על דרקונים, השתלת תאי גזע – ומגדר: איך כתבתי את "הדרקון האחרון שלי"

"הדרקון האחרון שלי" זכה בפרס גפן לשנת 2019. הייתי מאושרת, גאה ונרגשת לעלות שוב על הבמה ולקבל את הפרס, למרות שאני מודה שקצת רציתי שהוא ילך לריקה גרציאני-טייכהולץ על הסיפור הנפלא שלה, "היום אני שלשום". מצד שני, "הדרקון האחרון שלי" היה משמעותי מאוד בשבילי, אחד הסיפורים שלי שאני הכי אוהבת והכי מרוצה מהם (רגש מאוד חריג עבורי, כי אני תמיד הכי ביקורתית כלפי הסיפורים שלי).

לפני חודשים, תומכת מקבוצת הפטריאון הסודית שלי (קבוצה המיועדת להתייעצויות, שאלות, בקשות, הצצה מוקדמת וקריאת סיפורים בלייב תוך כדי שהם נכתבים – פתוחה לתומכים מעל 7$ דולר בפטריאון שלי) שאלה אותי שאלה מעניינת לגבי "הדרקון האחרון שלי", והחלטתי לשתף גם אתכם בתשובה אליה, בתהליך של כתיבת הסיפור הזה, שהיה עבורי מעניין ומאתגר כמו שלא חוויתי כבר זמן רב. כמובן, ספויילרים רציניים מאוד כלולים בשאלה ובתשובה, אז קראו קודם את הסיפור עצמו.

"איך בעצם עלה לך הרעיון לסיפור? ומה בא קודם – ההחלטה על עולם שיש בו דרקונים ובני אדם, או ההחלטה על סיפור יציאה מהארון של טרנסג'נדר, או שאלו היו שני רעיונות נפרדים שהתלכדו לסיפור אחד באיזשהו שלב?
אשמח אם תוכלי לשתף קצת בתהליך החשיבה והיצירה…
(אני זוכרת גם שהיו פוסטים שלך שמבקשים להתייעץ עם א.נשים טרנס* על החוויה שלהםן וגם פוסט התייעצות לגבי עולם עם דרקונים ובני אדם, אבל לא זוכרת מה היה הסדר ובכל מקרה מעניין אותי איך זה היה בחוויה שלך)."

"הדרקון האחרון שלי" התחיל מרעיון של בת זוגי, הדס סלוין – מדענית וחוקרת מוח באוניברסיטת תל אביב (היא גם מעבירה הרצאות, אגב!). מעבר לכל הדברים הטובים שהזוגיות איתה הביאה לחיי, זכיתי בתחקירנית נהדרת בתחום המרתק של מדעי המוח (ולפעמים גם בתחומים רחבים יותר של ביולוגיה, למשל במסגרת הסיפור "אוויר לנשימה"). לפני הדס, 90% ממה שכתבתי היה פנטסיה, ופתאום בשלוש השנים האחרונות מצאתי את עצמי כותבת הרבה יותר מדע בדיוני. כמובן, "הדרקון האחרון שלי" הוא מדע בדיוני *וגם* פנטסיה, ז'אנר קצת בעייתי כי הוא נוטה לבלבל את הקהל (ע"ע "שייק קקטוס חלל" שעד היום אנשים חושבים שהוא הסיפור הכי מוזר בסדרת שומרי הערים, למרות שאישית הוא אחד הסיפורים שלי שאני הכי אוהבת).

אלקטרודרגופיזיולוגיה (לא, אין דבר כזה באמת. עדיין!)

הכל התחיל כשלפני כמעט שנה הדס חלמה שהיא מתעסקת בהשתלת אלקטרודות אצל דרקונים. היא כתבה סטטוס פייסבוק בנושא ובו פירטה בין השאר מה כל כך שווה (לדעת החלום שלה, לפחות) לחקור אצל דרקונים: "דרקונים מהווים מודל מחקר מעולה לשמירה על רעננות קוגניטיבית (אין להם דמנציה לאורך מאות שנים) ולתיאום ובקרה מוטורית (ראית פעם דרקון עם פרקינסון?)."
השורה הזו ממש הציתה את הדמיון שלי. ידעתי שהסיפור שאכתוב לא יעסוק ממש ב"אלקטרודרגופיזיולוגיה" (ככה הדס קראה לתחום שהמציאה), כי היה לי מעניין יותר לעסוק ביישום של התכונות הדרקוניות שהיא חשבה עליהן. הדס הציעה את התחום המרתק של השתלת תאי גזע, וסיפרה לי על היישום שלו בעולם האמיתי. מתוך הידע שלה, גיבשתי את הרעיון הכללי של הסיפור, שילוב של שני נושאים שרציתי לעסוק בהם: הראשון, נכויות ומוגבלויות, נושא שעסקתי בו לראשונה כשכתבתי את "כל הדרכים מובילות" (התגובות שקיבלתי עליו מאנשים עם מוגבלויות שכמעט לא נתקלים בייצוג שלהם בספרות ז'אנרית, או בכלל, היו ממש פוקחות עיניים עבורי, וריגשו אותי מאוד). השני – דרקונים, כיוון שמאז ומעולם הייתי מאוהבת בהם: קראתי את "מעוף הדרקון" והמשכיו אלף פעם, את סדרת "מחזור שער המוות" מספר דומה של פעמים, עשרות ספרי "רומח הדרקון" גם כשכולם הסכימו שההמשכים איומים, ואת כל סדרת "טמרר", שאני יכולה להעיד שהביקורות לגביה צדקו ובהחלט צריך להפסיק אחרי "דרקון הוד מלכותו" המצויין. ספר הדרקונים האחרון שקראתי עוד לא יצא לאור – "בן הטבחית" של יעל פורמן, שקראתי במסגרת קריאת בטא – ספר נפלא שמאתגר את כל הקונבנציות של יחסי אנשים ודרקונים בספרות הפנטסיה הקלאסית. אני מקווה שהוא יצא לאור במהרה בימינו וכולכם תוכלו לקרוא אותו.
הסיבה שאני עצמי מעולם לא כתבתי על דרקונים היא שהם משתלבים הרבה יותר טוב עם פנטסיה קלאסית, ובריאת עולם מאפס היא משהו שקשה לי מאוד לעשות – אני מעדיפה פנטסיה אורבנית שמתבססת על הקיים ומשחקת איתו.

הדס ואני חיפשנו מחלה שבאופן תיאורטי השתלת תאי גזע של דרקון עשויה לרפא, והיא הציעה CP – שיתוק מוחין. ההצעה התאימה מאוד לרעיון הכללי, אבל הרגשתי שעדיין אין לי ממש סיפור, רק רעיון מעניין, וכיוון שאני מתכננת את כל הסיפורים שלי מראש ולא מתחילה לכתוב לפני שאני יודעת מה יקרה בסוף (האאוטליין משתנה אלף פעמים תוך כדי הכתיבה, כמובן) נאלצתי להמשיך לחשוב על זה. בהשראת הספר של יעל, נזכרתי באלמנט מופלא נוסף של דרקונים בפנטסיה – דרקונים שמחוברים מנטאלית לבני אדם. בשלב הזה חשבתי "מה אם השתלת תאי גזע יכולה ליצור חיבור מנטאלי כזה?" ואחרי השאלה עלה עוד הרהור, כמעט לא קשור – האם טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית יוכלו להחביא את זהותם המגדרית מהדרקון שהם חולקים איתו את מחשבותיהם? או שאולי הדרקון דווקא יעזור להם לגלות אותה?

בשלב הזה הרגשתי מין "קליק" בראש שאמר לי שסוף סוף הגעתי לרעיון ראוי לכתיבה, והתחלתי לכתוב את האאוטליין ולבנות לעצמי את העולם בראש. השתלת תאי גזע של דרקונים בבני אדם מחייבת טכנולוגיה של ימינו (או מתקדמת מכך), מה שמהר מאוד הוביל אותי למסקנה שדרקונים חיו בעולם שלי מאז ומתמיד לצד בני האדם. "הדרקון האחרון שלי" נכתב בראש שלי קצת כמו העתיד של סדרת "טמרר", שהוצגה לי בפעם הראשונה במילים "מלחמות נפוליאון – עם דרקונים!" וזו גם היתה הביקורת המרכזית עליה – שכביכול, עולם שיש בו דרקונים אמור להיות שונה כל כך מעולמנו שמלחמות נפוליאון לא היו מתרחשות בו. לכן רציתי להרחיק את העולם עד כמה שניתן מעולמנו שלנו, ובכל זאת להקפיד שיישאר מודרני וטכנולוגי. פרסמתי סטטוס פייסבוק שמטרתו היתה לחפש רעיונות לעולם מודרני שבו דרקונים ובני אדם חיים אלו לצד אלו. המגיבים בסטטוס העלו רעיונות יצירתיים להדהים, שכללו יישומים של פוליטיקה, תרבות, ארכיטקטורה ועוד – אבל בסופו של דבר זנחתי את רובם כי הבנתי שככל שאעסוק יותר בבניית העולם אתרחק ממה שהיה בעיניי כעת מרכז הסיפור – מערכת היחסים בין גיא לבין הדרקון ארוונטייל (אגב, אני מבטאת את השם Arvontayle, אבל אם אתם לא, זה בסדר) והזהות המגדרית של גיא.

תחקירנים ותחקירניות להצלה

כשהייתי מוכנה לעבור מכתיבת האאוטליין לכתיבת הסיפור עצמו, הבנתי פתאום כמה יומרני מצידי לכתוב על טרנסג'נדריוּת, חוויה שבתור אישה סיסג'נדרית אני לא מכירה, ושגם בנושא שיתוק מוחין אני צריכה הרבה עזרה בתחקיר. לנושא שיתוק המוחין נעזרתי ברמי שלהבת, ידיד יקר (והעורך של מגזין הרשת המצויין "בלי פאניקה") שהתנדב תקופה ארוכה בבית הגלגלים, ועזר לי המון עם התחקיר בנושא. בחיפוש אחרי תחקירנים ותחקירניות על הקשת הטרנסית, פרסמתי סטטוס חיפושים נוסף, שהיענות אליו היתה פשוט מדהימה – קיבלתי הרבה יותר הצעות לעזרה משיכולתי לנצל, ובסופו של דבר נעזרתי רק בטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות מהמעגל הראשון והשני, שרובן ורובם גם הכירו את הכתיבה שלי. קיבלתי מהם ומהן המון עזרה בגיבוש הדמות של גיא – ואני אציין במיוחד את תמר קליר ואת ניבי נאור, שהעזרה שלהן (וקריאת הבטא שלהן בהמשך) היתה ממש מאירת עיניים ושינתה את אחת ההחלטות המרכזיות שאיתה התחלתי את הסיפור: התכוונתי לכתוב על טרנסג'נדר שמבין את זהותו המגדרית רק בזכות החיבור שלו עם הדרקון, אבל התחקירניות שלי שכנעו אותי שעדיף שההבנה וההכרה העצמית של גיא כטרנסג'נדר לא תגיע כתוצאה מהחיבור עם ארוונטאייל – כלומר, שגיא יימצא על הסף של ההבנה, והחיבור רק יספק את הדחיפה האחרונה. היו לבחירה הזו שתי סיבות חשובות – הראשונה, הבעייתיות במסר ש"'קסם" (או מדע) דחפו את גיא לשינוי של זהותו המגדרית – דעה שהצגתי בסיפור והתייחסתי אליה כשגויה כדי להוריד אותה מהשולחן לגמרי. סיבה נוספת היתה שאירוע שיהיה משמעותי מספיק כדי לגרום לגיא לעבור את כל התהליך של ההבנה, ההכרה ותחילת הקבלה של זהותו המגדרית יאלץ את כל הסיפור לעסוק באירוע הזה ובתהליך הזה (ובצדק – מדובר בחוויה מטלטלת, שצריכה לקחת הרבה מהפוקוס כדי להיות ריאליסטית). זה לא היה הסיפור שרציתי לכתוב.

עכשיו כשהחלטתי שנכון יותר שגיא יהיה על סף הבנה עצמית של זהותו המגדרית, כלומר כמעט במקום של להתחיל לחשוב על עצמו כעל נער-גבר, נתקלתי בבעיה אחרת – עברית שפה מאוד ממוגדרת, במיוחד כשבוחרים מספר בגוף שלישי כפי שעשיתי במקור. היו לי שתי דרכים להתמודד עם הבעיה:

1. מספר כל-יודע שיתייחס לגיא מהתחלה כאל גיא – אבל זה היה עלול לבלבל את הקורא/ת, וכמובן בוודאות היה מספיילר את ההתרחשויות בסיפור ואת התהליך שעובר על גיא במקום לתת לקורא/ת לעבור אותו יחד עם גיא.

2. מספר בגוף שלישי שאינו "חי בראש" של גיא, שלא יודע מה הוא מרגיש חושב, ולכן יתייחס לגיא כאל גאיה עד רגע ההבנה, ואז ישנה את ההתייחסות שלו. – אבל ברגע ההחלפה, המספר לא רק יבלוט בסיפור הרבה יותר משמספר בגוף שלישי אמור לבלוט, אלא גם יבלבל את הקורא/ת, שיצטרכו לסגל את כל החשיבה שלהם ויתקשו להזדהות.

כאמור, לא הייתי מרוצה מאף אחד מהפתרונות, והתחלתי לנסות לכתוב את הסיפור מנקודות מבט שונות וזמנים שונים ולחפש את הדרך שתאפשר לי לעבוד מתוך השפה הממוגדרת מאוד שלנו. תמצתתי את הניסיונות הארוכים והמייגעים האלו לכדי התרגילים הבאים:

א. "רותם החליטה לכתוב סיפור על דרקונים, ולהכניס לתוכו חוויה של טרנסג'נדרים, ולכן ערכה מחקר על שני הנושאים." (גוף שלישי, עבר)
ב. "אני מחליטה לכתוב סיפור על דרקונים, ולהכניס לתוכו חוויה של טרנסג'נדרים, ולכן עורכת מחקר על שני הנושאים." (גוף ראשון, הווה)
ג. "החלטתי לכתוב סיפור על דרקונים, ולהכניס לתוכו חוויה של טרנסג'נדרים, ולכן ערכתי מחקר על שני הנושאים." (גוף ראשון, עבר)

האם הנחתם את המגדר שלי במשפט השלישי כיוון שקראתם שני משפטים קודמים בלשון אישה, או פשוט כיוון שאתם יודעים שאני אישה סיסג'נדרית? הרי אפשר בהחלט גם לקרוא אותו בלשון גבר. אבל אם הנחתם, טוב מאוד – על ההנחה הזו התבססה בסופו של דבר הבחירה שלי בסיפור. הדרך היחידה להימנע מכתיבה בלשון ממוגדרת ובכינויי גוף היתה הבחירה בגוף ראשון עבר. התחמקתי בכוונה עד כמה שניתן מהתייחסות לעולם הפנימי של גיא (לפחות בנושא המגדר שלו), ונתתי לו לדבר בעמימות מגדרית עד כמה שניתן. זה היה מורכב להחריד, כי אני עצמי הייתי צריכה לחשוב תוך כדי הכתיבה על גיא לסירוגין כעל גאיה כדי שלא אטעה בכינויי השייכות בתחילת הסיפור, ובסופו של דבר אפילו פספסתי מקומות שבהם הוא מתייחס אל עצמו מפורשות בלשון גבר או אישה לפני היציאה מהארון (מזל שקוראי וקוראות הבטא שלי תפסו את הטעויות האלו). תהליך הכתיבה המורכב של הימנעות ממגדר ועמימות בכתיבה גרמו לי להבין (שוב!) כמה קשה העברית לא.נשים לא בינאריים.יות. היה לי קשה מאוד לכתוב בכוונה דמות בעלת מגדר מעורפל – בראש שלי, הייתי חייבת לקטלג אותה לשם או לכאן. ברור לי שגם זה, כמו כל דבר, עניין של אימון – אבל הלוואי שנמצא דרך ממוגדרת פחות לדבר על עצמנו ולקבע את עצמנו בתבניות השפה האלו. (ובנימה פסימית-אופטימית זו, למי שלא מכיר.ה, עוד סיפור שכתבתי בנושא – הילדל הכי יפל בגן).

מקביל לכתיבה הלא-ממוגדרת, אימצתי הצעה של אחת התחקירניות והצגתי רמזים מטרימים להבנה הנרקמת של גיא – אופי של "טום בוי", חיבה לכינויים שנשמעים גבריים ("גיא-גיא"), שיער קצר, וכמובן – העובדה שמרגע שהחיבור מתחיל להיווצר, גם ארוונטאייל עצמו מתייחס אל גיא אך ורק בלשון גבר, כי זה מה שהוא קולט ממנו.

אחת החוויות הנהדרות בשבילי לגבי הסיפור היתה לשמוע שקוראים וקוראות הגיעו בקריאה לנקודה שבה מתבררת זהותו המגדרית של גיא, והרגישו שהם חייבים לעצור, לסגל את החשיבה שלהם ולחזור אחורה כדי לקרוא שוב את הסיפור מחדש עד הנקודה הזו, כשהם קוראים את גיא כעת כנער, ובדיעבד מגלים גם את כל הרמזים ששתלתי (יש כמובן קוראים וקוראות שניחשו את הטוויסט, אבל הרוב המכריע לא ידעו).

על ילדים ודרקונים

כשהחלטתי שגיא וארוונטאייל יישארו מחוברים בסוף הסיפור (החלטה שעשיתי כאמור לפני שאפילו התחלתי לכתוב אותו), רציתי לייצר קצת (אבל ממש קצת!) תחושה של חוסר נוחות אצל הקורא/ת: אני אוהבת סופים טובים, אבל לא מתקתקים, אלא כאלו שהם לא מושלמים, ואולי אפילו משאירים קצת טעם מריר-מתוק. במקרה הזה, ניסיתי להתבסס ברמה הרעיונית על תחום שאני לא מכירה בכלל: הורות. אני אל-הורית, ומאוד גלויה לגבי חוסר רצוני להביא ילדים לעולם, מה שאומר שאני בעימות מתמיד עם החברה מעודדת-הילודה-ללא-גבול בישראל. אחד הטיעונים שמופנים כלפיי לעיתים קרובות הוא שאני לא יודעת מה אני מפסידה – תחושה של אהבה אינסופית שאין לי מושג עד כמה היא מופלאה, עד כמה היא משנה את כל החיים, עד כמה היא מעניקה טעם. "לא אהבת אף אחד ככה אף פעם, ולא תאהבי, הלב שלך פשוט יתפוצץ ויעלה על גדותיו מרוב אהבה," אמרו לי. והם כנראה צודקים. שוחחתי פעם עם ידיד אל-הורי על האהבה העצומה הזו ששנינו החלטנו ביודעין ובלב שלם לוותר עליה, והוא ניסח במילים את התחושה שלי כשאמר, "כן, אנחנו מוותרים על אהבה מטורפת שתשנה לנו את החיים, שאין לנו מושג כמה היא יכולה להיות מופלאה. אבל נניח שהייתי מחליט לעשות ילדים – את מבינה שאני שכל כך יאהב את הילדים שלו הוא בעצם לא אני, אלא אדם אחר? המוח שלנו משתנה כדי לאכלס את האהבה המטורפת הזו לאדם חדש קטן, כדי שנוכל לתת כל כך הרבה מהחיים שלנו בשבילו בלי לנטור טינה. האיש שאני ישתנה כל כך הרבה – שינוי ביולוגי שאנחנו יודעים שיקרה לנו, שאין לנו שליטה בו ושאנחנו מתמסרים אליו – והאיש הזה, שכל כך יאהב את הילדים שלו, הוא כבר לא יהיה אני."

השינוי העצום הזה באישיות שאולי נראה מופלא, אבל שאני לאו דווקא מעוניינת בו – ה"אני האחרת", היה הרעיון האחרון שניסיתי לייצג בסיפור: גיא וארוונטאייל מתחברים מנטאלית, ומאותו רגע שניהם רוצים בכל מאודם להישאר מחוברים זה לזה. אין לאיש בסיפור ספק שהם אוהבים אחד את השני אהבת נפש אמיתית, אבל ברור גם שהשינוי הזה קרה כמעט בן לילה ולא באופן טבעי. הם אינם אותם גיא וארוונטאייל שהיו בתחילת הסיפור. נכון, החיבור נותן להם המון אושר, המון אהבה ושמחה והשלמה. אבל שניהם מקריבים המון – ובמיוחד גיא, נער שכל החיים לפניו, וכעת דרקון עצום ילווה את החיים האלו תמיד, לטוב ולרע, לאן שלא ילכו. בסוף הסיפור, כשגיא וארוונטייל מחליטים להישאר מחוברים על אפם ועל חמתם של כל סביבתם, רציתי שאצל הקורא/ת תעלה התהייה שגם הדמויות (בעיקר ההורים של גיא והרופאה שלו, ימית) מעלים מול הדרקון ונערו – האם נכון שגיא, נער בתחילת חייו (שזה עתה זכה ביכולת ללכת), יקריב את עתידו למען משהו שהוא בכלל לא ידע שהוא רוצה עד לפני שבוע, בשביל "הגיא האחר" שהוא הפך אליו.

אבל התהייה הזו שכיוונתי אליה עלתה אצל מעט מאוד קוראים וקוראות, ולא באשמתם. לקח לי זמן להבין שהאמביוולנטיות של הסיפור כלפי החיבור לא היתה משכנעת בגלל שאני עצמי לא הרגשתי אותה באמת. מאז שהייתי ילדה, תמיד חלמתי לחיות בעולם שיש בו דרקונים, ואם הייתי במצב של גיא הייתי בוחרת בדרקון בלי להסס לרגע. כנראה שיש הבדל גדול בין לרצות דרקון ובין לרצות ילד. 🙂

כתיבה תמיד נורא קשה בשבילי, ותוך כדי כתיבה אני תמיד בטוחה שהסיפור שאני כותבת גרוע, תחושה שמתחילה בדרך כלל להתפוגג רק בבטא (אם אי פעם תעשו לי בטא, תזכרו שהראשון/ה שמגיבים חייבים לומר גם דברים טובים!). אבל כמו שאמרתי בהתחלה, "הדרקון האחרון שלי" הפך לאחד מהסיפורים שלי שאני הכי אוהבת באופן אישי (שזה בדרך כלל לא הסיפורים שהקוראים והקוראות שלי הכי אוהבים, כמו במקרה של שייק קקטוס חלל שסיפרתי עליו, מה שהופך את הזכייה בגפן לעוד יותר מיוחדת ונדירה).

רציתי גם לספר לתומכים ולתומכות שלי בפטריאון שבלעדיהם, הסיפור הזה לא היה נכתב. שקלתי כבר כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות להפסיק לכתוב ל"היה יהיה" (תהליך שלוקח חודשיים לפחות כל שנה, תלוי באורך הסיפור) ולהתמקד בספר שלי כדי לסיים אותו כמה שיותר מהר. אבל הידיעה שאני יכולה לפרסם כל סיפור שאני כותבת ל"היה יהיה" (או לפרוייקט הסיפורים של מאורות) גם בפטריאון ולהרוויח ממנו קצת כסף נתנה לי את האנרגיה והרצון להשקיע בסיפורים האלו. הפטריאון שלי לא מאוד פעיל כרגע (אני מפרסמת סיפור פעמיים בשנה, בערך, אבל אני מקווה שהכמות תעלה כשהעבודה על הספר תסתיים) ובכל זאת, נכון להיום, יש לי 73 פטרונים ופטרוניות פעילים שתומכים בכתיבה שלי. אז אם אתם קוראים את הפוסט הזה – תודה עצומה לכם על התמיכה, והלוואי שיהיו מספיק מכם כדי שאוכל יום אחד להתפרנס מכתיבה (לא סביר, אבל בשביל מה אני כאן אם לא בשביל לפנטז ולחלום?)

עוד כמה תודות על הסיפור:
לאהוד מימון, העורך של "היה יהיה" כבר 11 שנים, שאין סיפור שעובר תחת ידיו ולא יוצא טוב בהרבה משהיה קודם. לאגודה למדע בדיוני ופנטזיה שמחלקת את הפרס, לוועד האגודה, ולליאת שחר קשתן הנהדרת שעומדת בראש האגודה, שאני מעריצה את כל פועלה (ואין לכם מושג כמה פועלה עצום). לקוראות הבטא הנהדרות שלי (וגם הקוראים!) שלא היה לי זמן לומר את שמות כולם על הבמה: דפנה שחר, ניבי נאור, תמר קליר, ליאת שחר קשתן, רמי שלהבת, הדס סלוין, יעל פורמן, ריטה וולסין, נוראל זאבי, גלית כהן, עדי לויה, זהר גלבוע, ענבל ויסמן, איילת דקל, נעה לכמן, נמרוד אייזנברג. לתחקירניות ולתחקירנים שלי שעזרתם לא תסולא בפז: ניבי נאור, תמר קליר וג'יי האריס בנושאי מגדר, רמי שלהבת בנושא מוגבלויות. ויותר מהכל, לבת זוגי המופלאה הדס סלוין, על שהביאה את המדע אל תוך המדע הבדיוני שלי.

נספחים:

הכריכה היפהפיה של אסופת הסיפורים "היה יהיה" שבה פורסם הסיפור, כפי שצייר עומרי קורש הנהדר:

הדרקון האחרון שלי – ציור מאת עומרי קורש

פאנארט יפהפה שציירה אחת הקוראות, ספיר סוטו (ותודה גם לאחותה, תהל סוטו, שהמליצה לה על הסיפור).

פאנארט מאת ספיר סוטו

קוריוזים נוספים מתוך פייסבוק:

1. כשהדס העזה בחוצפתה ללכת לישון בדיוק כשהייתי צריכה תחקיר:
https://www.facebook.com/rotem.baruchin/posts/10155858675088406

2. כשהיא התעוררה:
https://www.facebook.com/rotem.baruchin/posts/10155858971838406

עד כאן, בינתיים. 🙂 תודה שוב לפטרונים ולפטרוניות שלי על תמיכתם, ותודה לכל מי שקורא.ת את הסיפורים שלי ואת הבלוג שלי.