סיפורי חייו ואחרים

אתמול נפטר אביאל טוכטרמן, חבר יקר ואהוב, אדם שהיה קיר איתן לכל צרות העולם ושמיכה מחבקת לכל העצב, שידיו הפיקו קסמים, ולבו היה רחב מספיק כדי להכיל את העולם כולו. כתבתי עליו כדי לנסות להתמודד עם הכאב שאני מרגישה, וכדי לא לשכוח.
זו אסופה קוהרנטית-למחצה של זכרונות פזורים, וכנראה אוסיף לה עוד בהמשך.

________

כמה ימים אחרי פסטיבל אייקון האחרון, טיפסתי את שלוש הקומות לביתו של אביאל ודפקתי על הדלת. הגעתי למפגש כתיבה, "רייט-אין", שאביאל תמיד היה מארח, אבל הקדמתי והגעתי קצת לפני כולם. הוא פתח את הדלת בחיוך ומיד ראה שאני עצובה ושאל מה קרה. אמרתי לו שנשארתי עם טעם רע מאייקון האחרון, בגלל הפאנל שבו השתתפתי עם טד צ'יאנג, שהתברר כדובר משעמם וחסר כריזמה, וגם לסדנת הכתיבה שלו לא היה שום דבר לתרום לי. קרן ואני ניסינו להפוך את הפאנל איתו למעניין יותר, ובסופו של דבר חטפנו על זה מהקהל, גם באייקון וגם אחר כך בפייסבוק, ש"באו לשמוע אותו". אביאל אמר שהוא ממש נהנה לשמוע אותנו מדברות, אבל לא כל אחד יודע לדבר. לפעמים הם יודעים רק לכתוב נהדר, ושטד צ'יאנג הפאנליסט לא צריך להרוס לי את טד צ'יאנג הסופר של "סיפורי חייך ואחרים", שמאוד אהבתי. גם אני לא ממש יודע לדבר, אביאל אמר.
אבל הוא ידע לדבר. וגם להקשיב.

כמה חודשים לפני כן, אביאל המליץ לי בחום לקרוא את "סיפורי חייך ואחרים", הספר של טד צ'יאנג, שיהיה אורח הכבוד של אייקון 2015. עוד לא ידעתי שיציעו לי להשתתף בפאנל עם אורח הכבוד, אבל אביאל לא היה היחיד שחשב שהספר ימצא חן בעיניי. קראתי. הוא באמת היה נפלא. דיברנו עליו עוד הרבה.

לפני כמעט עשור, נכנסתי לראשונה לבית של אביאל. הוא בדיוק עבר למרכז תל-אביב, לדירה ענקית של ארבעה חדרים. עשינו חזרות ל"חלום ליל קיץ – גרסת הבאפירוקי", ואחותו ורד נידבה את הבית שלו. לא היה בו עדיין כלום, רק חדרים ריקים. התנחלנו שם במשך יומיים כמעט רצופים. אביאל ישב וצפה. הוא אהב לצפות בכל הגנרליות, בכל ההצגות. הוא אהב להיות בחזרות ולהסתכל ולצחוק.

חודשיים אחר כך, הדירה החלה לקבל צורה. להיות הבית היפהפה של אביאל, עם הסגנון היפהפה של המעצב והאדריכל שקישט את כל הקירות בפריטים יחודיים, רובם מעשה ידיו. מפתחות ושרביטים, קרניים וציורים וצילומים, כלי נשק דמיוניים ואמיתיים, מפות ופריטים נוסטלגיים, דמויות דו מימדיות תלויות מהתקרה, עציצים. וכמובן, ספרים. אלפי ספרים. תמיד היו ספרים סביב אביאל.

אתמול בצהריים, ישבתי בדירה של אביאל ובהיתי באוויר, כי לא ידעתי מה לעשות, איך אפשר להיות בדירה של אביאל בלי שאביאל שם, והסתכלתי על הקירות, ואמרתי לורד שאני רוצה לצלם הכל. כל חדר וכל קיר וכל פריט. היא אמרה לי שגם היא מתכוונת לצלם הכל. שהדירה הזו היא אח שלה, לא הגוף שנשאר מאחור.

לפני כמעט עשור, ורד ואני התחלנו לעבוד על "חלום ליל קיץ". היא התחילה לדבר על תפאורה, ואני שאלתי אותה מי יבנה לנו את כל העצים והשיחים והסלעים שאפשר לשבת עליהם, שלא לדבר על שלט מסתובב שיש לו צד "ליער הפיות" וצד "למרכז רוזין" וצד "לתיאטרון הבימה". היא אמרה שהיא תסנג'ר את אחיה, אביאל. לא הכרתי אותו. שאלתי אותה אם היא בטוחה שהוא ידע להתמודד עם זה.

כמה שעות לפני החזרה הגנרלית של אותה הצגה בדיוק, אביאל הדביק פרחים ועלים מושקעים על הוילון מאחורי הקלעים, ושאלתי אותו למה הוא השקיע ברמת פירוט כזו שאף אחד לא יראה מהקהל. והוא משך בכתפיים ואמר שהוא רצה שזה יהיה מושקע. הרבה דברים היו נוראים באותו יום, אבל התפאורה היתה נפלאה. אביאל הפך למסונג'ר הקבוע של ההפקות שלי, ושל עיצוב כנסים, ובכלל.

שנה וחצי מאוחר יותר, אביאל וטליה, שנעשתה הסיידקיק הקבועה שלו לכל ענייני הפקות ותפאורה, עד שאנשים התחילו לקרוא להם "אביאל וטליה תפאורה" ושאלו מתי יהיה שלט כזה על הדלת, סיימו לצייר את כל הרקעים של "מותו וחייו של ליאם או'לירי". זה היה רק חלק קטן מתפאורה מטורפת ומסובכת, שכללה גם חבית מים ריאליסטית להפליא, דלתות עם מגנטים שאפשר להצמיד אליהן פריטים מתמגנטים בהתאם לצורך, ספלי בירה מצויירים. בתוך ציור ענק של לונדון, אביאל וטליה החביאו את הטארדיס מתעופפת ברקע.

לפני שבועיים, אמרתי לאביאל שהדבר שהכי אהבתי ב"שומרים, שומרים" היה הדרקון הנפלא שלו, שהיה כל כך מרשים ויפהפה.

לפני שש שנים, התקשרתי לאביאל יום לפני הבכורה של "זומבי.קון 2010", ושאלתי אותו איך מכינים לב אנושי ריאליסטי. הוא התחיל להסביר, ואז עצרתי אותו ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן להכין לי כזה למחר. הוא אמר, בלי היסוס, "בטח."
זה היה פריט הפרופס המושקע ביותר שלנו, שגרר הכי הרבה התלהבות מהקהל אפילו שהופיע רק לשנייה על הבמה, כשמיכל נותנת אותו לרועי בסוף המחזמר.

קצת מאוחר יותר, שי לקח הביתה את קרן ההקפאה של דוקטור הוריבל, שגם אותה אביאל הכין. במהלך השנים היו בבתים השונים שלי המון פריטי תפאורה שאביאל הכין. פטרייה גדולה וקרניים של חדי קרן שלא הפסיקו להשיר נצנצים מ"המסע להר החורבן האפל (של האבדון!)". קופסה עם שום ויתד מ"ראיון עם ערפדים" ("במקרה חירום, שבור את הזכוכית") שנתלו באייקון שבו ורד השיקה את ספרה "דם כחול". קקטוסים ושיחים ולוקרים ומוח עצום מ"זומבי.קון 2010". פרופים מ"צלילה חופשית" ומ"הרועה האחרון", שלטי הפגנה מ"משחקי קרוסאובר" ("איפה כל הדמויות מסטאר טרק?!"). הוא תמיד שמח כל כך להכין לנו דברים משוגעים ומופרכים. וגם הוא שמר דברים שאני הכנתי – את השרשרת הקטנה מפימו שהייתי מכינה לכל מי שהשתתף בהפקה שלי. כולן היו תלויות אצלו בבית.

שנתיים לפני היום, אביאל זכה בתחרות תחפושות על תחפושת לוקי שלו. אנחנו, שהיינו בקאסט רשעים של דיסני סופר מושקע, הפסדנו לו בצדק מוחלט. השריון היה ריאליסטי כל כך ומושקע לפרטי פרטים, שלא היה אדם שלא הצביע לו למקום הראשון. הוא עבד יותר מחודשיים על התחפושת.

שבועיים וחצי לפני היום, אביאל שאל אם הוא יוכל להזמין ממני עוגת יום הולדת. התבאסתי לסרב, אבל הסברתי לו שאני כבר כמעט לא מכינה עוגות יום הולדת, אפילו לחברים. פשוט אין לי זמן. ובמיוחד עכשיו, עם ספר המתכונים שאני ואחותי ליקי מנסות להוציא. אז הוא אמר שאין בעיה והוא יכין לבד, ושאל אותי איזה בצק סוכר טבעוני אני קונה, כי הוא תמיד השתדל להכין מתכונים טבעוניים שכולם יוכלו לאכול. היה לי המון בצק סוכר בבית, אזל פשוט הבאתי לו את שלי וצבעי מאכל. לפני חמישה ימים, התקיימה מסיבת יום ההולדת שלו. הוא הכין עוגת "אופטימוס פרינסס", אופטימוס פריים בשמלת נסיכות. עם נצנצים, כמובן. היא גרמה לי לצחוק במשך כמעט דקה רצופה.

שנה ושבועיים וקצת לפני היום, אביאל שאל אם הוא יוכל להזמין ממני עוגת יום הולדת. הסכמתי בשמחה, ולא הסכמתי שישלם לי. אחרי התייעצות עם חברים, החלטנו על עוגת לוקי ערום, שסביבו כלי הנשק והאביזרים של שאר האוונג'רז, כאילו אחרי לילה פרוע של סקס. אביאל השתגע על העוגה הזו. במיוחד על השרביט, שהכנתי לפי השרביט-לוקי שהוא עצמו הכין.

שלוש שנים לפני כן, אביאל כתב את המרשם שלי למאפינס על המקרר שלו. זה ממש החמיא לי, אבל מבחינתו זה היה פשוט הגיוני, כי הוא מכין אותם כל כך הרבה שזה הרבה יותר נוח כשהם על המקרר. הוא שאל אם יש להם שם, וכשאמרתי שאין הוא קרא להם "מאפינס רותם". הוא הכין אותם בוריאציה כזו או אחרת כמעט לכל אירוע. טבעוניים, עם לוטוס, עם וניל, עם נצנצים. המון נצנצים. אמרתי לו שזה בכלל מתכון של ההורים שלי במקור. הוא אמר שמבחינתו הם מאפינס רותם, וזהו.

שבע שנים לפני כן, אביאל טעם בפעם הראשונה את המאפינס שלי בחזרה הגנרלית של "חלום ליל קיץ". ואמר שהם ממש טעימים וביקש את המתכון. ואז חזר להדביק פרחים ועלים מצויירים לפרטי פרטים. אני הייתי בלחץ נוראי, כמו בכל גנרלית, אבל המחמאה הזו גרמה לי לעצור ולחייך.

את "שומרי משקל" התחלתי ביום הולדת שלי לפני שנתיים, ואביאל נתן לי ביחד עם הדרקון הפרוותי שהביא לי ליום ההולדת את המתכון שלו לעוגיות שוקולד דלות קלוריות, משיבולת שועל, שוקולד ובננה. הן היו מעולות, ואני כתבתי אותן במחברת המתכונים שלי תחת השם "עוגיות אביאל".

בינואר, הגעתי אל אביאל נוטפת גשם ואומללה, והוא הפעיל חימום בשבילי, כי למרות שזה היה יום קפוא, תמיד היה לו חם. הוא גם עטף אותי בשמיכה, וסיים להכין מרק כתום. עד שהאחרים הגיעו, כבר ישבנו וכתבנו, והיה לי חם וטעים. המרק היה נפלא. ביקשתי ממנו את המתכון, אבל אז איבדתי אותו והתביישתי לבקש שוב.

הבוקר, גילי בר הלל שלחה לי מייל ואמרה לי שאולי אני ארצה להוריד את כרטיס האשראי של אביאל מההדסטארט של ספר המתכונים שליקי ואני מוציאות. היא צדקה. לא רציתי לחייב אותו. אני גם לא חושבת שארצה להכין מאפינס רותם יותר.

לפני כמה שנים, אביאל הקים את קבוצת רייט-אין, קבוצת חברים שנפגשו אצלו בבית לכתוב, בהתחלה בימי חמישי, ואז גם בימי שני. לא כולנו היינו מתמידים, אבל אביאל תמיד היה שם בין אם באנו ובין אם לא, כותב וקורא, מוקף בספרים. תמיד הוא היה יושב לכתוב כשספר לידו. הוא השתגע על תחקיר. הוא היה יכול לעשות תחקיר במשך חודשים ושנים. הוא גם עזר לכולנו ובתחקיר ובבריינסטורמינג, ותמיד היה מוכן לדבר על ספרים. מאות אלפי מילים נכתבו ברייטאינים אצל אביאל. ותמיד היה מרק, וקפה בטעמים משונים, וספלים עצומים בגודלם, ושלושים סוגים של תה, שאביאל היה צוחק עליי כשהייתי צריכה עזרה להוריד אותו מהארון הגבוה, והייתי צוחקת עליו בחזרה שהוא גבוה מדי. הפרש הגבהים בינינו היה גדול כל כך שהוא היה לפעמים משעין את הסנטר שלו על הראש שלי כשהיה צריך לעמוד הרבה זמן והוא היה עייף. הייתי בגובה המושלם לשמש כמשענת הסנטר הקבועה שלו.

לפני ארבע שנים, ממש לפני מאורות, קבוצת הרייט-אין הומרה לקבוצת עבודה על עיצוב הכנס, כמו שתמיד קרה בשבועות שלפני כנסים או לפני הפקות, ונתקלתי שוב בטעמם המוסיקלי הקלוקל של הזוג אביאל וטליה תפאורה, שהקשיבו כל הערב לשירי דאנס ופופ מחרידים מהניינטיז. אחר כך, אביאל שם את הדיסקים של "מותו וחייו של ליאם או'לירי" ושל "זומבי.קון 2010". גיליתי שהוא יודע את כולם בעל פה.

לפני שלושה חודשים, הגעתי שוב עצובה לרייט-אין. אביאל ואני דיברנו. הוא תמיד ידע מתי צריך לנזוף בי שאני לא כותבת, ומתי אני פשוט צריכה לדבר. במקרה הזה, שנינו כנראה היינו זקוקים לשיחת נפש ארוכה. דיברנו על כמה החיים שלנו מתסכלים אותנו, על העבודה שאנחנו לא מספיק מרגישים תשוקה לגביה. הוא אמר, בפשטות רבה, "אבל את תתפרנסי מכתיבה יום אחד. את יודעת את זה, נכון?" ולא, האמת שלא ידעתי, אבל באותו רגע הצלחתי להאמין, כי זה היה כל כך ברור ומובן מאליו בשבילו. אחר כך דיברנו על מה יעשה אותו שמח יותר בעבודה, ובסופו של דבר סיכמנו ששנינו פשוט שמחים שיש לנו את כל העולם שמעבר, את החברים, את הקהילה, את הכנסים, את קבוצת הכתיבה. למחרת, הוא שלח לי ווטסאפ תודה על השיחה, והבנתי כמה זה היה חריג בשבילו, כמה מעט הוא בדרך כלל מדבר על עצמו.

לפני ארבעה חודשים, אביאל הפיץ את הסיפור האחרון שכתבתי בעולם שומרי הערים, "מים בטעם אבק", בפייסבוק. הוא כתב עליו "זהו הסיפור הראשון שרותם מפרסמת במסגרת הפטריאון שלה. הוא מתרחש במסגרת עולם שומרי הערים המופלא שלה. והוא הסיפור הראשון שקראתי מזה שנים שגרם לי לדמוע תוך כדי קריאה." גם אני אני כמעט בכיתי כשקראתי את ההודעה הזו. אביאל תמיד היה מתייג אותי בפייסבוק בדברים שהזכירו לו את הסיפורים שלי. הוא קרא את כולם.

לפני שבעה חודשים, אמרתי לאביאל כמה מוצלח היה הסיפור שהוא שלח לאסופת הסיפורים של צלילה חופשית. הוא אמר לי שהוא לא מרוצה ממנו והוא רוצה לשכתב אותו. אמרתי לו שהסרט לא יצא לאייקון הקרוב, אז יש לו עוד זמן.

אתמול בבוקר, אביאל שלח סמיילי עם לבבות בקבוצת הרייט-אין לקרן. הוא נפטר קצת מאוחר יותר.

הזכרונות רצים לי בראש, ואני לא מסוגלת להפריד אותם. הכל קרה עכשיו, ואתמול, ושלשום, ולפני כמה שנים, וכל דבר מזכיר לי את אביאל. אהבתי אותו כל כך, והוא היה יקר לי כל כך, ואמרתי את זה כל כך מעט מדי.

תמונה ממאורות. הגבוה והגמדה. ומשענת הסנטר.

במרכז: פטרייה שאביאל הכין מ"המסע אל הר החורבן האפל (של האבדון!)". בצד שמאל: ערכת הגנה מפני ערפדים שאביאל הכין מ"ראיון עם ערפדים" (פאנל השקת הספר "דם כחול" של ורד). בצד ימין: דרקון פרוותי שאביאל קנה לי ליום הולדת, כי הוא ידע שאני אוספת דרקונים ורצה שיהיה לי, לדבריו, לפחות דרקון אחד שאפשר גם לחבק.