ליקר קקטוס חלל

סיפור זה הוא חלק מסדרת "שומרי הערים" והוא המשך ישיר לסיפור "שייק קקטוס חלל" שפורסם בפרויקט הסיפורים של כנס מאורות בשנת 2013, בדיוק עשור לפניו. לפני קריאת הסיפור הנוכחי, מומלץ מאוד לקרוא את הסיפור הקודם בסדרה.

הסיפור התפרסם לראשונה באסופת הסיפורים "היה יהיה" (בעריכתו של אהוד מימון), המתפרסמת מדי שנה על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.

תודה ענקית לקוראות וקוראי הבטא הנהדרות שלי: ליאת שחר קשתן, בועז קרני הראל, אלה גורדון חן, נוראל זאבי, יעל פורמן, ריטה וולוסין, ענבר גרינשטיין, ענבר מאירסון, דפנה שחר, זהר גלבוע, ניבי נאור, נעה לכמן, איילת דקל, גלית כהן, והדס בר.
תודה גם לעורך הנהדר אהוד מימון, ולאגודה שמוציאה את אסופת הסיפורים הזו מדי שנה. חברי וחברות האגודה מקבלים את אנתולוגיית הסיפורים בחינם – מומלץ להצטרף!

_______________

ליקר קקטוס חלל

המתמחה החדש שלי הוא דוקטור ג'ייקוב לואיס. את הדוקטורט שלו באסטרובוטניקה הוא עשה במעבדה נחשבת מאוד בהרווארד. מכתבי ההמלצה בתיק שלו שיבחו את מקצועיותו, ושורה אחת שחזרה על עצמה בניסוחים שונים תפסה את עיניי: "מסור לעבודתו ונמנע מהסחות דעת". כשסוף-סוף התגברתי על חוסר הרצון שלי ויצרתי קשר עם אחד הממליצים, הוא הודה בפניי באי־נוחות שדוקטור לואיס אומנם עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, אך התקשה להשתלב חברתית במעבדה מעבר לשעות העבודה. סגור ומופנם מאוד, אמר הממליץ.

החלטתי מייד לזמן את האדם הזה לריאיון.

ככלל לחיים, אני חושד באנשים חדשים, רעיונות חדשים, מקומות חדשים – כל דבר שאינו חלק מהקיום שלי לפחות עשור או שניים. הכלל הזה לא הכזיב אותי עד היום, למעט חריגה אחת – חריגה שעומדת בצד ומגחכת לעצמה בזמן שדוקטור לואיס ואני לוחצים ידיים ומחליפים בדיוק את כמות המילים הנחוצה להיכרות מנומסת – לא יותר, ולא פחות. הוא בריטי, בעל נימוסים מושלמים, ועם זאת ממוקד וענייני בדבריו. אני נועץ מבט זועם בפנלופי, אבל היא משתתקת רק כשדוקטור לואיס עוקב אחרי מבטי, תמיהה בעיניו. היא משיבה לו מבט בתמיהה לא פחותה.

"סלח לי על גסות הרוח, פרופסור צידון," הוא אומר. "אבל האם הגברת הצעירה אינה צריכה להיות בבית הספר בשעות אלו?"

"יש לנו פרויקט בביולוגיה היום," פני עונה לפני שאני מספיק למצוא תירוץ שיסביר את נוכחותה המתמדת בחממות שלי. חבל. הייתי חושב על תירוץ טוב יותר, שיספק הסבר לנוכחותה בחממות לא רק ברגע זה, אלא בעתיד הנראה לעין. אבל ממילא אהיה מופתע מאוד אם דוקטור לואיס יזכור אותה כשיצא מהמשרד שלי. עצם העובדה שהבחין בה מפתיעה מאוד.

"העבודה בתחנה התיישבותית, למרבה הצער, כוללת השלמה עם הפרעות חוזרות ונשנות מצד בני תשחורת," אני אומר ולא טורח להסוות את הזעף בקולי. "אבין, כמובן, אם תנאי העבודה האלו אינם מקובלים עליך."

"אין ספק שמדובר בחיסרון," אומר דוקטור לואיס, "אך כל עבודה מדעית טומנת בחובה פשרה מסוימת. למרבה הצער, אין משרות רבות המאפשרות שקט ושלווה כפי שאפשרה משרתך הקודמת בתחנת המחקר ד-ב-781. אני מודה שאחת החידות הגדולות ביותר עבורי הייתה בגילוי שבחרת לעזוב אותה עבור העבודה בפנלופי."

עיניה של פני מלאות עלבון – רגש לא רציונלי ומטופש, כיוון שברור לשנינו שדוקטור לואיס לא התכוון להעליב אותה. אבל כאמור, פני עצמה קשורה איכשהו לתחנה, לפחות עד כמה שאנחנו מבינים, וכבר מזמן למדתי לקבל את העובדה שהיא עלולה להיפגע בשמו של גוש מתכת עצום וחסר תודעה המסתובב במסלול סביב כדור הארץ.

לפחות, למדתי לנסות לקבל את העובדה הזו.

"יש לעבודה כאן יתרונות אחרים, המפצים על החסרונות," אני אומר, ופני מגניבה לי חיוך מאחורי הצמח שהיא גוזמת. העור שלה בגוון אדמה עשירה וכהה, מה שמקל עליה להתחבא, אבל היא מעולם לא הצליחה להסתתר מפניי.

"אני מקווה שאיווכח בכך בעצמי," אומר דוקטור לואיס. "עליי להזהיר אותך, פרופסור צידון, כדי לחסוך לשנינו זמן יקר – אני מניח שכורח המציאות הוא שאילץ אותך להפוך את האייזקיום המהפכני שלך למשקה להמונים…"

אני מזעיף פנים. פני עצמה הייתה הראשונה שחיללה את ההמצאה המופלאה שלי, באותו יום לפני שלוש שנים שבו תקעה לראשונה באייזקיום קשית ובכך הפכה אותו מצמח חסכוני במים המותאם לגידול בחלל לפיתוח בזבזני נוסף המותאם לחיך האנושי הגרגרן.

"אף על פי שאני מעוניין בהחלט במשרה ובהחלט מעוניין ללמוד את שיטות המחקר שלך," ממשיך דוקטור לואיס, "איני נהנה להשקיע זמן ב'הנגשה' של ההמצאות שלנו כדי ששאר העולם יוכל לעכל אותן בקלות רבה יותר, או להתרפס בפני מנהלים בכירים שאין להם כל מושג במדע, או להדריך קבוצות של זבי חוטם. אני כאן בשביל המחקר, ובשבילו בלבד."

אני מהנהן בכובד ראש, ומתנגד לדחף המפתיע להתנפל על דוקטור לואיס, ללחוץ את ידו בהתלהבות לא מרוסנת ולדרוש לדעת מה התאריך המוקדם ביותר שבו יוכל להעתיק את חייו אל תחנת החלל פנלופי. "למה שלא נדון בכך במשרד שלי?" אני שואל, ופותח עבורו את הדלת. "אני בטוח שנצליח להגיע לעמק השווה. אפשר להציע לך משהו לשתות? תה? קפה?"

"אדיב מאוד מצידך," הוא עונה וחולף על פניי, "אבל אני שותה רק מים, ואני לא צמא כרגע."

החיים על תחנת החלל מלמדים אותי לעִתים קרובות שיעורים לא צפויים. למשל, שלכל כלל לחיים יכול להיות יותר מאשר חריג אחד.

אני כמעט מרגיש את העווית בפניה של פני אחרי שאני סוגר את הדלת.

***

 

הריאיון נמשך כחצי שעה בלבד, ואין בו אף הפתעה לא נעימה. אנחנו מחליפים מילים קצרות וענייניות, מגדירים היטב את תחומי האחריות ואת גבולות התפקיד. הוא מבקש להביא בפניי את הגילוי הנאות שהוא סובל מחרדת חלל, ואני מבטיח לו שבכל שנותיי על התחנה מעולם לא נאלצתי לבקש מאף אחד מהעובדים שלי לצאת אל החלל. אני מנהל מיקוח קצר על הדרכת קבוצות ממעבדות הביולוגיה ופרויקט הביוטופ של בתי הספר בתחנה, אבל אין בכך באמת צורך – שני הפוסט-דוקטורנטים האחרים שלי, ויקטור פטרובסקי ומישל דאוו, התנדבו כבר מזמן לקחת על עצמם את הדרכת בני הטיפשעשרה המגיעים כדרך קבע לחממות. הופתעתי מההתלהבות שהפגינו כשהציעו להסיר מעליי את החובה הארורה, עד שפני הסבירה לי שאחרי כל אחת מההדרכות האלו אני מדבר בנהמות בלבד במשך יממה. זו הייתה הגזמה פראית, כמובן, כמו רוב שטף המילים המיותרות שקולח משפתיה כדרך קבע. על כל פנים, מטרתי במיקוח היא לוודא שאני מסוגל לגרום לדוקטור לואיס לסור למרותי, והוא אכן מקבל אותה, בסופו של דבר, גם אם בחוסר רצון. "עניין אחרון, פרופסור, אם תרשה לי," הוא אומר בעודו מיישר את העניבה המיושרת למשעי שלו. "אני מקווה שאתם לא עוסקים כאן בטקסים תרבותיים חסרי תוחלת, כגון בילויים חברתיים משותפים, מתנות ימי הולדת, הרמות כוסית וכדומה. אם כן, אבקש את סליחתך מראש על שלא אקח בהם חלק. אני רואה במסורות האלו בזבוז זמן משווע."

אני כבר לא מסוגל להסתיר את ההתלהבות שלי כשאני לוחץ את ידו לפרֵדה. אם הייתי מסוג האנשים המתעניינים ברומנטיקה, אהבה או מערכות יחסים, ללא ספק הייתי מתאהב עד כלות בדוקטור ג'ייקוב לואיס.

בעודי שקוע בהרהורים אודות הדממה השלווה הצפויה בחממות שלי, היא מופרעת כשפני פורצת את הדלת בטריקה חדה.

"תגיד לי שלא הצעת לו את המשרה," היא דורשת.

"כעיקרון מנחה, אני משתדל לומר רק דברי אמת," אני עונה ביובש.

"רפאל!" היא מתיישבת מולי במקום שפינה דוקטור לואיס, וחובטת את ראשה בדרמטיות בשולחן שלי. "אתה לא יכול לתת לאיש הזה עבודה!"

אני קם מהשולחן ולובש את החלוק שלי. "ואני מניח שיש סיבה הגיונית לאמירה המגוחכת הזו?"

"אתה יודע בדיוק מה הסיבה!" היא הולכת בעקבותיי אל מחוץ למשרד. "האיש הזה עוד יותר מיזנטרופ ממך! אתם רק תזינו את שנאת האדם והאנטיפטיות זה של זה!" אני מתעלם ממנה, והיא ממשיכה. "ברצינות, אתה לא זה שאמרת שאפשר ללמוד הרבה מבני אדם שונים?"

אני עובר לחדר המעבדה ובוחן את תוכן הצלוחיות שעל אחד המדפים. "אמת. למדתי הרבה מהשותפים שלי בתחנת המחקר –"

"אז מה זה בדיוק ילמד אותך אם תיקח לעבודה שכפול מדויק שלך?"

אני מוציא את אחת הצלוחיות, מזעיף את פניי לעומת התרבית שבתוכה. "דוקטור לואיס אינו –"

"הוא לגמרי כן!" היא חוטפת את הצלוחית מתחת לאפי. "טוב, אולי לא מדויק, הוא צעיר יותר וגבוה יותר וחמוד יותר…"

"מה?" אני חוטף ממנה בחזרה את הצלוחית. "דוקטור לואיס לא עד כדי כך יותר צעיר וגבוה ו…"

"חמוד?" היא חורצת אליי את לשונה, ואני יודע שנפלתי בפח.

אני מעווה אליה את פניי ומחזיר את הצלוחית למדף. "בכל מקרה, איחרת את המועד. הוא מתחיל בעוד שבוע וחצי."

"שהשמש תשרוף אותי," פני ממלמלת. לא שמעתי את הקללה הזו עד היום, אבל פני תמיד מחזיקה באוצר מילים אקלקטי יותר משלי. בני הנוער בתחנה הזו הם השפעה רעה עליה. בעצם, גם המבוגרים. והילדים.

הפעם היא דופקת את פרצופה בקיר הסמוך, ואני מציל את אחת הצלוחיות שכמעט נופלת מהמדף כשהקירות מיטלטלים קלות.

"אני לא מבינה למה אנחנו חוקרים צמחים כשיש לנו יצורים אנושיים בלתי סבירים כמוך," היא אומרת. "אם מישהו היה שם אותך ואת לואיס היקר שלך במעבדה ובודק את המוח שלכם, הוא מזמן היה מקבל עליכם פרס נובל!"

"אמירה קצת אירונית כשהיא מגיעה ממך, את לא חושבת?" אני עונה. פני דופקת את פרצופה בקיר שוב, בכוח רב יותר. אני מזדעק כשתריסר צלוחיות יקרות ערך במדף העליון מתחילות לסטות לעבר קצה המדף, ופני, בלי להסתובב, מניפה את ידה. הצלוחיות נעצרות באוויר, ואז נדחפות כמו בתנועת יד ארוכה ובלתי נראית פנימה למעמקי המדף.

"לא," היא עונה. "תגיד, אתה לא חושב שכדאי שיהיה למדפים איזה צ'ופצ'יק בולט שימנע מצלוחיות ליפול? מה אם תהיה רעידת אדמה או משהו?"

אני כמעט מזכיר לה שאנחנו חיים בחלל, אבל אז תופס את עצמי וצורח לעברה במלוא ריאותיי, "צאי מהחממות שלי, כנימה מחוללת הרס!"

היא צוחקת ונעלמת.

"ושלא תעזי להבריח אותו, פנלופי!" אני ממשיך לצעוק אל תוך החלל הריק. "אני אשליך אותך ממנעל האוויר, אני נשבע!"

איום נטול כוח הפחדה עבורה, גם אם היה לו בסיס. אבל גיליתי כבר לפני שנים שאין באמת דרך לגרום לה לעשות כרצוני, מלבד להביע אותו באופן מפורש ולקוות שתכבד את בקשתי.

"פרופסור?" דוקטור דאוו מציצה אל תוך המעבדה. "על מי אתה צועק?"

אני נוהם לעברה ולא טורח לענות.

***

 

תוך כמה שבועות דוקטור לואיס מתגלה, שלא במפתיע, כחוקר נהדר. הוא לומד מהר, מבצע את כל שנתבקש בזריזות ובדייקנות, ועובד בשקט וביעילות כאלו שכמעט אי־אפשר להבחין בנוכחותו. כמובן, אפשר בהחלט להבחין בתוצאותיה – העמדות בהן הוא עובד תמיד מסודרות יותר משהיו, המלאי במעבדה מעולם לא היה רשום כל כך בקפידה, צלוחיות ותרביות בכתב ידו הברור והישר מסודרות על המדפים בסדר אלפביתי. כשהוא צריך ממני משהו, הוא דופק על הדלת ושואל אם אפשר להפריע לי, ומדגיש שהוא יכול לחכות. הוא מגיע לישיבות המעבדה עם רשימת נושאים מסודרת שהוא שולח לעיוני לפחות יומיים מראש. הוא עובד שעות ארוכות כמוני, ובאותה מסירות.

פני לא מחבבת אותו. למעשה, היא מתעבת אותו – בלהט רב, כפי שהיא עושה כל דבר. כשהוא תולה באחד הערבים המאוחרים את החלוק שלו על המתלים הצמודים לדלת החממה ומאחל לשנינו בנימוס המשך ערב נעים, היא מזעיפה אליו את פניה, מתחבאת מאחורי האסטילבוידס שהיא גוזמת ומסרבת לענות.

"כדאי שתתחילי להתרגל לנוכחותו," אני אומר ביובש. "הוא לא הולך לשום מקום."

"לואיס היקר שלך שונא אותי," היא אומרת בכעס. לואיס. לא ג'ייקוב. הדוקטור הוא בוודאי האדם היחיד בתחנה שפני אינה קוראת לו בשמו הפרטי.

"הוא לא שונא אותך. למעשה, הוא ענייני ואדיב איתך כפי שהוא עם כל אחד אחר. הייתי מצפה שתדעי לזהות את ההתנהגות הזו ממני. את זו שטענת שהוא העתק שלי."

"בדיוק," היא מציצה אליי מבין העלים הגדולים. "אתה מתנהג ככה כי אתה שונא את כולם. ויקטור ומישל גם חושבים שהוא אנטיפת."

"והם בוודאי חושבים שאני עצמי אדם חם ולבבי," אני אומר באותו טון.

"הם גם בטוחים שאתה עומד לפטר אחד מהם בשביל לואיס," היא ממשיכה.

"מצוין. אולי קצת תחרותיות תשפר את העבודה שלהם," אני אומר, אבל חושב שזה מטופש מאוד מצידם ושאיאלץ לנזוף בהם על הפחדים האוויליים שלהם. הם הרי ידעו שאני מתכוון להביא לכאן עוד מתמחה או דוקטורנט.

"כן, הם ידעו," פני אומרת. "אבל אתה מחייך יותר מדי לאחרונה, זה מלחיץ אותם. ואתה צודק, לדבר איתם על זה יהיה רעיון טוב. וגם ממש נחמד מצידך, תראה איך התפתחת כאדם!" היא חורצת אליי לשון מעל ענף האסטילבוידס שהיא גוזמת – גוזמת יותר מדי, למען האמת. אני חוטף ממנה את המזמרה.

"את צריכה להוריד את החלקים היבשים, פני, לא את כל הענפים והעלים," אני גוער בה. "וצאי מהראש שלי, לכל הרוחות, את יודעת שאני שונא כשאת עושה את זה."

היא נראית מבולבלת ואז משפילה את מבטה. היא לא הבחינה אפילו שהגיבה למחשבותיי ולא למילותיי. "אני לא עושה את זה בכוונה," היא אומרת. "זה קשה כשאתה אומר משהו אחד אבל חושב משהו אחר. זה כאילו אתה אומר שני דברים בבת אחת ואני צריכה לבחור לאיזה להקשיב."

אני נאנח ומניח את המזמרה. פני בוגרת כל כך, חכמה כל כך, אינטליגנטית כל כך. אבל במובנים מסוימים, היא עדיין צעירה כל כך, כמו שתיל רך ששורשיו עדיין נשלחים לגשש סביבו באדמה, משוועים למים. "אף אדם לא אומר בדיוק את מה שהוא חושב, פני."

"אני מכירה הרבה אנשים שלא משקרים," היא עונה ומשלבת את זרועותיה.

"כן – אנשים טיפשים, או חצופים וחסרי תרבות, או בעלי רמת משכל של ילדים בני שלוש, או…" פניה נאטמים, ואני נאנח ולא מסיים את המשפט. כשגיליתי שהיא יכולה לקרוא את המחשבות שלי, ושהקשר הטלפתי עובד רק בכיוון אחד, התמרמרתי על חוסר הגינות. עם הזמן, פניה נעשו ברורים ונהירים עבורי, ולמדתי לקרוא את רגשותיה, לזהות אותם כמו סימנים קטנטנים על עליו של צמח שמעידים שהוא זקוק לדשן או לשמש או למים. אני מרים את המזמרה שוב, גוזם עלה יבש מכאן, ענף חלש משם. קל יותר לדבר כשאני מתרכז במלאכה אחרת ולא מביט בעיניה, שמביטות אליי בחזרה כאילו היו עיניהם של כל תושבי התחנה יחד, ממתינים למוצא פי. "אלו לא בדיוק שקרים, פני. זו… הדרך שלנו לתווך לעצמנו את העולם. להקל על עצמנו." אני עוצם עיניים, מנסה לחפש מילים שיסבירו את הפער. "אני מודע לכך שאני ראש מעבדה גרוע. לא נועדתי לנהל אנשים. אין לי את הסבלנות, האכפתיות ויכולת ההכלה הנחוצות. זו המטלה השנואה עליי במעבדה, והקשה ביותר עבורי. אני יודע שאני צריך לשוחח עם דאוו ועם פטרובסקי, ואני מכיר בכך, אבל בגלל הקושי, קל לי יותר להעמיד פנים שאין בכך צורך עד שאוכל לעבד את הרעיון עם עצמי, לתכנן את השיחה, לוודא שאני לא מעליב אותם או את העבודה שהם עושים."

פני שותקת. אני מעיף מבט לעברה, אבל היא כבר לא שם. אני מסתובב, והיא עומדת לידי. אני כמעט מזנק. אחרי כל השנים האלו, הייתי אמור להיות רגיל ליכולת שלה לנוע בין מקומות במהירות שבוודאי מתחרה במהירותה של התחנה המסתובבת סביב כדור הארץ. אבל זה ממשיך להפתיע אותי. "אני מבינה," היא אומרת, קולה רך, כוכבים מנצנצים בעיניה. סוף כל סוף אמרתי את הדבר הנכון. "ורק שתדע, ויקטור ומישל מעריצים את האדמה שאתה דורך עליה."

יצר הסקרנות מתעורר בי. "מה לגבי דוקטור לואיס?"

היא מגלגלת את עיניה, אבל מחייכת. "לואיס היקר שלך רואה אותך כסוג של אלוהים," היא אומרת. "אני מניחה שבאמת אצטרך להתרגל אליו. אתה רוצה שאגזום את הענפים העליונים?"

אני מהנהן ומחזיר לידיה את המזמרה. האסטילבוידס הבוגרים ביותר בחממות מגיעים לגובה של חמישה מטרים. גיזום החלקים העליונים שלהם נעשה על ידי שלושה עובדים זהירים מאוד על סולם גבוה מאוד עם מסוע – או על ידי נערה מעופפת אחת שמקצרת עבודה של עשר שעות לחצי שעה. רגליה ניתקות מהאדמה והיא עפה לעברם. "חשבתי שתשמחי לפגוש עוד אנשים שמסוגלים לראות אותך, לדבר איתך ולזכור אותך," אני קורא לעברה.

"אם הוא רק היה מעוניין לדבר איתי," היא רוטנת, ואיכשהו קולה מגיע לאוזניי.

"זה אף פעם לא הפריע לך איתי!" אני צועק בחזרה, ועומד להוסיף עוד משהו, אבל רעש מאחוריי תופס את תשומת ליבי. אני מסתובב. דוקטור לואיס עומד בכניסה לחממות, מבטו נעוץ הרחק מעל לראשי – בפני, אני מבין מייד, על פי פניו הלבנים ועיניו שנראות כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן. הרעש ששמעתי היה התיק שלו נופל מידיו.

אני מסתובב אל פני, שעדיין מרחפת בקצה תקרת החממה, קפואה כמו זבוב במלכודת ונוס. המזמרה נופלת מידיה – על האדמה, למרבה המזל, ולא על הרצפה, אבל מגובה כזה, קול החבטה רם.

ידו של דוקטור לואיס נשלחת באיטיות רבה אל המתלים בכניסה לחממות ושולפת את המשקפיים ששכח בכיס החלוק. הוא מרכיב אותם בלי למצמץ, ואני מזהה את ההבעה בעיניו, תקווה נואשת שהמראה מולו אינו הגיוני רק כיוון שאינו רואה אותו היטב, שאם רק יוכל לכוון אל פני עדשה טובה דיה היא תתיישר שוב בהתאם לעולם שהוא מכיר ומבין.

"דוקטור לואיס," אני אומר מייד. "יש הסבר מדעי הגיוני לכל מה שאתה רואה."

הפעם אני בהחלט משקר, במצח נחושה – או לפחות, מאמין שאני משקר, כי קיומה של פני סותר כל עיקרון מדעי שאני מכיר, ולמרות ניסיונות רבים מספור, טרם הצלחתי למצוא דרך ליישב את הסתירה הזו.

אבל זה לא משנה, כי דוקטור לואיס לא מקשיב לי. "לא," הוא ממלמל לעצמו. "לא שוב. לא כאן. לא."

***

 

פני מנסה כבר שנים לשכנע אותי להוסיף לחממות פינת ישיבה נוחה – ספות, או לפחות כורסאות קש, וכבר שנים אני עונה לה שאין לי שום עניין לעודד אנשים לבלות זמן בחממות, בטח שלא בנוחות. כמובן שעכשיו אני מתחרט על שלא הקשבתי לה, כי במשרד הקטן שלי יש בסך הכול שני כיסאות, אחד בכל צד של השולחן. פני מגשימה מייד שרפרף מהאוויר, מה שרק מרע את המצב. דוקטור לואיס משתנק וקורס אל תוך הכיסא. עיניו חלולות, ריקות. אני מכיר את ההלם הזה – לאורך השנים ראיתי אותו משתקף מעיניהם של אנשים רבים כשפני נאלצה להפעיל את כוחותיה בנוכחותם. פעם אחת זו הייתה קריסת מנגנון אפס הכבידה במגרש הכדורסל, פעם אחרת שרֵפה שפרצה בחדר האוכל המרכזי, פעם שלישית כשניסוי במעבדת הביולוגיה בבית הספר השתבש וחומר מסוכן השתחרר לאוויר. אני מכיר גם את השכחה. בין אם פני לוקחת חלק בפעילות יום-יומית כמו שיחה או בפעילות על־טבעית כמו הצלת עשרות תיכוניסטים מבולבלים שגילו מחדש את הכבידה – כמעט כל מי שחזו בה בפעולה ישכחו את מה שראו תוך דקות ספורות, ויצדיקו לעצמם את מעשיה בהסבר הגיוני, כזה שמתיישב עם תפיסת העולם שלהם. כמו רוב הדברים שקשורים לפני, גם את השכחה אני לא מסוגל להסביר, ונאלץ לקבל אותה כעובדה.

אבל כשאני מביט בדוקטור לואיס, מונה בראשי את השניות החולפות, אני רואה בעיניו שהשכחה אינה מגיעה. הוא אינו מתיק את מבטו מפני לרגע.

"מה דעתך על כוס מים, דוקטור לואיס?" אני שואל.

פני מגשימה מייד כוס מים מהאוויר על השולחן מולו. הוא משתנק שוב, בקול רם וחנוק יותר הפעם, הודף את עצמו לאחור וכמעט מפיל את הכיסא.

פני, אני חושב ישירות אליה, מנסה לדמיין שאני מדבר בקול רם ומתפלל שתשמע אותי.

היא מתכווצת קלות כאילו צעקתי באוזניה ומלכסנת אליי מבט. הגזמתי?

אני עוצר את עצמי מלגלגל עיניים. בלשון המעטה. תני לנו כמה דקות לבד. אולי אצליח להרגיע אותו. אולי הוא אפילו ישכח.

הוא לא ישכח. אני מרגישה את זה, היא חושבת אליי. פניה קודרים, אבל היא קמה על רגליה ומרימה את כוס המים. "למה שלא אביא לך מים מהברז, דוקטור לואיס?" היא מציעה.

"רעיון מצוין," אני אומר, ומתעלם משאר דבריה.

דוקטור לואיס בוהה בה ולא אומר דבר. פני מעיפה בו עוד מבט ואז יוצאת מהמשרד. אני כאן אם אתה צריך אותי, היא שולחת אליי עוד מחשבה קורנת דאגה מאחורי הדלת הנסגרת.

הכול יהיה בסדר, אני חושב אליה בחזרה, אף על פי שאני חושד שהיא צודקת, שהשכחה כבר הייתה אמורה להגיע. אבל אני מוכרח לנסות, לעודד את דוקטור לואיס לא לחשוב על פני לכמה רגעים, כדי שבתקווה יצליח להדחיק את החוויה ולשכוח. אני צריך לדבר איתו על משהו אחר. משהו מרגיע.

"הספקת לקרוא את המאמר האחרון של פרופסור אמאיה ב'נייצ'ר'?" אני שואל. "היא העלתה כמה רעיונות מאוד מעניינים לגבי ייצור תרביות בברֵכות כבידה –"

"פרופסור," אומר דוקטור לואיס, וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו קוטע את דבריו של אדם אחר, "בבקשה, אל תעליב אותי באמצעות שיחת חולין."

אני משתתק, ומחליט לזנוח לא רק את רעיון הסחת הדעת, אלא גם את המאמצים הקדחתניים שלי לחשוב על הסברים הגיוניים למה שראה. דוקטור לואיס צודק. יש לי יותר מדי כבוד אליו כמדען מכדי שאשקר לו. וחשוב יותר, פני מחפשת כבר שנים אנשים שיוכלו לראות אותה, לזכור אותה. היא דיברה עד היום עם כל אחד ואחת מאלפיים תושבי התחנה, ניסתה דרכים שונות ומשונות להשפיע על הזיכרון שלהם, על המודעות שלהם אליה. עד כה היא הצליחה בכך רק עם שני אנשים – מיגל בלנקו, ילד כבן חמש שמשפחתו חיה לא רחוק מהמגורים שלי, וסמאר אלח'לילה, ארכיטקטית המערכת של התחנה – אישה משונה ולא תקשורתית, אפילו יחסית אליי.

"אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש מעורער, דוקטור לואיס," אני אומר. "כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליך. ההרגשה הזו מוכרת לי מאוד. כאיש מדע, כל קיומה של פני סותר את העקרונות שאני חי לפיהם. אני יכול רק להבטיח לך שהיא מעולם לא השתמשה ביכולות האלו כדי לפגוע באיש. אין עצם שוחרת רע בגופה."

"פני," דוקטור לואיס ממלמל, עיניו נעוצות בנקודה כלשהי בקיר מאחוריי. "יש לה שם."

אני עומד להסביר שזה קיצור של פנלופי, אבל מחליט לוותר. הקשר בין הנערה לתחנה עדיין לא ברור לי באופן מוחלט, ואני לא רוצה להעיק עליו במידע מבלבל נוסף.

"עצם שוחרת רע," דוקטור לואיס ממשיך להדהד את המילים שלי. "אתה מדבר עליה כאילו היא אנושית."

אני עוצר בעצמי שוב לפני שאני מסביר שעל פי צילומי הרנטגן בהחלט יש לפני עצמות, ולמעשה תפקודי הגוף שלה תקינים לגמרי, כל איבריה נמצאים במקומות הנכונים, הלב שלה פועם, הריאות שלה קולטות חמצן…

"היא לא. היא אחת מהן." דוקטור לואיס ממקד בי את עיניו. "האנומליות."

אני קופא. "מה?"

"האנומליות," הוא ממשיך, וחיוך קלוש עולה על שפתיו. "למען האמת, זו הקלה גדולה לדבר על כך. חשבתי שאני היחיד שמסוגל לראות אותן. אפילו התייעצתי עם פסיכיאטרים לגבי האפשרות של סכיזופרניה, אך בסופו של דבר פסלתי אותה. אני מניח שיש נחמה בכך שהאדם המבריק ביותר שהכרתי רואה אותן גם הוא."

"אותן," אני ממשיך, מחשבותיי מתרוצצות קדימה. "יש עוד כמו פני."

"על פני כל כדור הארץ." הוא צוחק לפתע – צחוק חד, מריר, על גבול ההיסטריה. "לפחות, חשבתי שהן מוגבלות לכדור הארץ. לא תיארתי לעצמי שירדפו אותי עד לכאן."

לכל הרוחות. אני הודף את המידע החדש הצידה כדי לבחון אותו בשקט מאוחר יותר. "פני לא רודפת אותך, דוקטור. למעשה, עד כמה שהצלחתי לקבוע, היא בכלל לא הגיעה מכדור הארץ. ככל הנראה, היא נולדה בתחנה –"

"כן, הן תמיד נראות מקומיות. והן תמיד נשים. התאוריה שלי היא שהמראה שלהן הופך אותן למאיימות פחות כשהן מרימות באוויר גשרים, או עוצרות את הגאות, או מצוות על אלפי אנשים לקום ולעזוב את ביתם…"

או מזיזות את התחנה ממסלולה? אני מרגיש את מצחי מתקמט. דוקטור לואיס ממשיך, כמו חוקר שמצא את ההוכחה המוחלטת והסופית להצלחת הניסוי שלו. "אל תרגיש רע, פרופסור. זה חלק מהבעיה איתן. הן נראות 'משלנו'. זה בלתי נתפס שהן ירצו ברעתנו כשהן כל כך דומות לנו, כשהן נשמעות ונראות ומתנהגות כמונו. אבל הן לא כמונו."

"העליתי בעבר את האפשרות שפני היא חייזרית, ועדיין לא פסלתי אותה סופית," אני אומר. "אבל מבחינה פיזית, הגוף שלה הוא בדיוק כמו שלך ושלי –"

"אבל אנחנו שניים עכשיו," דוקטור לואיס נשען לפנים, עיניו בורקות לפתע. "אתה לא מבין, פרופסור? הם יהיו חייבים להאמין לנו. אנחנו רק צריכים למצוא את הדרך הנכונה. יש כל כך הרבה ניסויים שאפשר לעשות, כל כך הרבה דרכים – רק תחשוב על האפשרויות הקליניות שעומדות בפנינו, במיוחד אם נגרום לה לשתף פעולה…"

שפתיי מתהדקות. אני חי מספיק שנים בעולם הזה – על פני כדור הארץ וסביבו – כדי לבטוח באינסטינקטים שלי, ואותם אינסטינקטים אמרו לי מהרגע הראשון שפני אינה מסוכנת. גם כשהרסה את כל הצמחים בחממה וגרמה לדוקטור דאוו ולי להרעלת קרינה, עדיין ידעתי שהכוונות שלה היו טובות. חששתי – אני עדיין חושש – שהכוחות שלה עלולים לגרום נזק בשימוש לא מבוקר, אבל מעולם לא פחדתי מפניה. "דוקטור לואיס, אני עורך כבר שנים ניסויים על פני. היא עברה כל בדיקה גופנית שתעלה בדעתך, ובחנו יחד את גבולות הכוחות שלה על כל דבר, מזירוז תהליכי תרביות רקמה ועד שינוי בצפיפות חומרים. כל הניסויים והבדיקות האלו נעשו בהשתתפותה המלאה. אני בהחלט מעודד אותך להציע אפשרויות מחקר חדשות, ולהשתתף בהן בעצמך. אבל אין לי כוונה לגרום לפני לעשות שום דבר כנגד רצונה, ובהחלט לא אסכים לשום מחקר שיפגע בה."

הוא נאלם דום ובוהה בי, וההבעה הריקה חוזרת לעיניו. "אכפת לך ממנה," הוא אומר לאחר רגע ארוך. "אבל פרופסור, היא לא אנושית."

"זה לא משנה. היא יצור חי. היא מודעת. היא חושבת. היא אוהבת בוטניקה, אנשים, כדורסל באפס כבידה וללמוד על כדור הארץ. אני לא אמור ללמד אותך אתיקה, דוקטור לואיס." אני אומר את המילים האחרונות בכובד ראש, מבלי להתיק את מבטי מעיניו.

הוא שותק לרגע, ולבסוף שואל, "ומה לגבי האתיקה שלך כלפי שאר התחנה? הם לא הסכימו להשפעה שלה על חייהם."

"הם אפילו לא מודעים לקיומה."

"בדיוק. יש להם זכות לדעת. היא מסכנת אותם." הוא מסיר את משקפיו. "האירועים שסיפרתי לך עליהם, פרופסור – אלו אינן דוגמאות מומצאות. ראיתי את הכול קורה במו עיניי."

"אני לא מטיל ספק בדבריך." אני משפשף את מצחי. הראש שלי כואב. "אבל כאיש מדע, תסכים איתי בוודאי שמראה עיניים אינו איסוף נתונים מספק, בוודאי שלא לצורך הסקת מסקנות על הסיכון שנושא פרט אחד כלפי סביבתו. אני מציע שתשוחח עם פני בעצמה, שתלמד להכיר אותה, שתבחן את הידע, התפיסות והאמונות שלה."

"לדבר איתה?" דוקטור לואיס חוזר אחריי באי־אמון, כאילו הצעתי שידבר עם עלי האסטילבוידס או עם שורשי האייזקיום.

"בהחלט. מחקר ישיר יביא לך נתונים ברורים ומדויקים יותר – אם לא כלפי ה… גזע שאתה מאמין שהיא משתייכת אליו, לפחות לגביה עצמה."

הוא נד בראשו באיטיות. "אני מצטער, פרופסור. אקדיש מחשבה לדבריך, אבל אני מרגיש שהפער האתי בינינו גדול מדי. לא הגעתי עד לכאן כדי לחיות שוב בצל איומה של גברת בעלת כוחות על טבעיים."

אני מניד בתשובה, ומופתע מתחושת האבל שאופפת אותי. ההערכה של לואיס אליי היא בהחלט רגש הדדי. הוא אחד המדענים החדים, החריפים והמשכילים שאי־פעם עבדתי איתם. השבועות האחרונים בחברתו היו כמעט כמו לחזור שלוש שנים אחורה, אל ד-ב-781, תחנת המחקר שבה חייתי ועבדתי לפני שהועברתי לתחנת פנלופי – הצבה שהייתה אמורה להיות זמנית, אך הפכה להצבה קבועה. בחרתי להישאר מתוך הידיעה שפני זקוקה לי, והייתי שלם עם הבחירה, אבל לא הצלחתי להימנע מלהתגעגע לתקופה שבה הייתי יותר מדען מאשר אגרונום ראשי. לפני שנאלצתי לנהל צוות עובדים או להחזיק חממות יצרניות שיספקו חמצן, פירות, ירקות, וכמובן "שייק קקטוס חלל", לתחנה של אלפיים איש. על ד-ב-781 ניהלתי רק את עצמי, גידלתי אוכל רק לי ולשני החוקרים האחרים שבתחנה. תגליות ופיתוחים בוטניים היו מרכז חיי, ולא עיסוק משני.

"אני מבין, אבל מקווה שתשנה את דעתך." אני מושיט את ידי ללחיצה. "אשמח אם תחשוב על ההצעה שלי, בכל מקרה."

"אעשה זאת." דוקטור לואיס לוחץ את ידי, ואז קם ללכת. אני פותח עבורו את דלת המשרד. החממות ריקות לגמרי עכשיו. אפילו פני עזבה כבר. או לפחות, כך אני טועה לחשוב. ברגע שהדלתות האוטומטיות של החממות נסגרות אחרי דוקטור לואיס, פני מופיעה לצידי כמו רוח סערה, תופסת את כתפיי ומטלטלת אותי. "אההה! אתה קולט?! עוד כמוני! על כדור הארץ! תמיד ידעתי שלא יכול להיות שיש רק אחת כמוני!"

"פני," אני אומר בזעף והודף את ידיה מעליי. "הקשבת לכל השיחה שלנו?"

"כמובן. למה ציפית? חוץ מזה, למי האידיוט הזה קורא גברת?" הבעתה הזועפת דומה מדי לזו שלי.

"ציפיתי לקצת פרטיות, לכל הרוחות!" אני עונה, ואז נאנח. "כן. אני מסכים שאם יש עוד כמוך, מדובר במידע חדש בעל חשיבות רבה."

"אם?" היא חוזרת. "הוא רואה אותי. הוא רואה עוד כמוני. זה די ברור. ואין הרבה שרואים אותנו, מה שמסביר למה לא מצאנו שום דבר כתוב על זה, לא?"

"זו נשמעת לי כמו קפיצה מוגזמת למסקנות." אני מחכך את מצחי, מביט שוב בדלת החממות ומרגיש את עיניה של פני נחות עליי, בוחנות ורואות כול.

"אתה מודאג. בגללו?"

אני נוהם ופונה בחזרה אל המשרד כדי לתלות את החלוק שלי.

"בגללי," היא אומרת מאחוריי, ואני שומע את החיוך בקולה. "זה ממש חמוד מצידך."

נעשה קשה יותר ויותר להסתיר ממנה דברים. אני מיישר את החלוק על המתלה. "אין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לפגוע בי," היא אומרת.

אני מהסס, אבל מבין שעדיף לומר את אשר על ליבי מאשר לתת לה לקלוט את המחשבה התועה. "מה לגבי לחשוף אותך?"

"אתה מתכוון, לגרום לאנשים אחרים לשים לב אליי?" היא מחייכת, אבל אני רואה את שורשי השתילים הרכים המשוועים למים בעיניה. "אתה באמת חושב שאם הייתה דרך, לא הייתי מוצאת אותה כבר בעצמי? הקדשתי לכך חודשים. אולי שנים. הלכתי על התקרה בחדר הבקרה. הגעתי לבית הספר במשך חודש בתחפושת ברווז צהוב, כולל מקור וכנפיים. צרחתי גסויות במגאפון בזמן ישיבת הנהלת התחנה. נעצתי מאות קשיות בבת אחת במאות קקטוסים בזמן תורנות חדר אוכל." אני מתכווץ מבלי משים, למרות שכבר למדתי לקבל את הפיכתו של האייזקיום האומלל שלי ל"שייק קקטוס חלל". "חוץ מסמאר, ממיגל וממך, אף אחד לא רואה אותי. ועכשיו גם דוקטור לואיס היקר שלך, כמובן."

"פני," אני נושם עמוק, וממשיך מהר, לפני שאתחרט, "אני רוצה שתנסי להסתדר איתו."

היא מעווה את פניה לעברי.

"ביקשתי ממנו את אותו הדבר. אבל במקרה שלך זה אפילו יותר חשוב, ולא רק כי אני לא רוצה שנהפוך אותו לאויב. את לא יכולה לעזוב את התחנה. הוא יכול. אנשים חדשים מגיעים מדי פעם, אבל כל כך מעט מהם יכולים לשוחח איתך. ואני – אני לא אחיה לנצח, פני. אני לא מוכן שתישארי לבד אחרי שאלך. כולם צריכים חברה, קשר אנושי."

פני מתיקה את עיניה מעיניי. אני יודע שהנושא גורם לה להרגיש שלא בנוח. גם לי, אבל אין לי יותר מדי ברֵרות. ארצה בכך או לא, אני מרגיש אחריות כלפיה. "אתה רק בן חמישים," היא אומרת בשקט. "יש לך עוד הרבה שנים לחיות. חוץ מזה, אולי בשנים האלו מישהו או מישהי אחרים…" היא לא מסיימת את המשפט, ונאנחת. "אני אשתדל."

זו הבטחה טובה פחות משקיוויתי לה, אבל טובה יותר מהסירוב שציפיתי לו. אצטרך להסתפק בזה. אני יכול רק לקוות שדוקטור לואיס יצדיק את הכבוד שאני רוחש לו ולא יעשה משהו טיפשי. על כל פנים, אני נחוש בדעתי לגרום להם להסתדר זה עם זו, גם אם אני האדם הכי פחות מתאים למשימה כזו.

***

אני פוקח את עיניי ונוהם. כאב הראש מאתמול, שאותו ייחסתי לשעה המאוחרת ולעייפות, רק התגבר. עיניי פועמות בכאב. אני מושיט יד, מגשש בעיוורון על השידה שליד המיטה שלי, ומפיל שני ספרים לפני שאני מוצא את השעון המעורר. לעזאזל. הייתי אמור להתעורר לפני שעתיים. האם הוא צלצל וצלצל ואני ישנתי והתעלמתי ממנו?

אני מכריח את עצמי לקום, מדדה אל השירותים, ואז אל המטבחון, ושותה שתי כוסות מים. חם לי מאוד, אבל משום מה גם קר. האיברים שלי כבדים כמו שקי דשן. לוקח לי כמעט שעה להגיע לחממות. פטרובסקי, שעובד על שולחן סמוך לכניסה, מברך אותי לשלום. אני נוהם בתגובה והוא מרים את עיניו שוב מעבודתו. "פרופסור, אתה בסדר?" הוא שואל. "אתה נראה קצת חיוור."

אני נוהם שוב, מתעלם ממנו ומדדה לעבר המעבדה. דוקטור לואיס כבר שם, כמובן, עובד בקפידה על אחת התרביות. "פרופסור," הוא אומר. "תהיתי לעצמי היכן –"

"מה אתה חושב שאתה עושה?" פני מתגשמת ביני לבינו, ידיה על מותניה, עיניה הזועפות מרוכזות בי. דוקטור לואיס נרתע מייד לאחור.

"מה עשיתי עכשיו?" אני נוהם. בתגובה, היא מתקרבת אליי, מתרוממת על קצות אצבעותיה ומצמידה את כף ידה הפתוחה למצחי. מגע ידה קריר מאוד, וגורם לי להבין שאני שטוף זיעה.

"מי העלה את הטמפרטורה בחממות בלי אישור שלי?" אני חוקר מייד.

"אף אחד, טמבל," היא אומרת. "ויקטור צודק. אתה חולה!"

"אני לא חולה אף פעם," אני מודיע לה, אבל ליבי שוקע.

"יש לך חום," היא מתעקשת. "ואתה בקושי עומד. תחזור מייד למיטה, ואל תצא משם. אני אביא לך מרק מהמטבח וערכת בדיקה לווירוסים."

אני מביט בה, בדוקטור לואיס, ואז שוב בה.

"או, בשם כל הכוכבים," פני ממלמלת. "דוקטור לואיס, בבקשה תגיד לו ללכת למיטה ושאנחנו לא נשרוף את החממות אם הוא ישאיר אותנו לבד."

הוא נראה מופתע מעצם הפנייה אליו, ואז כמעט נרעש. "הפרופסור בוודאי לא יעלה בדעתו ש…" הוא מתחיל בלהט, ואז משתתק. "אה, את מתלוצצת, אני מתנצל. כמובן, פרופסור. העלמה פני ואני נסתדר בלי השגחתך. אנא ממך, לך לנוח. אתה נראה איום ונורא."

אני עומד למחות, אבל פני פורצת בצחוק. "אתה רואה? אנחנו כבר מסכימים על משהו."

היא כמעט מגרשת אותי מהחממות. אני נכנע, מדדה בחזרה למגורים שלי, צונח למיטה וישן כמו חצב בחודשי הקיץ. אני לא יודע כמה זמן חולף עד הפעם הבאה שפני מעירה אותי עם ערכת בדיקה עצמית, ומכריזה שיש לי צינון. היא מוזגת לי מים, מאלצת אותי לבלוע שני כדורים גדולים מדי בשביל הגרון הדואב שלי, ואז דוחקת בי לאכול קערית מרק שלמה לפני שאני שוקע בחזרה לתוך שינה טרופה. אני מבלה כך את רוב היומיים הבאים, למעט הביקורים התכופים מדי של פני, שמכריחה אותי לשתות מים או תה, לבלוע תרופות ולאכול מרק. כשאני מספיק בהכרה, אני דורש ממנה עדכונים בנוגע ללואיס, אבל היא מסרבת לדבר עליו ונוזפת בי שאני לא סומך עליה.

בצהרי היום השלישי אני מתחיל שוב להרגיש כמו עצמי, ואפילו מצליח להתרחץ, ללבוש בגדים נקיים ולהתיישב ליד שולחן הכתיבה שלי. תיבת הדואר האלקטרוני שלי עולה על גדותיה, אבל אני שמח לראות שדוקטור דאוו ודוקטור פטרובסקי השתלטו על כל ההזמנות השוטפות ועל הנחיית עובדי היום והלילה, שדוקטור לואיס שלח סיכומים יומיים ומפורטים של כל הפעילות במעבדה, ושהסיכומים כוללים שלושה סירובים מנומסים להצעות שפני העלתה, כגון סידור הצמחים בחממות על פי צבעים, גידול צמחים טורפים, ואירוח קייטנה לקטיף עצמאי. בסיכום האחרון מופיעה בקשה לפגוש אותי, אם וכאשר ארגיש טוב יותר. אני מתחיל לנסח תשובה שעיקרה שאני מרגיש יותר טוב ושאפנה לו זמן מחר על הבוקר, אבל המתח – ואולי גם הסקרנות – גורמים לי לנסח את מכתבי מחדש ולהעלות את האפשרות שיגיע לבקר אותי במגוריי בערב, אך ורק אם נוח לו לעשות זאת. הוא עונה בחיוב תוך עשר דקות.

***

 

זמזום הדלת נשמע בשמונה-אפס-אפס ולא דקה לפני, אף על פי שאני משוכנע שדוקטור לואיס הגיע לפחות חמש דקות מוקדם יותר והמתין במסדרון עד השעה הנקובה. אני לוחץ את ידו בנימוס ומזמין אותו להיכנס. כאגרונום הראשי של פנלופי, אני זכאי למגורים גדולים יחסית, הכוללים חדר שינה, חדר עבודה, וסלון המחובר למטבח קטן – המרחב הכי פחות מנוצל מבין שלושת החדרים. אני מוביל את דוקטור לואיס לחדר העבודה שלי, שמעוצב כמעט כמו המשרד שלי בחממות, כשעציצים ואדניות מחליפים את התרביות על המדפים. הוא מביט בהם ארוכות, ואז אומר, "סלח לי על עוז הרוח, פרופסור, אבל אני חייב להחמיא לך על החוש האסתטי שלך."

אני מחפש את הלעג במילותיו – פני מנסה לגרום לי להפוך את המגורים ל"פחות משעממים", כדבריה, בערך מאז שקיבלתי מגורי קבע. אבל דוקטור לואיס רציני לגמרי. אני מהנהן אליו בתודה. "אני לא אוהב תמונות או חפצי אמנות, ולא רואה ערך בשמירת מזכרות ומתנות."

הוא נראה מסופק, כאילו אישרתי עבורו תוצאות של ניסוי שטרח עליו זמן רב. אני מזמין אותו לשבת, ואחרי שאני מתעקש בדיוק במידה הנכונה, הוא מתרצה ומסכים לשתות כוס מים. לאחר מכן, הוא דורש בקצרה בשלומי, ואני מודה לו ומאשר באותה צורה עניינית שאני מרגיש טוב יותר. השיחות עם דוקטור לואיס פשוטות וקלות כל כך, נעדרות את ההכרח להיענות למוסכמות חברתיות מייגעות ומיותרות. ברור לי שמרגע שהן יתחילו, נגיע לעיקר תוך דקה.

אני חושש שאתגעגע לשיחות האלו.

"עשיתי כפי שביקשת, פרופסור," הוא אומר כעבור דקה בדיוק. "התוודעתי בימים האחרונים אל ה… עלמה פני."

אני שומע את ההשתהות לפני התואר. הוא לא מתייחס אליה עדיין כאל יצור אנושי. הוא צודק, כמובן. לא הייתה לנו מחלוקת על כך שהיא אינה כמותנו. רק על המשמעויות הנובעות מהיותה שונה.

"צדקת," הוא אומר, ואני כמעט מפיל את כוס המים שלי מידי. "רתיעתי מבריות מסוגה פגמה בשיקול דעתי כמדען. לא התבוננתי מעולם באחת מהן לעומק, לא כפי שהתבוננתי בה בימים האחרונים."

אני ממתין ולא דוחק בו לחשוף את מסקנותיו. אני זוכר עד כמה היה קשה לי להכיר בטעות כמדען בתחילת דרכי.

"כוונותיה בהחלט טובות," דוקטור לואיס אומר לבסוף. "היא אינה מוצלחת במיוחד בתרביות, או בעבודות אחרות שדורשות דיוק רב, אבל לא בגלל עצלות או חוסר רצון. למעשה, בדיוק להיפך. היא מלאת רצון לסייע, מפגינה התלהבות רבה כלפי בוטניקה וסקרנות כלפי העולם בכלל. היא פקחית, נבונה, נכונה ללמוד, חרוצה, ומשתדלת לעקוב אחרי הוראות. אף על פי שהיא מפטפטת בלי הפסקה, היא עובדת ללא לאות, ומוכנה תמיד לכל מטלה."

אני משתדל לזכור את המחמאות בדיוק כדי שאוכל להעביר אותן לפני, יחד עם מחמאותיי שלי – היא בוודאי עשתה מאמץ ניכר כדי להתחבב על דוקטור לואיס, וחשוב לי להראות לה את שביעות רצוני. אני מדחיק את רגש הגאווה הטיפשי שאני חש.

"כפי שאמרתי, אין לי ספק שצדקת בנוגע לכוונותיה," דוקטור לואיס ממשיך. "היא לעולם לא תשתמש ביכולות שלה כדי לפגוע באיש." הוא עוצר, שואף אוויר, וממשיך, "אבל אין לי ספק שהיא תפגע במישהו במוקדם או במאוחר."

אני פותח את פי להגיב, אבל הוא מקדים אותי. "היא סיפרה לי מה היא יכולה לעשות. כמו האחרות, יש לה יכולות שבעבר בני האדם נהגו לייחס רק לאלים. היא לא תוכל להמשיך לחיות בתחנה הזו בלי שמישהו ייפגע. זה רק עניין של זמן."

אני נאנח. "דוקטור לואיס, אני מבין למה אתה מאמין בזה –"

"אני מבין שהיא כבר פגעה בעבר בדוקטור דאוו ובך," הוא אומר.

לעזאזל איתה. היא הייתה חייבת לספר לו הכול? "זה קרה לפני שנים. היא הייתה צעירה מאוד, ועוד לא ידעה להשתמש בכוחות שלה. היא לא פגעה באף אחד מאז."

"אני חולק עליך, פרופסור." הוא מסיר את משקפיו, ואני רואה בעיניו רגש משונה, דמוי חמלה. "היא פגעה בך."

ידי מתהדקת סביב כוס המים שלי. "כפי שאמרתי, האירוע שאתה מדבר עליו התרחש לפני –"

"אני לא מדבר על אירוע אחד," דוקטור לואיס אומר. "אני מדבר על הפגיעה המתמשכת והממושכת של פני בך, פרופסור. בקריירה שלך."

אני מהדק את שפתיי. "אני האגרונום הראשי של תחנת החלל פנלופי. זה התפקיד הבכיר ביותר בקריירה שלי."

הוא מהנהן. "בכיר? בהחלט. אבל כמדען, שלוש השנים האחרונות היו בזבוז זמן מבחינתך. אתוודה בפניך, פרופסור – העשור שקדם להן הייתה הסיבה שרציתי ללמוד ממך. היית אחד הבוטנאים המפורסמים והנערצים בעולם, עמדת בחזית מחקר אגרונומיית החלל, פרסמת עשרה מאמרים בשנה במגזינים בעלי שם, הפיתוחים שלך היו מהפכניים. ועם זאת, בשלוש השנים האחרונות, מאז שעברת לגור בפנלופי, בקושי פרסמת מאמר אחד בשנה. במקום זאת, אתה מנהל מלאי, מגדל צמחי מאכל, מארח סיורי בית ספר. יש לך זמן מועט מאוד לעסוק במדע. האייזקיום, ההמצאה המדהימה שלך – צמח מזין וקל לגידול שנועד לחסוך משאבים וכסף – הפך מעוקר ממטרתו, לייבוא תיירותי זול, סממן נוסף לבזבזנותה של תחנת החלל ההתיישבותית הראשונה. לא אגיד שבחוגים מדעיים מסוימים המותג 'שייק קקטוס חלל' הפך לבדיחה, אבל –"

"מספיק," אני מצווה, והוא משתתק ומשפיל את עיניו. אני לוגם מכוס המים שלי, ואז מניח אותה ומתנגד לדחף לנער את האצבעות הדואבות, הנוקשות. הכאב לא מקרין רק מאצבעותיי. משקל התחנה כולה כאילו נח על חזי, משטחי מתכת עצומים, צינורות ארוכים ומתכתיים, מפותלים יותר מכל שורש, וגרוע מכל, אלפי אנשים – מטיילים במסדרונות, ממלאים את החללים הציבוריים, מדברים ומדברים, בלי הפסקה, כי בתחנה גדולה כל כך תמיד יהיו אנשים ערים. משקלם הוא הכבד ביותר, והוא חונק אותי.

בשנים האחרונות למדתי להכיר את הלחץ הזה בחזי, להבין את מקורו וכיצד להפיג אותו. אני כבר כמעט לא מבוהל כשהוא מגיע. גם הפעם, אני מתרכז בחממות שלי – שטח אדמה גדול ורחב כמו שלעולם לא היה יכול להיות לי בתחנת המחקר ד-ב-781. בצילם של הצמחים מעל ראשי כשאני פוסע בלילה ולא שומע דבר מלבד קול צעדיי וצליל הטפטפות. במלאכת הגיזום החביבה עליי כל כך. באור הכוכבים מבעד לחלונות העצומים. לבסוף, הלחץ נסוג, יחד עם הכאב והצער המתלווים לו, יחד עם המחשבות חסרות התוחלת על כל מה שאיבדתי.

"שתית פעם שייק קקטוס חלל, דוקטור לואיס?" אני שואל לאחר מה שנדמה לי כזמן רב.

הוא נד בראשו. "לא, תודה, פרופסור. משקאות ממותקים אינם חביבים עליי."

"מצוין. עמדתי להציע לך גרסה קצת יותר מרירה." אני פותח את המגֵרה התחתונה בשולחן העבודה שלי ומוציא בקבוק ושתי כוסיות. הליצן שמנהל את התחנה, מר שטיין, ערך טקס חגיגי לפני כמה חודשים שכל מטרתו להגיש לי בגאווה את המשקה הזה – עיוות נוסף של ההמצאה שלי, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע. "הם קוראים לזה 'ליקר חלל קקטוסי'. איום ונורא, אני יודע. אפילו ההיגיון החלקי בשם 'שייק קקטוס חלל' אבד בדרך לתועבה הזו."

"אני לא שותה משקאות חריפים, פרופסור," דוקטור לואיס אומר כשאני מוזג את הנוזל הזהוב אל הכוסיות. "זה הרגל מגונה בעיניי."

"גם בעיניי. אל תדאג. אין בזה הרבה אלכוהול." אני פוקק שוב את הבקבוק ומרים את הכוס מולו בהצדעה. "נסה."

אני לוגם, והוא לוגם בתגובה לגימה מזערית, קטנה אפילו מכדי להיחשב מנומסת. אני ממתין להתרחבות הקלה של עיניו ומחייך. "טעים, נכון?"

הוא לוגם עוד לגימה, קצת יותר מנומסת. "זה בהחלט המשקה האלכוהולי הכי פחות גרוע ששתיתי."

אני מהנהן. "אם היית אומר לי לפני כמה שנים שהאייזקיום שלי יהפוך למשקה שמיובא לכדור הארץ, ואז לליקר שמיובא, הייתי בוודאי עוקר את כל שורשיו של הצמח האומלל כדי להגן על כבודו ועל כבודי. הייתי כל כך גאה בו, בחסכוניות וביעילות שלו. אם אחת ממעבורות המשא הייתה מתקלקלת ולא מביאה אלינו אספקה בזמן, הייתי יכול להאכיל את עצמי ואת שני המדענים האחרים בתחנת המחקר במשך חודש שלם בעזרת ליטר אחד של מים."

"אני יודע," דוקטור לואיס נשען לפנים, עיניו בורקות מאחורי זגוגיות המשקפיים. "קראתי כל מאמר שנכתב על ההמצאה שלך. המין האנושי תמיד חלם להמריא אל הכוכבים. אבל בזכות מדענים מבריקים כמוך, הוא הצליח לשרוד בחלל."

אני מחייך חיוך עקום. "אתה אומר את זה רק כי לא אכלת מעולם קליפות אייזקיום מיובשות. הצמח מילא את מטרתו באופן מושלם – הוא היה חסכוני, נוח לגידול בחלל, מכיל את כל הוויטמינים והמינרלים הדרושים – והיה לו טעם של קרטון. אף אחד לא רצה לאכול אותו, אפילו אני. כשהתחלתי לגדל אותו על פנלופי, השפית של התחנה עשתה ניסויים עם הקליפות המיובשות – היא ניסתה לקלות אותן, לאפות, לבשל, לטגן. אפילו כשהצליחה להכין לביבות טעימות, גיליתי בדיעבד שהיא השתמשה ברבע קליפה עבור כל הבלילה. רוב הזמן הן פשוט שכבו בחדר האוכל, זנוחות. ואז פני הגיעה, והפכה את האייזקיום האומלל שלי ל'שייק קקטוס חלל', והוא בתורו הפך לאחד ממקורות גאוותה של התחנה, שלא לדבר על מקור הכנסה משמעותי."

"אבל זו לא הסיבה שהוא נוצר," דוקטור לואיס מוחה. "אין שום חיסכון במים כששותים אותו ככה."

אני מהנהן. "נכון. המשקה הזה רחוק מאוד מהפיתוח המקורי שלי. הוא טוב ממנו בהרבה. אף אחד לא חלם להמריא אל הכוכבים בשביל קליפות מיובשות וחסרות טעם, דוקטור."

הוא מסיים את המשקה שלו. הכוס שלי ריקה כבר דקות ארוכות. אני מסיר את הפקק ומוזג שוב לשנינו. "ואני לא מדען מבריק כל כך. העובדה היא ששכחתי עד כמה התוצאות הבלתי צפויות האלו הן חלק בלתי נפרד מחייו של מדען. חייתי זמן רב מדי על תחנת המחקר, עם ניסויים מוצלחים מדי וגידולים טובים מדי."

הוא שותק לרגע ארוך בזמן שהוא לוגם שוב, לאט. "ומה לגבי העתיד? מה לגבי התגליות החדשות שלא תוכל לגלות, הפיתוחים החדשים שלא תוכל לעסוק בהם? לא היית אמור לבלות את חייך כאן, פרופסור. העלמה פני עיוורת לקורבן שהקרבת, אך המדענים והמדעניות סביבך מודעים אליו היטב."

אני לוגם שוב לפני שאני עונה. "הבחירה להישאר בתחנה הייתה שלי, דוקטור לואיס, ושלי בלבד. בוודאי שהקרבתי לשם כך – בכל בחירה יש גם קורבן. אך אני שלם עם ההחלטה שקיבלתי. כפי שאמרת בעצמך ביום בו נפגשנו – כל עבודה מדעית טומנת בחובה פשרה מסוימת."

וזו הדרך היחידה שאוכל להסביר זאת בלי לשקר, כיוון שהאמת מורכבת בהרבה. כיוון שהקשר שלי עם פני, קשר שלא אני ולא היא מבינים לחלוטין, מורכב בהרבה. אבל יותר מכול, כיוון שאני איש מדע, ואין לי זמן לבזבז על חלומות בהקיץ, חרטות ועתידים מדומיינים שלא קרו ולא יקרו. החיים שלי כאן. יש לי את החממות שלי, את צילם של הצמחים בלילה, את צליל הטפטפות, את החלונות העצומים המשקיפים אל הכוכבים. ויש לי את פני. כל אלו מספיקים לי.

"אני מבין, פרופסור," דוקטור לואיס אומר, ואף על פי שצפיתי את צליל האכזבה בקולו, נדמה לי שהד נוסף מתלווה אליה – השלמה, אולי אפילו הבנה.

אני נותן לו במתנה את שארית הבקבוק, והוא מודה לי ומאחל לי לילה טוב. אני מלווה אותו לדלת ומביט בו הולך לדרכו – לא בצעד המהיר, היעיל וההחלטי שלמדתי להכיר, אלא באיטיות מהורהרת, כתפיו שחות, רגליו כבדות. אני מכיר את ההליכה הזו, פסיעותיו של מדען שחווה הפתעות רבות ומערערות כל כך עד שהוא מטיל ספק בכול, אפילו ביציבותה של הרצפה מתחת לרגליו.

***

 

השיחה עם דוקטור לואיס ומסקנותיה אולי לא היו בלתי צפויות, אך הן בכל זאת טורדות את מנוחתי. לפני השינה, כשאני קורא מאמר כמעט סביר באיכותו בגיליון האחרון של "בוטניקה אקספרימנטאלית", מחשבותיי מתרוצצות, וכשאני שוכב לישון סוף-סוף, שנתי נודדת. אני מתעורר כמה פעמים לאורך הלילה לקול בכי שקט המהדהד בין קירות המתכת של התחנה, רק כדי לגלות שחלמתי אותו. באחד מאותם חלומות, אני רואה את פני יושבת ליד המיטה שלי, דמעות בעיניה, והרוגז על פלישתה החוזרת לפרטיות שלי מתאדה מייד אל מול הדאגה שאני מרגיש. אני מזדקף בבת אחת, ליבי הולם, ומגלה שאני לבדי.

כשאני מתעורר שוב, האור של השעון המעורר חודר מבעד לעפעפיי, ואני מרגיש כאילו לא נחתי כלל. נדודי שינה וביעותי לילה אינם אופייניים לי, במיוחד מאז שעברתי למגורים אטומים לרעש באזור שקט יחסית. אולי איני בריא כפי שחשבתי. לרגע עוברת בי המחשבה לכבות את השעון ולנסות להירדם שוב, אבל ראשי כואב, ומחשבותיי כבר מתרוצצות, ואני יודע שלא אצליח לחזור לישון. אני הולך לשטוף פנים ולהתחיל את שגרת הבוקר שלי. כשאני מביט בעיניי האדומות במראה, אני מבחין שהאור בחדר הרחצה מעומעם. בדיקה מהירה מגלה הודעה גנרית על תקלה במערכת הפאנלים הסולאריים של התחנה, ועל אספקת חשמל מוגבלת לאזורים לא חיוניים בשעות הקרובות. כשאני מתרכז, אני מבחין שהזמזום הקבוע של התחנה נשמע חלש יותר. בימים הראשונים שלי בתחנה הוא הפריע לי להירדם. עכשיו הוא הפך לחלק מרעשי הרקע שאני מורגל אליהם, והשינוי גורם לחוסר נוחות מהסוג שאי־אפשר בדיוק להגדיר. למעשה, סביר מאוד שהתקלה לבדה היא האחראית לשנתי הגרועה. התובנה הזו הייתה אמורה להביא איתה תחושת הקלה, אבל כל מה שאני מרגיש היא מועקה. חוסר שקט פועם בתוכי, מלווה את הלמות ליבי.

כשאני חוזר לחדר השינה כדי להתלבש, אני מבחין שעל שידת הלילה שלי, לצד השעון המעורר, המגזין ומשקפי הקריאה שלי, נח צמח ירוק גבשושי בתוך עציץ קטן. הוא מנוקד בכתמים גדולים ועזים של סגול, כתום, אדום, צהוב, שורשיו החומים הארוכים משתרגים לכל הכיוונים. אני מעווה את פניי כשאני מרים את העציץ. "פני," אני קורא בקול, "מה פשר המעשה הזה?"

אין תגובה, מן הסתם. אני לא יודע למה חשבתי שתהיה. פני לא נוהגת לבלות במגורים שלי כשאני ישן. אבל היא גם לא נוהגת להשאיר צמחים ליד מיטתי, במיוחד כאלו שמגיעים בלי קשית…

חוט מחשבותיי נקטע בבת אחת. אני מביט בפני השטח הגבשושיים, השלמים, בצמח שאף קש לא חורר את קליפתו. הבכי שהדהד בין קירות התחנה בחלומותיי נדם מזמן, אבל הוא מציף את מחשבותיי, מחריש אוזניים, וליבי שוקע כשאני סוף-סוף מבין.

רבע שעה לאחר מכן אני רץ אל תוך החממות, מתנשם ומתנשף. שלושה עוזרי מחקר קופאים במקומם בבהלה. אבל דוקטור דאוו מחייכת לעברי במה שפני בוודאי הייתה מתארת כחיבה, למרבה הזוועה. "פרופסור! ברוך השב," היא אומרת. "איך אתה –"

"לא עכשיו!" אני מצווה ועוקף אותה במהירות, המחשבה על פני מזרימה שטף חדש של אדרנלין לגופי. אני כמעט עוקר את דלת המעבדה מציריה. דוקטור לואיס עומד מול מכשיר האוטוקלאב, שמצפצף ומצפצף, כאילו מנסה לתפוס את תשומת ליבו, אבל עיניו בוהות לפנים. גם כשאני טורק את הדלת מאחוריי וצועד אליו הוא אינו מבחין בי. למעשה, מבטו מתמקד בי רק כשידי נשלחת לפנים, כמעט מבלי שאהיה מודע לתנועה, ואוחזת בצווארו. הוא המום מכדי להיאבק, ואני הודף אותו בכוח אל קיר המעבדה. "פ-פרופסור צידון?" הוא משתנק, קולו חנוק מהלחץ שאני מפעיל על קנה הנשימה שלו. "מ-מה-?"

ידיו, עדיין נתונות בכפפות האוטוקלאב העבות, מנסות להדוף אותי אינסטינקטיבית. הוא גבוה וצעיר ממני, אבל האדרנלין והחימה שלי חזקים ממנו, נוטעים אותי במקומי כמו עץ סקוויה בן אלפי שנים. אני רואה את עצמי משתקף במשקפיו – שׂיער סתור, פנים אדומים, הבעה רצחנית. אולי הוא חושב שאיבדתי את שפיותי. אולי אכן איבדתי אותה. באותו הרגע, לא אכפת לי. "מה עשית לה?" אני דורש, קולי רועד מזעם. "מה עשית לפני?"

זרועותיו נופלות בחזרה לצידי גופו, כאילו איבד כל אפשרות להתנגד לי. הוא ממצמץ, מנסה להתנשם, אבל האשמה כמעט זועקת אליי מבעד לזגוגיות משקפיו. ידעתי. ידעתי, לעזאזל.

"אני – לא – שום דבר, כלומר, אנחנו רק דיברנו… לא התכוונתי… לא חשבתי ש-"

"מה עשית לה?!" אני הודף אותו חזק יותר אל תוך הקיר.

"פ-פרופסור," הוא נשמע חנוק, כמעט מתחנן. "בבקשה, אני – אתה מכאיב לי –"

המילים חודרות סוף-סוף את מעטה החימה, ופרץ חד של בושה הופך אותי מודע למעשיי. אני מרפה ממנו בבת אחת. הוא מועד ומייצב את עצמו בקושי, יד אחת כנגד הקיר, השנייה כנגד מכשיר האוטוקלאב הארור שעדיין ממשיך לצפצף. סימני האצבעות שלי נראים בבירור על צווארו, והבושה שאני חש משתנה לזעזוע עז. מעולם לא תקפתי אף אדם. עד היום. אני רוצה להתחנן לסליחתו, לדרוש שידווח עליי ויגיש נגדי תלונה למשמר התחנה, להבטיח לו שלעולם לא אגע בו שוב. אבל כל מה שיוצא מפי הן אותן מילים, כאילו הן המילים היחידות שאני זוכר כיצד לבטא. "מה. עשית. לפני."

הוא מביט בי, ואני מזהה את אותם סימני חוסר שינה מתחת לעיניו, באדמומיות סביב אישוניו. הוא נושם נשימה עמוקה לפני שהוא מזדקף ומתיישר. הפעם, כשהוא מדבר, הוא נשמע כמעט כמו עצמו. "אחרי ששוחחנו אתמול בלילה הלכתי בחזרה למגורים שלי. ניסחתי את מכתב התפטרות שלי, והגעתי לכאן מאוחר בלילה כדי להניח אותו על השולחן שלך. העלמה פני הייתה כאן. היא…" הוא שואף אוויר שוב ומשפיל את מבטו. "היא שאלה אותי עליך, על השם המדעי והקריירה המדעית שלך, על ה… הידרדרות שלהן. מהר מאוד הבנתי שהיא צותתה לנו, ואז כעסתי ולא רציתי עוד לענות לשאלות שלה. אמרתי לה שהדיון ביננו היה פרטי. אבל היא התחננה ו… היא בכתה. נכנעתי. ניסיתי לענות על השאלות שלה באובייקטיביות ככל שיכולתי. חשבתי שזה יעזור, אבל עם כל תשובה היא נראתה עצובה יותר. בסופו של דבר היא אמרה לי תודה ו… פשוט נעלמה. הגעתי הנה הבוקר כי קיוויתי לדבר איתה, לראות אם היא מרגישה טוב יותר. אבל היא לא חזרה." הוא מרים את מבטו אליי, ושוב יש תחינה בקולו. "איפה היא, פרופסור? היא לא… עשתה לעצמה משהו, נכון?"

כל הזעם ורוח הקרב מתנקזים מתוכי, מפנים את מקומם לתחושה שנדחקה הצידה עד כה. אימה. "אני לא יודע."

אבל זה לא מדויק. אני יודע מה פני עשתה, ויודע היטב היכן היא. או לפחות, היכן היא לא. "היא לא על התחנה."

כאילו בתגובה לדבריי, האורות מרצדים וכבים, מותירים אותנו בחשכה מוחלטת לפני שדוקטור דאוו פותחת עבורנו את הדלת ומאפשרת לאור של תאורת החירום להגיע אל החדר. "אני מצטערת, פרופסור," היא אומרת. "זה ככה מהבוקר, הם לא יודעים מתי הבעיה תיפתר."

"היא לא," אני אומר, ולא יודע למה אני מדבר בביטחון כזה, בוודאות כזו. אני רק יודע שאני צודק. הבעיה לא תיפתר. הבעיות רק התחילו.

פני איננה כאן עוד.

***

 

מרכז הבקרה הוא ככל הנראה המקום השנוא עליי ביותר בתחנת החלל פנלופי. לפני שביקרתי בו בפעם הראשונה, חשבתי שאני יודע למה לצפות – חלל עצום, הומה והמוני, עם עשרות עמדות, עשרות מסכים, עשרות אנשים מתרוצצים ומדברים בבת אחת אלו עם אלו, אורות מהבהבים, רעשי רקע בלתי נגמרים.

המציאות הייתה גרועה בהרבה. מרכז הבקרה היה כל הדברים האלו, אבל הוא גם היה צבעוני. הקירות נצבעו במגוון צבעי פסטל בהירים והדפסים של צורות רכות וקווים עגולים. עבודות אומנות עיטרו את המטבחונים ופינות הקפה. השולחנות היו עמוסים בפריטים אישיים. היו אפילו סוכריות צבעוניות מבחילות בקערות קטנות. "נמאס לנו מהמראה המתכתי הקר הזה. רצינו שיהיה למרכז הבקרה של פנלופי קצת אופי", הסביר לי אז קובי שטיין, מנהל התחנה – הליצן, כפי שאני מכנה אותו. גם התואר הזה, כפי שהסברתי לפני כשזעפה על כך, היה מחמאה גדולה עבורו. "ליצן מנסה להצחיק בכוונה, את מבינה," אמרתי לה, והיא גלגלה את עיניה ואמרה לי ששביעות הרצון של הנציגים והנציגות במרכז ממש גבוהה, וגם בלי הסטטיסטיקה, בכל פעם שהיא מבקרת שם הם מחייכים ונראים שמחים ומציעים לה סוכריות צבעוניות, ואז אני אמרתי לה בדיוק לאן הנציגים יכולים לדחוף את הסוכריות הצבעוניות שלהם.

פני. אני צריך להתרכז בפני.

אני נושם עמוק ודוחף בכוח את הדלת הכפולה. הרעש והאנדרלמוסיה תוקפים מייד את חושיי ומטביעים אותם כמו מערכת השקיה שיצאה משליטה. הבהוב האורות גרוע יותר כאן. אני מתכווץ, אבל מושל ברגשותיי וצועד לפנים. נציג צעיר בסרבל של התחנה מסתובב אליי. "אני מצטער, אדוני, זה מצב חירום, מרכז הבקרה לא יכול –"

"אני לא כאן בשבילכם," אני מתיז לעברו וממשיך ללכת.

"א-אדוני!" קורא אחריי הנציג.

נציגה בכירה יותר שנראית מוכרת באופן מעורפל עוצרת באמצע ויכוח כדי להביט בי, ומחווירה. "פרופסור צידון, אני ממש מצטערת –"

"גם אני," אני אומר ביובש וממשיך ללכת. אני כבר רואה את הדלת שאני מחפש, אחת מאותן דלתות צבעוניות כעורות שבקצה החלל, ועליה שמה של סמאר. רק עוד קצת.

"פרופסור צידון?"

אני מזהה את הקול, נאנח ופונה להביט בליצן. הוא מוקף בחמישה אנשים, כולם מדברים בבת אחת, ובכל זאת נראה שהצליח להבחין בי. הוא מהסה אותם בתנועת יד עדינה ובוחן אותי. גם הוא נראה מבוהל מעצם נוכחותי. "למה אתה כאן, פרופסור? משהו לא בסדר עם הצמחים?"

אני ממצמץ ובוהה בו לרגע. האם זו נימת דאגה בקולו? ל… צמחים?

"אסיה, הפנינו אנרגיה לחממות?" הוא שואל כשאני משתהה בתגובתי.

"כן, קובי," מרגיעה הנציגה הבכירה. כמובן שהם משתמשים בשמם הפרטי כאן. פארודיה מגוחכת של קיבוץ בחלל. "שמנו אותן בעדיפות רביעית אחרי מערכות חיים ורפואה, כבידה, וקשר. משהו לא בסדר, פרופסור צידון?"

"כן," אני אומר בזעף, "אבל לא עם הצמחים." אני ממשיך ללכת, אבל אז חושב מה פני הייתה אומרת, ועוצר שוב כדי להוסיף בטרוניה, "תודה לכם. אם אין ברֵרה, החממות יכולות להסתדר בלי אור מלאכותי ובלי מערכת הטפטפות והדישון לכמה שעות. רק תתאמו את זה עם הדוקטורנטים שלי, בבקשה."

"לא, לא, אין שום צורך," אומר הליצן. "בבקשה תעדכן אותנו אם יש בעיות, פרופסור. החממות של התחנה הן בעדיפות ראשונה!"

"רביעית," מתקנת אסיה. "אבל אני מאמינה שנפתור את התקלה בשעות הקרובות."

"אתם לא," אני ממלמל, ומגיע סוף-סוף לדלת. כמו בן תרבות, אני דופק, ואז דופק שוב ביתר תקיפות לאחר שנהמת זעף נשמעת מצידה השני. אני מכבד אנשים שקנאים לפרטיותם, במיוחד במקום כזה. פשוט לא כרגע.

"מה שזה לא יהיה, אין לי זמן עכשיו!" צועקת סמאר מצידה השני של הדלת, ואני חורק בשיניי.

"גברת אלח'לילה," אני אומר בקול רם מספיק כדי להתגבר על ההמולה מסביב, אבל בתקווה לא מספיק כדי להיקלט על ידי אוזניים חשדניות וחטטניות. "כאן פרופסור רפאל צידון. אני צריך לשוחח איתך בדחיפות."

"חבל שבאת עד כאן, צידון," היא קוראת בחזרה. "מערכות הקשר עדיין פועלות."

"ניסיתי. את לא עונה."

"ברור שאני לא עונה!" היא צועקת. "שמת לב שאנחנו במצב חירום?!"

אני מכיר היטב את הרגעים שבהם רוגז קל הופך לכעס אמיתי, ומזהה בנימת קולה של סמאר שהיא עברה את הרגע הזה לפני שעות רבות, וכעת נישאת בצעדי ענק לעבר זעם אימתני. בכל מצב אחר, ככל הנראה הייתי נסוג.

"סמאר," אני אומר. "פני נעלמה."

רגע ארוך של דממה – או לפחות דממה יחסית – חולף לפני שהדלת נפתחת. סמאר יושבת בגבה אליי בחדר מרווח וגדול, אשר קיר שלם מתוכו משמש לה כמסך. לצידה נח בקבוק בירה, ריק למחצה למרות השעה המוקדמת. "תיכנס כבר, צידון," היא מסננת לעברי בלי להסתובב, אצבעותיה הכסופות מרחפות על פני המסך ולוח הבקרה שלפניה לסירוגין. "אני לא יכולה לסבול את הרעש הזה."

אני צועד פנימה, והדלת נסגרת מאחוריי. הקולות נעשים עמומים מעט, אבל אז סמאר מחווה בידה המכנית, והקולות נעלמים לחלוטין. החדר של סמאר, בטבורו של מרכז הבקרה הסואן, דומם כמו החלל עצמו. אני מחניק אנחת רווחה. מסתבר שפיסת גן עדן יכולה להימצא גם במעמקי הגיהנום. הרושם מתחזק כשאני מתקרב ומגלה שמלבד המסך, הקירות המתכתיים-אפורים חדגוניים ונקיים מכל קישוט, והחדר עצמו ריק מלבד עציץ שתלוי מעל ראשה של סמאר. אני מזעיף את פניי כשאני מביט בעליו היבשים והמצהיבים. "הפוטוס שלך גוסס."

"ה-מה?"

"הצמח! מתי השקית אותו בפעם האחרונה?"

היא מעיפה מבט אל העציץ כאילו בזה הרגע נזכרה בנוכחותו. "אה. הוא. ידעתי שזה יקרה. אמרתי לפני שאני לא רוצה אותו, והזהרתי אותה שאם היא לא תטפל בו בעצמה הוא ימות. אמרת שהיא נעלמה?"

אני לא מקשיב, כיוון שאני צופה באימה תהומית ביד הרובוטית של סמאר מתארכת מאליה ונשלחת אל הצמח, עדיין אוחזת בבקבוק הבירה הריק למחצה, שהולך ונוטה לעבר העציץ כמו משפך מבעבע של קוטל צמחים.

"מה את עושה?!" אני צורח ורץ אל הצמח האומלל כדי לנסות להציל אותו מהטבח. הוא גבוה מדי עבורי, והיד הרובוטית של סמאר חזקה מכדי להזיז אותה. "הוא צריך מים, לא בירה!"

"בירה היא תשעים וחמישה אחוז מים," סמאר אומרת, אבל עוצרת את הקטל ומשיבה את פניה למסך. "אין לי זמן לשטויות, צידון. אם לא שמת לב, התחנה קורסת. עכשיו, מה אמרת על פני?"

אני מתעשת, האשמה מנקרת בי פתאום. פני. היא הסיבה שאני כאן. "היא נעלמה."

האורות סביבנו מהבהבים שוב. סמאר מחווה בכעס בידה. "זה הכול? צידון, פני ילדה גדולה, ואני ארכיטקטית מערכת, לא מחלקת אבידות ומציאות –"

"את לא מבינה. פני לא בתחנה. וזו הסיבה שהתחנה קורסת. היא צריכה אותה."

סוף-סוף, סמאר מסתובבת להביט בי. היא מרימה את משקפי ההקרנה ההולוגרפיים אל מעל ראשה ומבטה ננעץ בפניי. אני מכריח את עצמי שלא להתכווץ תחת עיניה הבוחנות.

"אללה ירחמו," היא ממלמלת, ואז מרימה את בקבוק הבירה ומרוקנת אותו בלגימה אחת.

"כמה כאלו שתית כבר?" אני שואל בזעף.

"לא מספיק בשביל השיחה הזו." היא מחווה, ומגֵרה ארוכה גולשת לעברנו מתוך הקיר בליווי משב קריר. "רוצה?"

אני מעווה את פניי ואז נאנח. "יש לך את הליקר המקומי?"

הבעתה היא תמונת מראה של הבעתי שלי. "איכס, מה לי ולמיץ הצמחים הדוחה שלך? בקושי יש בו אלכוהול."

***

סמאר שותה לפחות עוד שני בקבוקים בזמן שאני מדבר, ולא מפסיקה לעבוד אפילו לרגע. אני לא יכול שלא לתהות מה האינטלקט המבריק וחלוקת הקשב המופלאה שלה היו יכולים להשיג אם לא הייתה מעמעמת אותם באמצעות צריכת אלכוהול מופרזת כל כך.

אני מספר לה הכול. על היום שבו פגשתי את פני לראשונה בחממות שלי, מחללת את קליפתו של האייזקיום יקר הערך שלי. איך ראיתי אותה משתמשת בכוחות שלה לראשונה. חוסר היכולת של אנשים אחרים לראות אותה, להכיר בה, לזכור אותה. הניסיון שלה לשמור אותי בתחנה באמצעות החרבת מסנני הקרינה בחממות. הביקור שלי בתחנת המחקר, שבסופו מצאתי את עצמי מרחף בחלל עם מכל חמצן מתרוקן, ופני הזיזה את תחנת החלל פנלופי ממסלולה והביאה אותה אליי כדי להציל את חיי. על כל מה שקרה מאז, כולל דוקטור לואיס. על החידה שמעולם לא פתרנו. על תאוריית החייזרים שלי, שעוד לא הפרכתי סופית, למרות שהבדיקות ממשיכות להראות שפני אנושית, עד כמה שברייה כמוה יכולה להיות אנושית. סמאר לא שואלת שאלות, רק מקלידה ומביטה במסך, ופתאום אני תוהה אם היא בעצם הפסיקה להקשיב מזמן ואני מדבר לעצמי. "אנחנו לא מבינים את הקשר בינה לבין התחנה, לא עד הסוף. אבל היא לא יכולה להתרחק. גם אם אין שום דבר שיכול לפגוע בה, היא רק נערה, ואני…" אני עוצר, מהסס. "אני דואג לה. את אחת מהבודדים שזוכרים אותה, וקיוויתי שתוכלי –"

"מצאתי אותה," סמאר אומרת.

אני ממצמץ. "מה?"

"אני חושבת שמצאתי אותה," היא מתקנת. "מנעל האוויר לא נפתח, אז היא מן הסתם לא יצאה מתוכו והתעופפה למושבת המחקר בירח או במאדים. ניידת תיקונים אחת יצאה מרציף העגינה מאוחר בלילה, אבל היא רק סידרה את ממירי הקרינה וחזרה אחרי כמה שעות. הדרך היחידה שבה פני הייתה יכולה לעזוב היא במעבורת התובלה לכדור הארץ שיצאה לפנות בוקר."

הפליאה שאני חש כמעט חזקה יותר מהחרדה. "את באמת מאמינה לי? פשוט ככה?"

היא מסובבת סוף-סוף את פניה אליי ומרימה גבה מעל משקפיה. "אני לא אמורה?"

"בוודאי שכן!" אני עונה, רגוז, ואז מהסס. "אני מניח שציפיתי שיהיה לך קשה יותר להאמין בנערה קסומה שגורלה קשור בגורלה של תחנת חלל עצומה."

"מדענים." סמאר מגלגלת את עיניה. "אתם תמיד רוצים להתעכב, להבין, להטיל ספק, לנתח כל דבר לעומק. מהנדסים פשוט רוצים שדברים יעבדו. וכרגע שום דבר לא עובד, צידון." היא נוגעת במשקף הימני שלה, ועל המסך מולי מתפרשת רשת מצלמות, עשרות מהן מהבהבות באדום. "כל התקלות האלו לא קורות מעצמן. אם פני אחראית להן, היא חייבת לחזור הנה, מייד. אין לנו דקה מיותרת."

"מעבורת תובלה," אני נאחז במילותיה. "איפה היא עכשיו?"

סמאר מחליפה את התמונה במחוות יד ומראה לי את המעבורת ואת המסלול שלה. "החדשות הרעות הן שאני לא יכולה לסובב אותה או להשפיע על המסלול שלה. אין בה אפילו טייס. היא נשלטת מרחוק, מכדור הארץ. החדשות הטובות הן שהיא טסה לאט, יחסית. היא תיכנס לאטמוספרה רק עוד שעה ורבע. לא שזה משאיר לנו הרבה זמן." היא מביטה בי, ואני מרגיש את הצבע אוזל מפניי. "זו לא מעבורת שמיועדת להובלת נוסעים. יש בה בעיקר מטען, וחצי ממנו הוא כנראה המכל עם הקקטוסים שלך. היא תהיה קרה מאוד עכשיו וחמה מאוד כשהיא תיכנס לאטמוספרה. פני יכולה לשרוד את זה?"

"החום והקור הם לא הבעיה," אני אומר, ומבטי עוקב בייאוש אחרי המעבורת. אני יודע שאני בקושי אמור לראות את התנועה, אבל לא יכול שלא להרגיש שהיא נופלת. "אני לא חושב שהיא אי־פעם התרחקה כל כך מפנלופי. אני לא יודע אם היא… יכולה לעמוד בזה."

הכבידה נעלמת.

זה קורה בבת אחת. שריריי נדרכים מהבהלה, מה שכמובן דוחף את רגליי מהרצפה. סמאר מגיבה מהר יותר ממני. ידיה הרובוטיות מתארכות, האחת נאחזת בעמדת העבודה שלה, והאחרת תופסת אותי. היא מושכת אותנו לקרקע בדיוק בזמן, כי רגע לאחר מכן, הכבידה חוזרת, ואפילו מבעד לדלת האטומה אני שומע את ההדהודים של חפצים כבדים שנופלים לקרקע ואת אנקות הכאב שמלוות אותם.

"אני לא חושבת שהתחנה יכולה לעמוד בזה," סמאר אומרת בתגובה למשפט האחרון שלי. היא מביטה בגועל בשארית הבירה האחרונה שלה, שמנקדת כעת בטיפות קטנות ודביקות את הרצפה, התקרה והקירות. אני לא רוצה לדמיין איך חדר האוכל נראה. סמאר חוזרת לעמדה שלה, ואצבעותיה מהירות מכפי שאוכל לעקוב אחרי פעולתן. "תצטרך לרדת להביא אותה," היא אומרת. "הניידת מהבוקר עדיין ברציף העגינה. לך עכשיו. מהר."

אני קם על רגליי עוד לפני שאני מעכל את דבריה. "אבל… אני לא טייס. אין לי מושג איך נוהגים בדבר הזה."

"אז מזל שאת זה אני כן יכולה לעשות מרחוק," סמאר אומרת ביובש. "השם שלך כבר מופיע בהזמנה. עם הכאוס שהתחנה נמצאת בו כרגע, אף אחד לא ישאל שאלות."

"אבל –"

"שעה וחמש דקות, צידון," היא אומרת, ומסובבת שוב את גבה אליי. "אם משהו יקרה לפני, ואם בדרך כלשהי התחנה תשרוד את זה, אני אהרוג את שניכם." מגֵרה נשלפת מהקיר, וסמאר מוציאה ממנה אוזנייה וזורקת אותה אליי. אני תופס אותה בקושי.

"רוץ!" היא מצווה.

אני רץ.

***

סמאר נאלצת לתקן את המסלול שלי פעמיים בדרך לרציף העגינה. אני לא מגיע אליו הרבה, ולא רגיל להגיע אליו ממרכז הבקרה. לבסוף, אני מגיע אל הרציף, מתנשף, ומוצא את האדם האחרון בעולם שאני מעוניין לפגוש מחכה לי ליד ניידת התיקונים. הוא מביט מהחלון אל החלל ופוכר את אצבעותיו. "מה אתה עושה פה, דוקטור לואיס?" אני שואל בטון לא נעים.

הוא כמעט מזנק מתוך עורו. "אני – כלומר, מישהי ממרכז הבקרה התקשרה –"

"לא יוצאים לחלל לבד," נשמע קולה היבש של סמאר באוזניי. "חשבתי שכבר למדת את זה. קדימה, תיכנסו. יש לנו בקושי שעה להציל אותה. חמש דקות להמראה."

ניידת התיקונים הקטנה נראית כמו צעצוע ברציף העגינה העצום, אבל היא לפחות מצוידת היטב בחליפות חלל, זרועות אחיזה פנימיות וחיצוניות, ודלת שנפתחת בכל מצב, גם בריק – רעיון שנשמע בסיסי מאוד, אבל הייתי שמח מאוד אם הייתה לי כזו לפני כמה שנים, כשמצאתי את עצמי מרחף ללא מטרה בחלל ומחכה למותי. אני מהרהר בכך בזמן שאנחנו נכנסים לניידת ומצמיד את היד לאוזן שלי. "סמאר, איך אנחנו אמורים להגיע אל פני, פיזית? יש במעבורת התובלה דלת נפתחת?"

"כן, והיא נפתחת בדיוק פעמיים, כשהיא נוחתת בפנלופי, וכשהיא נוחתת בכדור הארץ," היא לא עונה באוזנייה שלי, אלא דרך מערכת הקשר של הניידת, מה שגורם לקולה להדהד סביבנו. לואיס, שבדיוק חגר את עצמו למושב, מחניק אנקת בהלה. "קודם כל נגיע אליה, ובינתיים אני אנסה להשתלט על הניווט של המעבורת. אמרת שפני הצילה אותך בלי חליפת חלל, נכון? כלומר, אין לה בעיה לשרוד בוואקום. אני מניחה שבמקרה הכי גרוע היא תוכל לפוצץ את הדלת."

לואיס שואף אוויר כאילו הוא עצמו מנסה לנשום בוואקום. ידיו לופתות בכוח את ידיות המושב שלו, והוא מביט ישר לפנים. אני עובר על פניו בלי להביט בו ומתחיל לחגור את עצמי, ואז נזכר בריאיון של לואיס. הוא הדגיש בפניי שיש לו חרדת חלל. מן הסתם, עצם ההגעה לפנלופי במעבורת נוסעים הייתה לא קלה עבורו, ולצאת אל החלל בניידת הקטנטנה הזו יהיה גרוע יותר.

"אתה לא מוכרח לבוא," אני אומר לו, ולמרות ניסיונותיי, קולי מביע את הזעף שאני מרגיש.

הוא מרים את עיניו אליי, אולי לראשונה מאז שיחתנו אתמול בלילה. "פרופסור?"

"אתה לא אוהב את החלל, פני מפחידה אותך, והדברים שקורים סביבה הם לעִתים קרובות לא צפויים ומסוכנים. אין סיבה שתסכן את עצמך עבורה. זה לא ישפיע על ההמלצה שלי, אם לזה אתה דואג."

הוא מביט בי בפליאה, כאילו העניין כלל לא עלה בדעתו. כשהוא עונה, הנימה בקולו מלאה עלבון. "פרופסור, זה המעט שאוכל לעשות אחרי שחוללתי כל כך הרבה נזק."

ההסכמה העוקצנית עומדת על קצה לשוני, אבל אני לא מבטא אותה. פני בוודאי הייתה גאה. "לא יכולת לדעת שהיא תקום ותלך," אני אומר במקום זאת. "במיוחד כשהיא זו עם המנהג הילדותי לצותת לשיחות של אחרים."

"דקה," סמאר מכריזה.

"הזדמנות אחרונה להתחרט," אני מזהיר. לואיס משיב את מבטו ושותק. נהמת המנוע מחרישה אוזניים, ואז דלתות רציף העגינה נפערות, ואנחנו טסים אל החלל. היעדר הכבידה ותחושת הבטן המתהפכת מוכרות לי כבר, אבל לואיס עוצם בכוח את עיניו ונושם נשימות רדודות. הוא בוודאי בא במעבורת הנוסעים הרגילה, ולא באמת הספיק לחוות איבוד כבידה פתאומי. "פקח את העיניים והבט החוצה מהחלון," אני מציע. "זה יעזור."

הוא עושה כדבריי, ומביט קדימה, אל כדור הארץ המתקרב. לעומתו, אני מביט לאחור, אל התחנה. היא הולכת וקטנה בחלון הניידת, וברור שאנחנו מתרחקים ממנה, ובכל זאת אני מרגיש כאילו היא מתקרבת. לא, זה לא מדויק. אני מרגיש כאילו היא קרובה יותר ורחוקה יותר במקביל. משהו בה נמתח כמו גומי דק מדי, מיתר שעומד לפקוע. אני מרגיש את זה באופן ברור ומוחשי בגופי, בין הריאות ללב, בין החזה לקיבה, באותו מקום בו חשתי את המועקה וחוסר השקט כשהתעוררתי הבוקר. פני, אני מבין. היא המיתר שעומד לפקוע. היא מתקרבת, אבל חלק ממנה מתרחק. ואם אני מרגיש את המתח הזה, את הלחץ הזה, אני יכול רק לדמיין מה היא מרגישה.

אבל למה אני מרגיש את זה? למה היה לי ברור כל כך שהיא לא על התחנה כשהתעוררתי? למה היה לי ברור כל כך שסמאר צודקת בהשערה שלה לגבי המיקום של פני? למה ברור לי כל כך שאנחנו טסים למקום הנכון עכשיו? פני היא יצור על־טבעי, אבל אני רק בן אדם רגיל. נולדתי על כדור הארץ, גדלתי, התבגרתי. יום אחד אני אמות. מה נותן לי את היכולת להרגיש אותה בצורה כזו? מה נותן לי את היכולת להיות מסוגל ליצור איתה קשר?

לואיס ממשיך להביט קדימה, לכיוון ההפוך ממני, ואני אסיר תודה על כך שהוא אינו רואה את עיניי. אני ממשיך להביט בתחנה המתרחקת לאיטה, כאילו חושש שאם לא אשמור עליה במבטי היא תקרוס. אולי זו האמת. אולי האמת גרועה יותר, כי אני יודע שאם משהו יקרה לפני או לתחנה, זו תהיה אשמתי. לואיס אולי גרם לפני לקבל את ההחלטה הסופית, אבל היא קיבלה אותה בגללי, האדם היחיד שהיה מסוגל ליצור קשר עם ברייה יוצאת דופן כמוה, מופלאה מכדי שהמדע יהיה מסוגל לפענח את סודותיה. האדם הנרגן והזועף שמעדיף את חברתם של צמחים על חברתם של אנשים, שמלא בכל כך הרבה טינה ומרירות ושנאת אדם. האדם שהיה לפני כל כך קל להאמין שיעדיף שתעזוב אותו, שלא היה מסוגל להביע את הערכתו ואת חיבתו כלפיה, שלא היה מסוגל להכיר לה תודה, שלא היה מסוגל לעקור מהשורש את אמונתה השגויה שחייו יהיו טובים יותר בלעדיה.

לואיס משתנק, ואני לא צריך להסתובב כדי לראות במה הוא מביט. אני מרגיש את זה. כשאני מתיק את עיניי מהתחנה סוף-סוף באי־רצון ומביט לכיוון השני, אני רואה את מעבורת התובלה. אנחנו מתקרבים אליה במהירות. היא נראית עצומה לעומת הניידת הקטנטנה שלנו, וקרובה מאוד אל כדור הארץ. המועקה והלחץ בחזי מתחזקים עם כל רגע שחולף. פני נמצאת על המעבורת הזו. אם היה איזשהו ספק בליבי, הוא נעלם עכשיו. אני מסוגל כמעט לראות אותה בעיני רוחי. היא חלשה, אומללה ומבוהלת עד אימה, אבל היא שם. אני רק צריך להגיע אליה.

"סמאר," אני אומר באוזנייה. "את יכולה לסדר לי קשר אליה?"

סמאר מקללת אותי, את פני, את לואיס ואת כל התחנה בזמן שהיא מצמידה את הניידת אל המעבורת בנחיתה חלקה. "ניסיתי. הוא ישן מדי," היא אומרת לבסוף בכריזה. "הוא לא עובד בתדרים שלנו. ואין לי זמן להקדיש לזה, צידון – התחנה הזו מתפרקת –"

היא משתתקת בבת אחת. אני מקווה שזו רק תקלה רגעית.

לואיס מביט בי בחוסר אונים. אנחנו לבד. אני נושם עמוק, פותח את החגורה והודף את עצמי קלות כדי להתקרב לחלק הצמוד למעבורת. אני מנסה להתרכז, לחשוב אל פני בקול – בדרך כלל, כשאני חושב אליה בריכוז רב, היא מתלוננת שאני צועק. הפעם היא לא עונה. "פני," אני אומר לבסוף בקול. "פני, אני כאן. את שומעת אותי?"

אין מענה. "פרופסור, אתה בטוח שהיא יכולה לשמוע אותך דרך מעטה אטום?" לואיס ממלמל בזהירות, כאילו למרות כל מה שהוא יודע על פני, הוא חושש שדעתי נשתבשה.

אני לא יכול להאשים אותו. אבל אני מתעלם ממנו בכל זאת, ונצמד אל המתכת המוצקה. "פני! אני יודע שאת שם!"

אין תגובה. כדור הארץ ממשיך לשעוט לעברנו, ממלא את שדה ראייתי. הכריזה משמיעה קול צורמני, ואז סמאר אומרת, "מה שאתה לא עושה שם, צידון, תזדרז. ניידת תיקונים לא מיועדת לכניסה לאטמוספרה. אלא אם יקרה נס ואצליח לסובב את המעבורת, בעוד שבע־עשרה דקות אני מפרידה אתכם."

"שלא תעזי!" אני נוהם לעברה, ואז מסתובב בחזרה אל המעבורת. "פני!" אני צורח, מצמיד את ידיי אל קיר המתכת. "אני יודע שאת שומעת אותי! צאי משם מייד!"

יכולתי באותה מידה לצעוק על האייזקיום להצמיח שושנים. פעם תפסתי את פני מדברת עם הצמחים בחממות, וגערתי בה. אמרתי לה שלפטפט עם צמחים זו המצאה של הגל הראשון של הניו-אייג', ושהתועלת היחידה בשיחה החד־צדדית הזו מבחינה סטטיסטית היא שעצם הפעולה המיותרת וחסרת ההיגיון עזרה למושאי המחקר לזכור שהצמחים קיימים, ושהם זקוקים למזון ומים בדיוק כמוהם, גם אם הם לא יודעים לבקש אותם באותה צורה.

פני צחקה ואמרה שאני טועה, כי אנשים גם מדברים אל התחנה לפעמים, במחשבות שלהם או בקול, בלי להבין שמישהו מקשיב להם. שהיא מקשיבה. שמשמח אותה שהם מדברים אל התחנה. עניתי שלתחנה אולי יש נערה על טבעית שמקשיבה לכל השיחות בה – ואגב, לצותת זה הרגל מגונה מאוד – אבל הצמחים הם אורגניזמים חיים, והם מושלמים בדיוק כפי שהם, בלי אוזניים ובלי חוש שמיעה, ולמעשה אהיה מודאג מאוד אם הם יפתחו כאלו. ופני צחקה ולחשה לעלי המלפפון שטיפלה בו שאני תמיד מדבר ככה ושלא יתייחס אליי.

אני מתרכז, מנסה להעלות בעיני רוחי את פני, לדמיין אותה כפי שראיתי אותה באותו יום. את סרבל העבודה של התחנה, עמוס טלאים דקורטיביים מחרידים כדרכם של בני הנוער. את אור השמש הבוהק דרך חלונות הענק של החממות הנבלע כנגד גוון האדמה החם של עורה. את שׂערה הקצר, המזדקר לכל עבר. את עיניה הנוצצות, שבמבט ראשון נדמה כאילו אלפי כוכבים משתקפים בתוכן, אבל ככל שמביטים, מבינים שזוהי רק השתקפות, שמה שבאמת נוצץ בעיניה הוא כל דבר אחר על פני התחנה, כל דלת שפתחה, כל חלון שהביטה דרכו, כל מסופון שהקלידה עליו, כל אדם שפגשה, כל חיית מחמד שליטפה, כל צמח שהשקתה. אני חושב עליה, ואני חושב על התחנה, ואני לוחץ את שתי ידיי אל המתכת בכוח, כאילו אוכל לעבור אותה בכוח מחשבתי, ואז שואג בכל הכוח –

"פנלופי!"

הצעקה מהדהדת בניידת, ולרגע אני מרגיש כאילו היא מהדהדת מעבר לה, ופוסל מייד את המחשבה המטופשת.

שנינו עוצרים את נשימתנו. לרגע, לא קורה דבר. ואז, מערכת הכריזה נעורה לחיים, ולא קולה של סמאר הוא שנשמע בעדה, אלא קולה של פני, והוא רפה וחלש ומבוהל ומלא באי־אמון כשהיא שואלת, "רפאל?"

"פני!" אני צורח בחזרה. "פני, את שומעת אותי? את בסדר?"

"איפה…" קולה נשמע שקט, חלש, כמעט מנומנם. "אני חושבת שהתעלפתי. זה… אף פעם לא קרה לי."

"אין חמצן במעבורת התובלה," לואיס אומר.

אני מחווה בביטול. זה אף פעם לא הפריע לה בעבר. "פני, את רחוקה מדי מהתחנה," אני אומר, וממשיך במהירות, "המעבורת שאת נמצאת עליה עומדת להתחיל בירידה לכדור הארץ. אנחנו בניידת תיקונים צמודה אלייך. אני צריך שתצאי מהמעבורת הזו, דרך הקיר אם את חייבת, ותגיעי אלינו. את יכולה לעשות את זה?"

"אני…" אני שומע נשימה קטועה. "לא. אני לא חושבת שאני… יכולה."

"את יכולה." אני מצמיד את ידיי שוב לקיר. "ראיתי אותך עושה דברים הרבה יותר מדהימים. פשוט תיעלמי, ותופיעי כאן. או תהפכי לגז ותעברי דרך הקיר. או תפוצצי את המעבורת. את לא יכולה להישאר שם, פני. התחנה מתרחקת. בבקשה."

"אבל…" היא נשמעת חלשה יותר עכשיו, שקטה יותר. "המחקר… שלך…"

"לעזאזל המחקר שלי!" אני צורח, והפעם אני באמת הולם על קיר המתכת. ממרחק כלשהו, אני שומע צפצופי אזהרה קצובים, ויודע שמעבורת התובלה התחילה את כניסתה לאטמוספירה.

"פני," קולה של סמאר נשמע בקשר, דרוך וקר רוח. "את שומעת אותי?"

"סמאר?"

"דוקטור לואיס נמצא גם בניידת," סמאר אומרת. "הוא התעקש להצטרף, ואין לי מושג למה. אני לא סומכת עליו, פני. צידון לא בטוח איתו. אל תשאירי אותם לבד."

"מה?!" לואיס ואני צועקים ביחד, ואני לא בטוח על פני מי מאיתנו יש הבעה המומה יותר. אבל מילותינו נבלעות בנהמת זעם איומה שעולה דרך הקשר, נהמה שנשמעת כמו מנועי התחנה כשהם משנים את מסלולם.

ברגע הבא, פני צונחת אל תוך הניידת – לא מהקיר הצמוד, אלא מהתקרה, ובעקבותיה נושרות עשרות חבילות קטנות ולא מעט צמחי אייזקיום, כאילו הופיעו מתוך חור תולעת. הם פוגעים ברצפה ובקירות, ניתזים מהם וממשיכים לעופף לכל עבר.

פני חיוורת משאי־פעם ראיתי אותה, הצבע כאילו התנקז לא רק מעורה אלא גם משׂערה, מבגדיה, אפילו מעיניה שנראות שחורות וכבויות ואטומות. ההבעה הרצחנית על פניה מפחידה לא פחות כשהיא מרימה את ידיה הרועדות אל לואיס. "אתה!" היא מסננת. "תתרחק ממנו!"

"סמאר! היא כאן!" אני צורח, והניידת רועדת כשסמאר מנתקת אותנו מהמעבורת באבחה חדה. פני ואני, שלא היינו חגורים, נזרקים לאחור. עשרות חבילות נעות מאליהן לרכך את המכה ולהגן על גבי. פני מתייצבת כמעט מייד על רגליה, ואני ממהר לאחוז בזרועה. "פני, לא!"

"אל תדאג. הוא לא יפגע בך," היא אומרת. היא כבר נשמעת יציבה וחזקה יותר, אבל קולה קר כמו החלל. היא פוסעת לעבר לואיס כאילו היעדר כוח המשיכה חסר משמעות עבורה, והוא בוהה בה, עיניו רחבות ואחוזות אימה.

"א-אבל… אני… ל-לא…" לואיס מתחנן, מבטו נודד ביני לבין פני, ואני רואה בהבעתו את כל המיתות האיומות שהוא חושב שפני תגרום לו. הוא פחד כל כך ממנה, מהכוחות שלה, מאחרות כמוה. "ב-בבקשה…"

"פני!" אני צורח ומנסה להגיע אל ידית אחיזה כדי להתקדם לעברה.

"אין צורך בזה, פני," סמאר אומרת בקשר, והפעם קולה שקול ורגוע. "זה היה שקר. הימרתי שאם צידון לא יצליח להוציא אותך מהמעבורת, הדבר היחיד שיגרום לך לחזור הוא שתאמיני שנשקפת לו סכנה."

פני עוצרת, ממצמצת, וסוף-סוף מביטה בי. אני בוהה בה, ואז מבין שהיא ממתינה לאישורי ומהנהן במהירות ובכוח שכמעט די בהם שאנקע את הצוואר. "סמאר יודעת על הפעם האחרונה שהצלת אותי. היה נחמד אם היא הייתה משתפת אותי בתוכניות שלה –"

"לא יכולתי להסתכן בכך שתגיב בצורה שתגרום לפני להבין שאני משקרת," סמאר אומרת. "בכל מקרה, זו הייתה רק תוכנית גיבוי למקרה שכל השאר ייכשל. למען האמת, הייתי די בטוחה שגם זה לא יצליח."

אני לא יכול שלא להעריך את הגאונות שלה.

"אז…" פני מביטה בי, ושוב בלואיס. "הוא לא…?"

"לואיס, עד כמה שהצלחתי לראות, מתחרט מאוד על מה שזה לא יהיה שהוא אמר שגרם לך לעזוב את התחנה ולחולל את כל ההרס הנורא הזה," סמאר אומרת ביובש.

"לא ידעתי," פני לוחשת. "רק כשהמעבורת התחילה להתרחק הבנתי מה מתרחש. וזה היה מאוחר מדי."

"ובכן, אני שמחה לבשר לך שאת חייבת לי שלושים שעות שינה ועשרה ליטר אלכוהול," סמאר אומרת. "ואני מתכוונת לאלכוהול אמיתי, פני. לא המיץ קקטוס המחריד שכל התחנה התמכרה אליו. ואנחנו נדבר על דרכים אחרות שבהן את יכולה לעזור לי, עכשיו כשאני יודעת שיש לך כוחות על טבעיים מעבר להצלת צמחים גוססים –"

"אתה באמת בסדר?" פני שואלת, והכוכבים מתחילים שוב לנצנץ בעיניה כשהיא מפנה אליי סוף-סוף את מבטה.

"לא," אני אומר, ורוצה לומר משהו נוסף. אולי "אני לא כועס, אני רק מאוכזב", או "אבל איך יכולת לעזוב בלי לדבר איתי?" או אפילו "אני כל כך מצטער שלא אמרתי לך כמה את חשובה לי".

אבל אני לא אדם של מילים, והן נתקעות בגרוני.

כמובן, זה לא מפריע לפני לשמוע אותן. פניה מתמלאים בפליאה ואז מתרככים, ואל הכוכבים בעיניה מצטרף נצנוץ נוסף, מעטה מבריק של דמעות, ואני יודע מניסיון שהן אנושיות לחלוטין. הן מתנתקות מעיניה ומרחפות כבועות קטנות בעודה עפה לעברי, ואז היא עוטפת אותי בחיבוק, קוברת את פניה בכתפי. ההקלה גורמת לאיבריי להיות כמעט נוזליים. או שאולי זה היעדר הכבידה. הוא בוודאי גם האחראי למבטי המטושטש. אני מחבק אותה, טופח בעדינות על שׂערה הקצר המזדקר לכל הכיוונים. כל הרגשות האלו, לעזאזל. זו בדיוק הסיבה שחברתם של צמחים עדיפה בהרבה על חברתם של בני אדם.

"לא, היא לא," פני אומרת, אבל קולה מעומעם בתוך הכתף שלי, ולשם שינוי אין לי כל רצון לנזוף בה על כך שהיא מקשיבה למחשבות שלי.

 

***

יומיים לאחר מכן, אני מלווה את דוקטור לואיס לרציף העגינה. הוא התנצל בפני פני עמוקות, והיא החליטה שהיא מחבבת אותו למרות הכול, וכתוצאה מכך פיזרה ביממה האחרונה הבטחות מופרכות רבות לגבי העבודה בתחנה בתקווה לשכנע אותו להישאר. באופן צפוי, לואיס לא השתכנע, וכעונש נאלץ לקבל מידיה של פני ערֵמה של מתנות קטנות, סנטימנטליות וחסרות תועלת. אני כמעט מרחם עליו. כפיצוי, אני מעניק לו ייחור של אייזקיום. "עוד לא ניסיתי לגדל אותו בלי שמש לאורך כל היממה ובכבידה של כדור הארץ," אני מזהיר. "אל תתאכזב אם לא תצליח."

הוא מודה לי ואוחז בקופסה הקטנה ביראת קודש, מבטיח לעשות כל שביכולתו כדי לנסות, ואז לוחץ את ידי במחווה שנראית לי רגשנית באופן מוגזם לפני שהוא עולה על מעבורת הנוסעים. אני צופה בה מתרחקת מאחורי מנעל האוויר של רציף העגינה. פני מופיעה לצידי.

"אני עדיין לא מבינה למה הוא החליט לעזוב," היא רוטנת. "עשיתי הכול כדי להיות נחמדה אליו."

"זו, ללא ספק, הסיבה שהוא החליט לעזוב," אני אומר, והיא מגלגלת את עיניה. "הוא אמר שהימים האחרונים גרמו לו להבין שהוא רק ברח מהפחדים שלו כל הזמן הזה – ושהוא שונא את החלל ומפחד ממנו אפילו יותר משהוא מפחד מהנשים העל־טבעיות. אבל אני נוטה לחשוב שגרמת לו להבין שמדובר בחידה מדעית מופלאה, והוא רוצה לחקור ולהבין מי הן ומה מקור הכוח שלהן."

"שיהיה לו בהצלחה," פני אומרת ביובש. "אנחנו מנסים לעשות את זה כבר שלוש שנים."

אני לא טורח להסביר לה את ההבדל בין מחקר איכותני ומחקר כמותני. "את נשמעת כמו סמאר. את מבלה יותר מדי זמן איתה."

"זו אשמתך שסיפרת לה," היא עונה. "היה בן אדם אחד שיודע מי אני באמת, ואז היו שניים, ואז שלושה, ועכשיו שוב שניים. אני מתכוונת לנצל כל רגע למקרה שגם היא מתכוונת לעזוב." למרות הטון הקליל שלה, עיניה עדיין נעוצות במעבורת המתרחקת.

"סמאר חיכתה שנים להזדמנות להיות ארכיטקטית מערכת של תחנת חלל. ובת הזוג שלה מרוצה מאוד מעבודתה במעבדת האסטרופיזיקה. הן לא יעזבו בקרוב," אני אומר, וחושב לעצמי שכבר שנים לא ידעתי כל כך הרבה פרטים על אדם שאינו אני עצמי. "חוץ מזה, את צריכה לשמוח. רצית לדעת יותר על האחרות, להבין אם הן באמת כמוך ומה הן עוד יכולות לעשות. בעוד כמה חודשים, לואיס כנראה ידע לספר לך יותר משאנחנו אי־פעם ידענו."

המעבורת נעלמת מהעין. פני מתקרבת לחלון סמוך, משקיפה מטה אל כדור הארץ. הכחול-ירוק משתקפים מעיניה. "הייתי צריכה לדעת שאני לא אוכל לרדת לשם."

אני נאנח ומניח יד עדינה על כתפה. "מדע לא עובד ככה, פני. לא ערכנו אפילו ניסוי אחד בנושא. מה אם את יכולה לבקר בכדור הארץ רק אם תבואי במעבורת מלאה נוסעים מהתחנה? מה אם את רק צריכה לקחת איתך כמה חפצים מהתחנה? מה אם את יכולה להגיע לכדור הארץ רק בזמן ליקוי חמה?"

"מה ההיגיון בזה?" היא מקשה.

"אני לא יודע!" אני חוזר. "זה בדיוק העניין. אנחנו עדיין לא יודעים כלום. אולי בעזרת סמאר נמצא דרך בטוחה לבצע ניסויים, ונהיה חכמים יותר."

היא שותקת.

"וחוץ מזה," אני ממשיך, "כדור הארץ נראה יפה מאוד מרחוק, אבל מקרוב הוא כל כך… המוני."

"המוני," פני חוזרת, וסוף-סוף, שפתיה מתעקלות בחיוך.

"מיליארדי אנשים, פני. וזיהום אוויר, ורעש, וגורדי שחקים, ופקקי תנועה אווירית, ומוזיקת פופ, ועיריות שגוזמות את הצמחים במרחב העירוני יותר מדי, ו-"

"זה בסדר," פני קוטעת אותי, וקולה רך מאוד. "אתה לא צריך לשכנע אותי שכדור הארץ גרוע. זה לא ישנה כלום. אני לא יכולה לעזוב כי התחנה לא תהיה בסדר בלעדיי, ואתה לא יכול לעזוב כי אני לא אהיה בסדר בלעדיך, ושנינו תקועים כאן לנצח. ואני כל כך מצטערת על כל מה שאתה מקריב עבורי, רפאל," היא אומרת, וקולה רווי דמעות שוב. "הלוואי שיכולתי לשנות את המצב, אבל זה מעל לכוחות שלי."

אני מעביר את ידי על מצחי, מכסה לרגע על עיניי. "פני. הבעיה העיקרית שלי עם היעדר היכולת שלך לכבד פרטיות היא שאת שומעת מחשבות לא קוהרנטיות, בוסריות, שאין בהן שום ערך, אפילו לאדם שחשב אותן. כן, שנינו תקועים כאן. כן, כשלואיס דיבר על קורבן, היה רגע שבו הסכמתי איתו. לא, זה לא המקום שתכננתי להיות בו בקריירה שלי. אבל אני אסיר תודה להיות כאן איתך, פני."

היא מביטה בי בספקנות. אני נושם עמוק וחושב, ולא בפעם הראשונה, כמה כל זה מסובך. כמה זה היה קל יותר אם פני הייתה צמח. אני יודע לטפל בצמחים, לדאוג להם, להראות שאכפת לי מהם. אני מנסה בכל זאת לבטא את מחשבותיי במילים. "קודם כול, אני לא מאמין בחרטות על העבר ועל הבחירות שעשיתי. את יודעת את זה. שנית, אני כן מאמין שכל דבר בחיים הוא פשרה. את תגלי בעתיד עד כמה זה נכון. מערכות יחסים, משפחה, קריירה – שום דבר אף פעם לא יהיה מושלם, ושום דבר אף פעם לא יבוא בקלות. כל דבר טוב בחיים מצריך עבודה קשה, בין אם כדי להשיג אותו או כדי לשמור עליו. הלקח הזה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, ובכל זאת אנחנו נאלצים ללמוד אותו שוב ושוב."

היא פותחת את פיה, אבל אני מחווה לה להמתין.

"שלישית: אני מאמין שבאותו דיון שבחרת לצותת לו הבהרתי ללואיס את החשיבות של העבודה שאני עושה כאן, את הנחות המוצא השגויות שהיו לי לגבי האייזקיום, ואת חשיבותו האמיתית להתיישבות בחלל – שלא הייתי מכיר בה בלעדייך – וכמובן, את הערך של עבודה מדעית בסביבה שאינה סטרילית, אלא…"

"עוינת?" פני מציעה, והיא מחייכת אליי שוב.

"בדיוק." אני מכחכח בגרוני. "אבל לא ציינתי באותו דיון ערך נוסף של השהות שלי כאן, ערך שעליו אני כמעט ולא מדבר. את."

ההפתעה והפליאה בעיניה גורמות לאשמה לצרוב שוב את גרוני, ואני ממשיך במהירות, לפני שאסבול שוב מאילמות סלקטיבית. "הייתי מדען מבריק במשך שנים."

"אתה עדיין –" פני מתחילה למחות.

"אבל הייתי לבד."

היא משתתקת.

"חשבתי שזה מה שרציתי," אני אומר. "חשבתי שהמחקר המדעי מספיק כדי לעשות אותי מאושר. אבל האמת היא שהייתי אדם בודד וערירי. בני אדם – כל היצורים – לא יכולים לחיות בלי קשר. אם לא היית מגיעה, פני, אם לא היית מתרסקת לתוך החיים שלי כמו מטאור –" אני בולע את רוקי, נלחם בצריבה בגרוני. "כשהייתי מת יום אחד, בעוד ארבעים, או אולי אפילו חמישים שנה, הייתי משאיר אחריי עשרות תגליות מדעיות מהפכניות, מאות מאמרים מבריקים, ואף לא אדם אחד שהיה מתגעגע אליי."

היא מתנשמת, והדמעות ממלאות את עיניה ומתגלגלות על לחייה. אני מחפש ממחטה, אבל הכיס שלי ריק. אצבעותיי לוכדות קצה של חוט וממוללות אותו בהיסח הדעת, ואני ממשיך למרות אי־הנוחות שאני חש. אני חייב לסיים את מה שהתחלתי. היא חייבת לדעת.

"אף פעם לא היה אכפת לי מאנשים אחרים. אף פעם לא הייתי מתעניין בהם או בחיים שלהם. על תחנת המחקר, היו חודשים שבהם לא הוצאתי מילה אחת מהפה. שכחתי איך לומר שלום." אני לוקח את ידה בתוך ידי. למרות השנים שחלפו, היא עדיין קטנה כל כך, רכה כמו שתיל צעיר ועדינה כמו העורקים הדקים שעל העלים. "אני לא רוצה לחזור להיות האדם שהייתי, אפילו אם הוא היה מוציא עשרים מאמרים בשנה. עשית אותי אדם טוב יותר, פני, אבל חשוב מכך, עשית את החיים שלי טובים יותר."

היא בוהה בי, פעורת עיניים, לחייה רטובות, עיניה ואפה אדומים. החיוך על שפתיה מאיים לבלוע אותי. "אם זה סדר החשיבות," היא אומרת לבסוף, "בהחלט יש עוד עבודה לגבי לעשות אותך אדם טוב יותר."

"שקט כבר, כנימה מחוללת הרס," אני מצווה, ולראשונה, אני זה שמושך אותה אליי לחיבוק. אנחנו נשארים לעמוד חבוקים זמן רב, נטועים במקום כמו עצים עתיקי יומין השולחים את שורשיהם לאחוז זה בזה כדי להתחזק, כדי להישאר יציבים ואיתנים. ובכל זאת, התחנה שבה אנחנו חיים ממשיכה להסתובב סביב כדור הארץ, וכדור הארץ מסתובב סביב עצמו וסביב השמש, והיקום ממשיך להתרחב, וכל כך הרבה ממנו עדיין ממתין שנגלה אותו, שנלמד אותו, שנחקור אותו, שננסה להבין, וגם אם לא נצליח, נמשיך לנסות. זה מי שאנחנו.

 

סוף