף מבט לעבר הבר. ג'ייק עדיין שם, מחכה להזמנה, מפטפט, מקשקש עם מלכות דראג בעקבים גבוהים. הוא מעיף בי מבט, כמו מרגיש במצוקה שלי, ואני משגר אליו חיוך שאני מקווה שהוא מרגיע. הוא מחזיר לי חיוך, ומסתובב שוב אל הבר. תמיד הייתי שחקן טוב, עוד בחוג הדרמה בכיתה א' שלא גיליתי לאבא שאני הולך אליו במקום לבייסבול.
כשאני בטוח שהוא לא יביט בי שוב בדקות הקרובות, אני קם והולך אליה.
היא מתנשאת חמישה או שבעה אינטש מעלי, ואני מבין שהיא נועלת נעלי פלטפורמה גבוהות, מנצנצות ועצומות שכל מלכת דראג בפאב יכולה לקנא בהן. גם הלק המרהיב על ציפורניה צבוע בצבעי הקשת. אבל אני לא משלה את עצמי. היא לא כאן בשביל לתמוך בנו. אני תוהה מה אוכל לעשות שישנה משהו, אם עלי לנסות לדבר על ליבה, להתחנן, או אולי פשוט לתפוס את ג'ייק ולצאת מכאן במהירות. היא מביטה בי, ובעיניה – אחת ירוקה ואחת כחולה – הבעה שאני לא מסוגל לפענח.
"אנחנו כאן רק כדי לשמוע את קלינטון", אני אומר לבסוף. "אחר כך נלך".
"חבל", היא אומרת, וקולה עמוק ועשיר כמו שאני זוכר, נושא בתוכו את טרטור רכבת הבארט וקריאות השחפים על המזח. "לא ביקרת אותי כבר זמן רב, יורש".
מילה אחת, בודדת, שזורקת אותי שוב אל הדחייה שנשקפה אלי מחלונות הבתים של אליסוויל באלבמה. אל המזוודה שנארזה מאליה, כל חפציי בעולם הזה נדחסים יחד בידיים בלתי נראות. אל המכונית שנסעה מאליה לכניסה, לחכות לי, לקחת אותי מכאן. "מצטערת, יורש", היא אמרה, ובעיניה היה צער אמיתי. "הוא דרש את זה. אמרתי לו שאני מאמינה שיום אחד אתה תחזור, אחרי שתירפא".
אי אפשר להירפא, רציתי לומר לה. ניסיתי. אבל היא החליקה את ידה על שיערי, ואז נעלמה והשאירה אותי לבדי עם האדם הנוקשה שכבר לא הכרתי, האדם שכל כך הקפדתי בשנתיים האחרונות לקרוא לו השומר, ולא אבא.
הציפורניים הצבועות שלי נסגרות, חופרות בכפות ידיי עד זוב דם. "אל..". אני נחנק לרגע לפני שאני מסוגל להמשיך. "אל תקראי לי ככה".
גבותיה, ארוכות ומושלמות, מתרוממות קלות, כאילו עצם הרעיון נראה לה משונה. "אז איך תרצה שאקרא לך?"
"בשם שלי. אנדי".
"בסדר. אנדי".
ככה הן קוראות לי, האחרות. כאן, באזור הזה שהשומר אינו מבקר בו הרבה, הרוחות של המקומות הקטנים מעזות יותר, מחייכות אלי לפעמים חיוך מהוסס או מנפנפות כשאני עובר עם הטנדר. יונטוויל, העיירה הקטנה שבגבולה אנחנו חיים, משאירה לי לפעמים מתנות קטנות על המרפסת כשג'ייק לא מסתכל. אבל אף אחת מהערים הגדולות לא העזה ליצור קשר, עד היום. אלבוקרקי בניו מקסיקו עשתה כמעט כל מה שיכלה כדי לזרז אותי לצאת ממנה כשעברתי שם יום אחד. אבל סן פרנסיסקו לא מגרשת אותי. היא לא רוצה לפגוע בי, או בג'ייק. את זה לפחות כבר קלטתי. אני נושם, מנסה לפנות מקום בריאותיי, להקל את הלחץ המצטבר. "אני מבין שלא קיבלת את ההודעה שנישלו אותי?"
היא מושכת בכתפיה. "זה לא כמו מסמך ירושה שאפשר פשוט להוריד ממנו את השם שלך. אתה היורש, ושום דבר שהוא יאמר או יעשה לא ישנה את זה".
"שום דבר שהוא יאמר או יעשה", אני לא מצליח להרחיק את המרירות מקולי. "כמו למנוע מנשיא ארצות הברית לקיים את הבטחת הבחירות שלו?"
חולצת הצווארון האיטלקית שלה היא חולצת גאווה עכשיו. כחולה עם דגל מתנופף, כמו זו של ג'ייק. לא שמתי לב שהיא החליפה אותה. "אולי", היא מודה, מבטא דרום אמריקאי קל משתרבב לרגע לקולה. אני מופתע. ציפיתי שתכחיש, שתטען שלאבא שלי לא תהיה ולא היתה שום השפעה על ההצבעה. "אבל לא לזמן רב. הזמנים משתנים. אפילו לכוחו של שומר ערים יש גבולות".
"אולי", אני חוזר אחריה. "אבל אנחנו לא נראה אותם היום".
היא שותקת לרגע. מאחורינו אנשים מתחילים להתאסף ליד הטלוויזיה. בקרוב ג'ייק יחפש אותי. "סבא שלך לא האמין בחינוך שומרי ערים מגיל צעיר", היא אומרת, ואני מנסה להבין את ההקשר. "הוא הסתובב בכל רחבי אמריקה בזמן שאבא שלך גדל כמו ילד רגיל באלבמה, ואפילו לא למד להשתמש בקריאה לפני שהיה בן 16. הוא ספג הרבה דעות קדומות. הוא ידע עליך, אתה יודע, הרבה לפני שאמרת משהו".
הזיכרון אוחז בי מבלי שביקשתי. בדרך כלל אני מסוגל להדחיק, להתעלם, לשכוח. אבל עיניה בוהקות וצבעוניות מדי, מושכות אותי פנימה, ושוב אני ילד בן תשע, לפני עשור בסך הכול. ידי לכודה בידו של אבא, שמושך אותי כדי למנוע ממני להתעכב מול הבתים הוויקטוריאניים המופלאים בשלל צבעים פסטליים, מול הרחובות המעוקלים, הגן היפני, הגשרים הצבעוניים, הרכבות, מול דוכן הג'מבה-ג'וס, מול מגדל צינור הכבאים העצום, מול דגלי הגאווה המתנוססים מכל עבר. "מה זה, אבא?" אני שואל.
הוא מעווה את פניו, עדיין מתנשף מהטיפוס בגבעות. "משהו שעדיף שאף פעם לא תדע עליו. אם זה היה תלוי בי כל המקום הזה היה נמחק ברעידת האדמה האחרונה".
הוא מושך אותי משם, אבל אני מסובב את ראשי אל חלון הראווה של חנות דראג, אל שמלת פאייטים ירוקה וארוכה ונוצצת. המוכר, שריסיו ארוכים וצבועים ויפים, לוכד את מבטי מעל הדלפק, מחייך וקורץ אלי. אולי זה היה הרגע שבו ידעתי.
"אז מה את אומרת? שאני צריך להבין אותו? לסלוח לו?" אני נאלץ לאלץ את המילים לעזוב את שפתיי, את גרוני החנוק.
"לתת לו זמן", היא אומרת.
אני מושך בכתפיי. המשקל בחזי מעיק עלי. באותו יום הוא השתמש בקריאה כדי לזמן אותן אליו, אחת אחרי השנייה, כשבידו מפה כדי לוודא שלא ישכח אף אחת. המעגל סביבי הלך והתרחב, הלך והתמלא, לכד אותי. אני לא יודע למה נשארתי, למה חיכיתי. אולי קיוויתי שמישהי מהן תגיד משהו. ניו יורק. לוס אנג'לס. סן פרנסיסקו. אבל כולן שתקו. הוא הודיע להן שאני כבר לא היורש, שהוא מתכוון להביא ילד נוסף ושהן מתבקשות לא ליצור איתי קשר. מאות זוגות עיניים הביטו בי, חלקן בבלבול, חלקן בכאב, וחלקן בכעס ובשנאה. ברגע אחד הפכתי מילד שהיתה לו משפחה בכל עיר וכפר ועיירה, דודות שתמיד שמחו לראות אותו, ליתום.
אבל עם הזמן מצאתי משפחה חדשה. אני מביט בג'ייק, בעיניו מלאות האמון. עוד זמן קצר הנשיא יעלה לדבר והאמון הזה יתפוגג. ופתאום אני לא יכול לשאת את זה יותר, לא יכול לחכות כדי לראות את ההתרגשות הופכת לאכזבה, את התקוות מתנפצות. לראות גם אותו נשאר לבדו בעולם, כמוני. "אנחנו יוצאים מפה. עכשיו".
"למה?" היא שואלת, ורק אז אני מבין שדיברתי בקול. "לאן תלכו?"
"אני לא יודע". אבל הפאב הזה חונק אותי, והעיר הזאת, ואולי כל ארצות-הברית-הארורה-של-אמריקה. "אולי לאירופה. את יודעת שבצרפת הומואים יכולים לשרת בצבא? שאם מתעללים בהם או מתנכלים להם על בסיס זהותם המינית המדינה מגנה עליהם?"
השחף על כתפה קורא לפתע, צריחה חדה, צורמנית.
"אתה לא יכול לעזוב", היא אומרת, קולה רך. הים מביט בי מעיניה, שקט וכחול ושליו ומהדהד את קריאות השחפים. "אתה יודע את זה. לא יהיה יורש אחר כל עוד אתה חי. ואתה יודע מה קורה לערים שנשארות בלי שומר".
אני מחליק את ידי על מכנסי הג'ינס הצמודים שלי, אלו שלבשתי היום מפני שג'ייק טוען שהישבן שלי נראה חמוד בהם. "הן לא רוצות אותי בתור השומר שלהן".
"הן לא מעזות להפר את הצו של אבא שלך. בינתיים". חצאית המעצבים שלה ורודה עכשיו, גם היא בדוגמאות גאווה. "אמרתי לך. הזמנים משתנים".
היא מצביעה אל הטלוויזיה, ואני מסתובב. הפאב הפך שקט מאוד.
"באתי לכאן היום לדון באתגר קשה, שהיה במרכזה של מחלוקת אישית וציבורית רבה בחודשים האחרונים", אומר הנשיא. "מדיניותה של האומה שלנו כלפי הומוסקסואלים בצבא".
במשך חמש עשרה דקות, אולי עשרים, שורר בפאב שקט מוחלט. נדמה כאילו כולם שכחו לנשום. קלינטון מדבר על הגנה על פרטיותם של המשרתים בצבא, על זכותם של הומואים ולסביות לשרת, על החובה לשפוט אנשים על פי התנהלותם ויכולתם הצבאית ולא על פי זהותם המינית. קל ללכת לאיבוד בין כל ההצהרות, אבל אני מבין את השורה התחתונה. וגם ג'ייק. הוא מפלס לעברי את דרכו בקהל כשהנאום נגמר. "לא בדיוק הבטחת הבחירות שלו", הוא מודה, ומשלב שוב את ידו בידי. "אבל התקדמות".
"התקדמות?" אני מעווה אליו את פני. "אף אחד לא הכריח אותך לצאת מהארון גם קודם".
"לא", הוא מודה. "אבל עכשיו, אף אחד לא יוכל".
אין סביבנו מחיאות כפיים וצהלות, אבל גם לא אבל וזעם. הפאב מתמלא בשיחות ערות. אנשים דנים בהשלכות, ביתרונות ובחסרונות. רובם נראים אופטימיים. ג'ייק מחליק את כף ידו לאורך זרועי, מגע רך, מלטף. "אני מצטער, אנדי", הוא אומר. על פניו יש עצב, עצב של התפכחות, של הבנה, שאני מכיר מהשתקפותי במראה. "אולי צדקת ואני סתם פיתחתי תקוות. כל כך רציתי להפסיק לשמור אותך בסוד".
לרגע אני עוצם את עיניי. ידו המלטפת מקשה עלי להתרכז. אבל זה חשוב. הוא צריך לדעת את זה. עם כל ההשפעה העצומה שיש לשומר, לאבא שלי, ההכרזה הזו, מוגבלת ככל שתהיה, היא בעיניי לא פחות מנס. "לא. אתה צדקת. זו התקדמות".
הוא מחייך לשמע דברי, עיניו מתבהרות, ואז ידו עולה לעורפי והוא מושך אותי אליו לנשיקה. לפחות במקום הזה, בפאב הזה, בעיר הזו, אנחנו יכולים להתנשק כמה שנרצה, ואף אחד לא יעשה דבר. לפחות בפינה הקטנה הזו של העולם שלי יש שוויון. "יום אחד אני אנשק אותך על הרציף", הוא לוחש כנגד שפתיי. "אתה עוד תראה. הזמנים משתנים".
אני מצמצם את עיניי ומעיף מבט חד בסן פרנסיסקו מאחורי גבו. היא מחייכת אלי ומושכת בכתפיה, מעין "אמרתי לך", אבל בלי שום עוקץ. השיער שלה השתנה עכשיו. הוא נשפך על כתפיה בשלל צבעי הקשת. אולי היא צודקת. אולי תקווה, גם אם היא אידיאליסטית וטיפשית כמו זו של ג'ייק, טובה יותר מהיעדרה.
"ג'ייק", אני אומר, ומושך את עצמי אחורה מחיבוקו. "יש מישהי שאני רוצה שתכיר".
עיניה נפקחות, מלאות אור, והחיוך על שפתיה מאיים להטביע את שנינו. ובכל זאת אני לוקח את ידו ומסובב אותו אליה.
"ג'ייק, תכיר. זו סן פרנסיסקו".
"מה… מי?" הוא מביט בי, משועשע. הוא עדיין לא ראה אותה. היא פוסעת לפנים ולוחצת את ידו, זורחת כולה בשלל צבעי הקשת, מכריחה אותו לראות. "סן פרנסיסקו. נעים מאוד, ג'ייק". שתי כוסות נייר צבעוניות עם קשיות מתגשמות בידיה. "ג'מבה-ג'וס?" היא שואלת, ומושיטה לו את אחת הכוסות ולי את השנייה.
ג'ייק לוקח את הכוס בעודו בוהה בה. הוא ממצמץ, מצחו מתקמט, עיניו מצטמצמות ומתרחבות, מחליקות מעליה פעם, פעמיים, אבל הוא ממשיך להביט בעקשנות עד שהוא רואה אותה. ואז, ביראה שאני מזהה כתחילתה של הבנה אמיתית, הוא מחייך חיוך מהוסס.
זה ייקח זמן רב, אבל הוא ילמד להכיר אותה. הוא ילמד להכיר את כולן. איתי.

ב-29 בינואר 1993 הוצגה מדיניות "אל תשאל, אל תספר" לקונגרס על ידי הנשיא ביל קלינטון, כניסיון פשרה, לאחר שהבטיח בקמפיין שלו לאפשר לכל אזרחי ארצות הברית לשרת בצבא בלי קשר לנטיותיהם המיניות. הצעת הפשרה נועדה לאפשר ללהט"בים לשרת בצבא במגבלות מסוימות, לאחר שנים ארוכות של איסור גורף ומוחלט על שירותם בצבא האמריקאי, שאפשר לצבא לחקור אותם ביסודיות, תוך השפלה, כדי "למנוע מהומוסקסואלים להסתנן לשורות הצבא". החייל נדרש להצהיר בעת גיוסו שאינו הומוסקסואל, לסבית, טרנסג'נדר או ביסקסואל, והסתרת הנושא הייתה עילה לגירושו מהצבא.
(ויקיפדיה)