במסגרת הפטריאון שלי, לכל הפטרונים שתמכו בי בקטגוריה של 3 דולר ומעלה מגיע סיפורון אישי שיכתב על פי בקשתם. הסיפורון הזה נכתב עבור אייל ברק, שביקש את הנושא "קוויריות". שברתי את הראש עליו כמה ימים. לפעמים, ככל שהנושא קרוב אליי, יותר קשה לכתוב עליו. אבל בסופו של דבר הבנתי מה אני רוצה להגיד.
__________________
תום שיחק היום בגן עם ילד/ה אל-מיני/ת.
אני יודע שאני אמור לעשות את השטות הזו של האל-מיניים עם הלמ"ד ולהגיד ילדל, אבל לא בא לי, בסדר? זה דפוק אפילו כשכותבים את זה. אם לא טוב להם שהשפה העברית מחלקת הכל לזכר ונקבה, שיעברו למדינה אחרת, אף אחד לא מחזיק אותם בכוח פה.
בקיצור, תום חוזר מהגן ומספר ש"שיחקתי עם יובל", ואני ורונית לא מכירים את השם הזה, אז אנחנו שואלים אם יש ילד חדש בגן. ותום אומר "אה, לא, לא ילד." "אה, אז ילדה?" רונית שואלת. "לא, גם לא ילדה. ילדל," תום אומר. ישר נדלקו לי נורות אזהרה. ואז – "יובל לימדל אותי לשחק בפיראטים", ו"יובל אומרל שאצלל בבית נותנים להישאר ערל עד שמונה ולא עד שבע וחצי."
אז אחרי שעה של השטויות האלו, קפצו לי הפיוזים והרמתי טלפון לגננת שלו, מיקה. היא מיד תקפה אותי על זה ש"לא מתאים לך אל-מיניים בגן", וציטטה לי בטון מתנשא את החוק לשיוויון ולחופש המין והמגדר. ניסיתי להסביר לה שזה בכלל לא עניין של גזענות. תום בן חמש, הוא עדיין לומד מילים חדשות, למה פתאום צריך לסבך אותו עם משהו שהוא כמעט כמו שפה חדשה שלמה? אז היא אמרה לי שאני מגזים ושילדים מתרגלים ממש מהר לשפות ושהיא גננת כבר עשרים שנה ובלה בלה בלה. בקיצור, מרחה אותי.
ביום ראשון לקחתי את תום לגן, אז פגשתי את ההורים של היובל הזו/הזה. שרון ואביב, שניהם אל-מיניים. הם נראו די… אנדרוגינוס אני חושב קוראים לזה, האנשים האלו שאתה לא יכול לדעת אם הם בנים או בנות במבט ראשון. אבל זה הקטע עם אל-מיניים – אם מסתכלים טוב, אז גם אם הם בבגדים רחבים אפשר בקלות לראות איך המותניים שלהם מתכווצות או מתרחבות, או שהחזה שלהם גדל, או שהגובה שלהם משתנה, או שפתאום הלסת שלהם נראית קצת יותר גברית, או שהגרוגרת שלהם נעלמת. לפעמים אפילו הקול שלהם משתנה קצת. זה מפחיד לאללה, אתה כל הזמן מתעסק בלנסות להבין אם אתה מדבר עכשיו עם בן או בת. רוב האנשים לא שמים לב, אבל אני הסתכלתי עליהם כל הזמן. בסוף אחד/ת מהם/ן התקרב/ה אליי ואמר/ה לי – "היי, אתה אבא של תום? אני אביב. הבנתי שיש לך בעיה עם השפה של האל-מיניים?"
ידעתי שאי אפשר לסמוך על הגננת המטומטמת הזאת. איזה פאדיחה. אז הסברתי שוב שהילד שלי עדיין לומד שפה ועם כל הכבוד, זה מאוד מבלבל כשאי אפשר לדעת אם מדברים לבן או לבת, ואני קצת חושש שזה ישפיע עליו. והאביב המשוגע/ת הזו/ה אומר/ת לי, "תשמע, זה בדיוק העניין. אתה בטח שם לב איך אני ושרון משתנלים בזמן שאנחנו מדברלים, נכון? אז ליובל זה לא יקרה." בקיצור, הוא/היא התחיל/ה להסביר לי איך ילדלים אל-מיניים נולדלים היום לעולם הרבה פחות ממוגדר והם לא מרגישלים צורך לעבור בין זכר לנקבה בצורה דרמטית, כי בניגוד לדור הקודם הם מרגישלים הרבה יותר בנוח בעור שלהם והרבה יותר טבעי להם ויובל כבר עכשיו לא מרגישל את העול של האל-מיניות וכבר מתנהגל הרבה יותר חופשיל, בלי צורך בהשתנויות רצופות שנובע מהבניות חברתיות או משהו כזה.
אביב המשיכ/ה לקשקש, ואני הפסקתי להקשיב באיזשהו שלב, כי הלמ"ד הזה שנתקע בכל מקום בדיוק כמוהם עצבן לי את האוזניים, אבל המשכתי לעשות כן עם הראש כי לא היה לי נעים, גם ככה הגננת הזאת עשתה לי בושות והוציאה אותי גזען. הסתכלתי על היובל שלהם מתרוצצ/ת שם, ובסוף שאלתי, "אז יובל בן או בת עכשיו? כאילו, ברגע זה?"
ואז הוא/היא סתמ/ה את הפה סוף סוף, הסתכל/ה עליי כאילו שחטתי את החתול שלה/שלו או משהו, והלכ/ה. סתם ככה! בלי שלום, בלי כלום. העיקר שפחדתי לצאת לא מנומס. הם חולי נפש, האל-מיניים האלו.
למחרת מיקה הגננת עדכנה את רונית ששרון ואביב הוציאו את יובל מהגן. רונית חזרה הביתה עצבנית עליי, גם אחרי שהסברתי שאני דווקא זה שהייתי בסדר. למזלנו תום לא לקח את זה קשה מדי, כי ילדים בגילו לא נקשרים כל כך מהר לחברים חדשים. אבל פתאום בערב הוא בא לי ביציאה – "אבא, אני יכול גם להיות אל-מיני?" כשהסברתי לו שלא וזה סוג של פגם גנטי ושנולדים ככה, הילד פתאום התחיל לבכות. לבכות! כי הוא לא יכול להיות גם בן וגם בת! כמובן שרונית ישר נלחצה ממה זה אומר ומה המשמעויות של זה, אבל אמרתי לה להפסיק לקחת ילד בן חמש כל כך קשה. היום הוא רוצה להיות אל-מיני, מחר הוא ירצה להיות דינוזאור או אופניים. ככה זה ילדים. העיקר שההזויים האלו כבר לא בגן. אה, נכון, ההזויל האלל. סליחה באמת.
Handmade Stuffed Animals
מקור התמונה: Selbe Lynn בפליקר
______________________
תזכורת: פטרונים בקטגוריית 3 דולר ומעלה שעוד לא הזמינו סיפורון מוזמנים לעשות את זה (אלא אם אתם מחכים כדי לבקש אותו ליום הולדת שלכם או של חברים, שזה בסדר גמור). אתם יכולים לתת לי מילה, או כמה מילים, או רעיון, או ז'אנר, או שורה – בקיצור, בקשו כל מה שתרצו, ואכתוב לכם סיפורון אישי משלכם (כן, מותר גם פאנפיקים, וכל דבר אחר שיעלה על דעתכם).
אני חושב שממש תהני לקרוא את "צד שמאל של החושך" בהוצאה המחודשת שלו שכולל פתח דבר ואחרית דבר של הסופרת, שמדברת על הקושי בלכתוב בשפה א-מינית. והיא עוד כתבה באנגלית… אין לה מושג מה הולך בעברית.
הצורה שבה התמודדת עם הקושי הזה (אני לא יודע אם המצאה שלך או לא) היא לא פחות ממדהימה.
ובלי קשר, אחד הסיפורים הכי חזקים שקראתי. והעצובים.
סיפורון נחמד מאוד, וזהו בערך.
העולם מעולה אבל הדמויול הרגישול לי יותר כמו רעיונות מאשר אנשים(לנשים? אנשיל?), אולי חוץ מתום.
חוץ מזה, היו כמה משפטים שהל לא נראתה במקום הנכון, והמשפט נראה כמו משפט בזכר בשפת הל ולא כמו משפט חסר מין.
בשורה הלא ברורה והתחתונה, אהבתי