טעויות בכתיבת סיפור על אסון התאומים

בחודש שעבר פורסם הסיפור הראשון שכתבתי במסגרת הפטריאון שלי. הסיפור נקרא "מים בטעם אבק" והוא פורסם באתר "בלי פאניקה". הכתיבה שלו ארכה חודשיים וחצי והיתה אתגר מתסכל ומרתק כאחד עבורי, ולכן החלטתי לספר עליה כאן.
הפוסט מכיל ספויילרים לסיפור, אבל רובם קטנים. על הגדולים אתריע מראש בכותרת.

1. בחירת נושא הסיפור

פתחתי את הפטריאון שלי לפני קצת יותר מחודשיים, ואחת ממדרגות התמיכה בו אפשרה לפטרונים להצטרף לקבוצה סודית בפייסבוק שתעזור לי לבחור אילו סיפורים לכתוב. הסיפור הראשון שנבחר ברוב מוחלט היה סיפור בסדרת "שומרי הערים", ואחת ההצעות היתה סיפור שיעסוק באסון מגדלי התאומים שהתרחש ב-11 בספטמבר, 2001. זה לא היה רעיון חדש, ואני בעצמי תכננתי לכתוב את הסיפור הזה מאז שכתבתי לראשונה על שומרי הערים האמריקאים ב"ג'מבה ג'וס". לא הגעתי אליו עד היום, כי ידעתי שהוא ידרוש רוחב יריעה וזמן פנוי – בדיוק מהסוג שפטריאון מאפשר לי. אז הפעם הסכמתי להצעה בשמחה.

בדיעבד, זו היתה הטעות הראשונה שלי.

2. חרדות טרום כתיבה

החרדה הכי גדולה שלי לפני כתיבת הסיפור לא היתה ההתמודדות הקשה עם אחד מהאסונות הגדולים ביותר שאי פעם פקדו את ארצות הברית, אלא התחקיר. עוד לא ביקרתי בארצות הברית, וכל מה שאני יודעת על ניו יורק בא מספרים, מסרטים, מטלויזיה, מאינטרנט, מסיפורים שסיפרו לי אנשים. אז איך כותבים על מקום שאתם לא מכירים בצורה שתיראה כאילו אתם מכירים אותו?

התשובה שלי היא בדרך כלל "לא כותבים". כבר ויתרתי על כמה רעיונות מצויינים לסיפורים בסדרת "שומרי הערים" בגלל שהם עסקו בערים שלא ביקרתי בהן מעולם. בסיפורים האלו, באופן טבעי, יש הרבה עיסוק בערים ובמקומות, ואני חייבת להכיר היטב את כל מה שאני כותבת עליו: לדעת איך העיר נראית גיאוגרפית, תרבותית, כלכלית, היסטורית, מה התושבים אוהבים לעשות, איך הם מתלבשים, מה הם אוהבים לשתות. כתבתי עד היום רק שלושה סיפורי ערים ארוכים באמת: "הפוך, לקחת", שהתרחש בישראל (שאני מכירה היטב וחייתי בה כל חיי). "וויסקי בקנקן", שהתרחש באירלנד (שביקרתי בה במשך כמה שבועות, אבל כיוון שאני אוהבת מאוד את התרבות שלה קראתי הרבה אודותיה – ובכל זאת כתבתי את הסיפור מנקודת מבט של תיירים, כי ידעתי שלא אצליח לכתוב מנקודת מבט של מקומיים). וכמובן, "שייק קקטוס חלל", שהתרחש בתחנת חלל ענקית (מקום מומצא, שעדיין דרש המון המון תחקיר).

כתבתי גם על מקומות שלא ביקרתי בהם מעולם, כמו רואן, פירנצה או סן פרנסיסקו. אבל אלו היו "קצרערים", סיפורונים של בין 1,000 ל-5,000 מילה. לא הייתי מתיימרת לכתוב נובלה על עיר שאני לא מכירה בכלל.

או לפחות, לא התיימרתי עד היום.

3. טביעה בתחקיר

לא חסרו לי מקורות תחקיר: ניו יורק היא אולי העיר המתויירת ביותר בעולם, והפיגוע במגדלי התאומים היה אחד האסונות הכי מסוקרים בעולם. הוא שודר ודווח ותועד והוקלט בכל כך הרבה אמצעי תקשורת, וגם בימים הבאים אחריו עיני כל העולם הופנו לניו יורק. היה לי מספיק מה להסתמך עליו כדי לא לגרום לסיפור להיראות כאילו נכתב על ידי מישהי שלא ביקרה בניו יורק מעולם, קברתי את החרדות וקפצתי ראש אל תוך אגם התחקיר העצום שהוא האינטרנט.

זו היתה הטעות השנייה שלי.

אגם, אמרתי? אוקיינוס זו הגדרה מדוייקת יותר. סופרים לעיתים קרובות מספרים שהם שוקעים בתחקיר ומגלים שהשקיעו בו זמן רב יותר מאשר בכתיבת הסיפור עצמו. זה גם בדרך כלל התהליך אצלי, אבל בניגוד להרבה כותבים אחרים, אני לא נהנית במיוחד מתחקיר. אני לא אוהבת לרדוף אחרי הרבה פרטים, להצליב מקורות מידע, להכין טבלאות ולוחות שעם, לחפש, לבלוש, לקרוא המון מידע שרק קצת ממנו יהיה רלוונטי, לרשום הכל בקפידה. התהליך הזה מייגע ומייאש אותי, ואני תמיד חושבת על הזמן המבוזבז שיכולתי לבלות בכתיבה ומתבאסת. יום אחד, כשיהיה לי כסף, אני מתכוונת להעסיק צבא של תחקירנים שיעמדו לרשותי, כדי שאוכל להגיד "מהר! שמישהו יספר לי איזו הצגה הייתי הולכת לראות בברלין ב-1784, באיזה תיאטרון, מה הייתי לובשת, איך הייתי מגיעה לשם, ומה הייתי אוכלת לארוחת ערב לפני!"

עולם "שומרי הערים", כאמור, הוא חרב פיפיות כתיבתית: עולם שמאוד כיף לי לכתוב בו ושדורש ממני לעשות המון המון תחקיר. מהר מאוד טבעתי באוקיינוס התחקיר הבלתי נגמר, ובעקבותיו בדיכאון. עוד משהו שלא חשבתי שיקרה לי. כמעט 15 שנים עברו מאז אסון התאומים, ובכל זאת הצלחתי לצפות בתשדירי חדשות מהאירוע ולבכות.

אחרי שבוע של קריאה וצפייה אינטנסיבית, כשניסיתי לברר איזה קו של הסאבוויי יקח אותי מנקודה א' לנקודה ב' במנהטן וגיליתי שהרכבות התחתיות מתחת למגדלי התאומים קרסו, הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה לבד.

זו לא היתה הטעות השלישית שלי. זו למעשה היתה החלטה חכמה מאוד.

אני מאמינה גדולה בכוחן של הרשתות החברתיות ושל מוח הכוורת, ופייסבוק הוא בדרך כלל המקום המושלם מבחינתי לחיפוש וקבלת מידע – בין אם זו המלצה על אינסטלטור או איזה משחקים מתקיימים באצטדיון בקווינס. זה גם המקום שבו התחיל להתפרסם פרוייקט הקצרערים. שבועיים אחרי שהתייאשתי מהתחקיר, הרהבתי עוז לשאול את הפיד שלי אם יש ביניהם כאלו שיתעניינו לעזור לי בתחקיר. חיפשתי שני סוגי תחקירנים:
1. כאלו שמכירים את ניו יורק היטב (כתיירים או כמקומיים)
2. כאלו שנהנים לחפש ולבלוש אחרי פריטי טריוויה משונים שקשורים לגיאוגרפיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, תרבות ועוד.
היתה היענות גדולה לפוסט, ובעקבותיו פתחתי לעצמי קבוצת תחקירנים סודית בפייסבוק כדי להתייעץ איתה על הסיפור. הם ידעו לענות לי הכל, ממלונות יוקרה במנהטן שקרובים לאיזור האסון למאפיינים בולטים של כל רובע בניו יורק, למקום שבו הגיוני להנחית מסוק בקרבת מגדלי התאומים והאם זה בכלל אפשרי עם כל האבק שהיה באוויר. היו לי אפילו כמה אנשים שחיים או שחיו בניו יורק, וידעו לענות בדקה על משהו שהיה לוקח לי ימים לחפש, אם בכלל הייתי מוצאת אותו. הם ענו על הכל ברצון, בהתלהבות, וסיפקו פרטי טריוויה ורעיונות שאפילו לא חשבתי עליהם. הם גם השתתפו בקריאת הבטא כדי לנקות פרטים לא נכונים ולהביע דעה על הסיפור (עוד על כך בהמשך). בלי קבוצת התחקירנים הזו, לעולם לא הייתי מצליחה להשלים את הסיפור, והיא עזרה לי כל כך הרבה שהשארתי אותה פעילה לסיפורים הבאים. אם יש בין הקוראים והקוראות שלי עוד כאלו שנהנים מתחקיר ומטריוויה, אשמח לצרף גם אתכם.

אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה שהפיד שלי שמע על הסיפור הזה. לפני יותר משנה, כשניסיתי לכתוב סיפור ערים פעם בחודש ביקשתי מאנשי הפייסבוק שלי לזרוק אסוציאציות למה שהם יודעים על ניו יורק ועל אסון התאומים. חלק גדול ממה שנכתב שם נכנס בסופו של דבר לסיפור.

4. טראומה בין לאומית מול טראומה אישית

אין כמעט אדם שלא זוכר איפה הוא היה ומה הוא עשה כשהתאומים קרסו. ככה זה עם אסונות בין לאומיים. אני הייתי בצבא. ישבנו מול הטלויזיה הקטנה והמצ'וקמקת באגף ואף אחד לא דיבר. בהינו בחדשות. כולנו נשארנו דבוקים לחדשות כל היממה הבאה. העולם כולו היה בהלם. הטרור הפך ממשהו זניח של המזרח התיכון לאיום עולמי. מדינות סגרו את הגבולות שלהן, בדיקות בטחוניות בכל מקום הפכו לשגרה, המלחמה באיסלאם הוצבה במרכז סדר היום העולמי.

בישראל, שחיה את התרבות האמריקאית, ראינו את המכה המורלית שספגה ארצות הברית, אימפריה שלא האמינה שיש כוח שמסוגל לפגוע בה עד היום, בטח שלא באחד הסמלים הבולטים ביותר שלה. צפינו בסדרות שהקדישו פרקים שלמים לניו יורק, לאסון ולרוח האמריקאית. סמינרים שלמים בלימודי הקולנוע שלי עסקו בסרטים שנעשו אחרי 9/11, בפטריוטיזם המוגזם שלהם, בטראומה שניסו להתמודד איתה. אני חושבת שהקטע שהכי נחרת לי בראש הוא מהסרט המטופש "ספיידרמן" מ-2002: תושבי מנהטן זורקים על הגובלין הירוק חפצים ומגרשים אותו כשהוא כמעט מנצח את ספיידרמן, תוך כדי שהם צועקים, "אתה מתעסק עם אחד מאיתנו, אתה מתעסק עם כולנו!" ו"אתה מתעסק עם ספיידי, אתה מתעסק עם כל ניו יורק!"

הטעות שלי הפעם היתה לחשוב שבגלל שמדובר בטראומה בין לאומית, אני מכירה אותה ומבינה אותה. בפועל, ככל שקראתי ולמדתי, הבנתי כמה שאני בעצם לא מבינה כלום. הבנתי את גודלו ומשקלו של האירוע שניסיתי לטוות סביבו סיפור, וכמה זה יומרני, וכמה זה עלול להיות לא מכבד. נמלאתי שוב בחרדות, ושאלתי את עצמי אם הייתי רוצה שמישהו זר יכתוב על אסון לאומי שמשמעותי לי למרות שהוא לא חי אותו, אם זה כמו לכתוב על השואה, נושא שמעולם לא הסכמתי להתקרב אליו עם המיתוס שלי. עד עכשיו, למרות שמצאתי את האומץ לסיים את הסיפור, אין לי תשובה לשאלות האלו. אני יכולה רק לקוות שאם הסיפור יתורגם יום אחד, הוא לא יפגע באף אחד.

5. חירות ספרותית מול נאמנות למציאות

רוחות ערים הן חזקות באופן כמעט דמיוני, וזו בדיוק הסיבה שלא יכולתי (וגם לא רציתי) שרוח העיר של ניו יורק תעצור את המטוסים מלהתנגש במגדלי התאומים, או לחילופין תתאושש לחלוטין מהאסון ותבנה מחדש את מגדלי התאומים בעזרת הכוחות שלה. עולם "שומרי הערים" קיים במקביל למציאות שלנו, כלומר, כל מה שקורה במציאות שלנו קרה גם שם, אבל במקביל קרו גם דברים אחרים, שרוב האנשים לא היו מסוגלים להבין או אפילו לראות.

כשאני כותבת עוד שכבה של המציאות מעל המציאות הקיימת, מה שקרה במציאות חייב להיות מאוד, מאוד מדוייק. גם כאן, עזרת התחקירנים היתה עצומה ומדהימה. וכמובן, הייתי צריכה בעצמי להחליט מה להכניס לסיפור, ומה להשמיט. אוסאמה בן לאדן, למשל, לא נכנס. שומרי ערים לא מבינים בפוליטיקה, במלחמות, בצבא, בהשלכות מדיניות ועולמיות. הם לא חושבים על דברים ברמה עולמית או ברמה מדינית. הם לא יודעים מי זה בן לאדן, וגם לא אכפת להם – אכפת להם מהערים. וכמובן, רוח העיר של ניו יורק נמצאה במצוקה עצומה בזמן 9/11. וזו התשובה לשאלה "אם רוח העיר כל כך חזקה, למה היא לא עוזרת?". כי היא לא מסוגלת.

לא רציתי לכתוב רק את הסיפור של הרוח, אלא, כמו תמיד, גם את הסיפור של השומר. אנדי, גיבור הסיפור שלי, מתעורר באמצע הלילה בגלל שהוא מרגיש את הפגיעה במגדלי התאומים. אם זה היה קורה בישראל, ההמשך היה פשוט מאוד. הוא היה עולה על מטוס ותוך חצי שעה מגיע לכל מקום במדינה. בארצות הברית העצומה, זה הרבה יותר מסובך. ומי שקרא את "ג'מבה ג'וס" יודע שאנדי בעצמו לא ממש תפקד כשומר ערים בשנים האחרונות, ואת הסיבות המוצדקות לכך. בדיוק כפי ש"מים בטעם אבק" הוא הסיפור של ניו יורק, הוא גם הסיפור של אנדי.

6. הנחות שגויות ואיך הן השפיעו על הכתיבה (ספויילרים ענקיים)

אני אוהבת מאוד לתפוס טעויות בשלב קריאת הבטא, כשעוד אפשר לתקן אותן, וכמובן להפוך את הסיפור למוצלח יותר בזכות השכתובים האלו. הנה כמה דוגמאות לשטויות שכתבתי ולתיקונים שלהן:

א. מנהטן המשיכה לתפקד כרגיל: קוראי הבטא סיפרו לי שהחשמל ברוב הבניינים המשיך לעבוד, שרק רבע ממנהטן פונתה, ושהתחבורה הציבורית (אפילו הרכבת התחתית) פעלה מרחוב מסויים. למעשה, מנהטן כל כך עצומה שיש חלקים שלה שלא ראו או שמעו מהם את הפיגוע. זה הדהים אותי, ולכן הסקתי מכך שבאותו יום, ולמחרת, מנהטן המשיכה לתפקד כרגיל.
זה כמובן לא קרה. כמות הנפגעים נעה בין אלף לעשרת אלפים עד שנעצרה עד קצת יותר מאלפיים. לא ידעו כמה אנשים נמצאים מתחת להריסות. הטראומה היתה גדולה כל כך שגם במקומות שבהם כל המאמצים לא הופנו לחילוץ ועזרה, אנשים פשוט ראו באסון הזה משהו אישי. וכמובן, בשתי היממות הראשונות מי שהורשה להתקרב אל איזור האסון היו רק אנשי חילוץ והצלה, וכל השאר נעצרו על ידי משטרה במרחק של רחובות רבים מהאירוע. החלק הזה שוכתב, אבל הוא לא היה מסובך מדי – הפכתי את כל האנשים באיזור האסון לאנשי כוחות ההצלה והחילוץ.

ב. כל מנהטן היתה מכוסה באבק: כאמור, למי שלא ביקר בעיר ניו יורק קשה לקלוט את הגודל שלה. על האבק התחקירנים שלי התחילו לדבר כשניסינו להבין איך מנחיתים את שומר הערים שלי בבאטרי פארק עם כל כך הרבה אבק באוויר, והתמונות מהאיזור ביום האירוע היו כמעט בלתי נתפסות. אי אפשר היה לראות כלום. אבל שוב, מנהטן עצומה. כתבתי את הסיפור כאילו האבק כיסה את כולה, וכמובן טעיתי. כשקוראי הבטא שלי תפסו את הטעות, החלטתי שהאבק יכסה הכל בכל זאת: הראייה של שומרי הערים, הצורה בה הם מסוגלים לתפוס את העולם, גורמת להם לראות את האבק בכל רחבי העיר, גם ברובעים שהאבק לא הגיע אליהם כלל. מאוד אהבתי את השכתוב הזה, כי הוא הכריח אותי להפעיל יצירתיות כדי לשמור על מוטיבים בסיפור ועל הקסם שבתוכו.

ג. כיפופים מוגזמים של המציאות: בהמשך לעניין האבק, בסיפור היו הרבה כיפופים קסומים של המציאות, אבל מאוד נזהרתי שלא להגזים איתם. למשל, מטוס הבלאקבירד שהשתמשתי בו בסיפור (המהיר ביותר בעולם באותה תקופה) הוצא משימוש כמה שנים לפני כן, והיה במוזיאון. אפשר היה להשמיש אותו לטיסה שוב, אבל קוראי הבטא העירו שבשביל לעשות את זה תוך שעה היה כנראה צורך בהתערבות של רוח עיר – וכך עשיתי. דוגמה נוספת: הסיבוב בין כל הרובעים של ניו יורק בסיפור היה חשוב מאוד להצלתה של רוח העיר של ניו יורק (שומרי הערים היו צריכים ללמוד להכיר אותה לפני שיוכלו להציל אותה ולהרכיב אותה מחדש), אבל קוראי הבטא העירו שסיבוב כזה היה לוקח ימים שלמים ולא רק כמה שעות. הסיבוב הזה מוסבר כחלק מההשפעה של רוח העיר, גם כשהיא מפורקת לחלקיקים קטנטנים של אבק, אבל נזהרתי שלא להגזים גם כאן – בכל זאת, שומרי העיר שלי אנושיים, ולכן הם מתעייפים מאוד מהטיול שלהם.

ד. ריח של אבק: אחרי שהסיפור עבר את כל התחקירנים וקוראי הבטא, העורך היה זה שהעיר לי שלא אמרתי כלום על "הריח של 9/11". מסתבר שבכל דרום מנהטן השתררה צחנה נוראית, שהעדויות לא בדיוק הצליחו להגדיר אותה כי אף אחד מעולם לא הריח משהו כל כך נורא. ניתוחים של החודשים שאחרי טענו שמדובר בשילוב של כל החומרים שהיו בתוך הבניינים ונשרפו. בשורה התחתונה, עוד אפקט מאוד חשוב שכמעט פספסתי, שלקח מהסיפור את ריח האבק, אבל הוסיף לו ריח חשוב ומובהק אחר.

ה. חמש ושבע זה בערך אותו גיל: אין לי ילדים, ואני לא מסתובבת עם ילדים לעיתים קרובות מספיק. אז כתבתי ילד בן שבע, ורוב קוראי הבטא העירו שההתנהגות שלו קרובה יותר לגיל חמש. כל קוראי הבטא שלי שהיו להם ילדים נחלקו ביניהם בין אלו שחשבו שכדאי לי לבגר את כריס במקומות שבהם הוא מתנהג צעיר מדי, לבין אלו שחשבו שכדאי לי להצעיר את כריס במקומות שבהם הוא מתנהג בוגר מדי. הדעות החלוקות היו מבלבלות מאוד, אבל בסופו של דבר, מה שהכריע היה שקל יותר להאמין שילד בן שבע מגיע לתובנות חשובות בענייני רוחות ערים, וגם כמובן שהוא מסתובב במשך יום שלם בכל רחבי ניו יורק ומתעייף רק קצת, אפילו אם הוא שומר ערים.

ו. פוסט טראומה אצל רוחות ערים: כשהתקרבתי אל סוף הסיפור, כבר יצרתי די הרבה ציפייה לקראת הפגישה עם רוח העיר של ניו יורק. דמיינתי אותה כרוח עיר חזקה וגדולה יותר מכל רוח עיר אחרת שאי פעם כתבתי עליה (היא כמובן כזו, גם מבחינת גודל וגם מבחינת אוכלוסיה). רוח עיר רבת עוצמה, מלאה ברבדים, בעלת המון פנים שונות, שמקרינה שלווה פנימית. אבל זו היתה בדיוק אותה ההנחה השגויה שפעלתי לפיה בסעיף א': ניו יורק ספגה טראומה עצומה. גם כששומרי הערים, בכוח מאוחד, הצליחו לבנות אותה שוב מחדש מבין ההריסות, גם אם היא היתה מסוגלת להגיב מיד כדי להציל את חייהם, היא עדיין חייבת לחוש את הכאב והאובדן והאבל של העיר, של תושביה, של כל ארצות הברית. זו היתה אחת ההערות שהכי הייתי מרוצה לקבל ולשכתב לפיהן: רוח העיר של אחרי השכתוב הגיבה כמו חיה פצועה, וגם כשהתחילה לחזור לעצמה, ברור היה שהתהליך יהיה הדרגתי ואיטי, ולא מיידי. התחושה המרירה-מתוקה במקום הסוף הטוב, וגווני האפור האלו שהביאה איתה, מתאימים הרבה יותר לעולם של "שומרי הערים", לבעיה הכי גדולה של שומרי הערים עצמם: הם רק בני אדם, ולמרות שיש להם כוחות מסויימים והשפעה גדולה, העזרה שהם מסוגלים להושיט לערים מוגבלת. אין פתרונות קסם, אין אושר ועושר, אין לרכב לעבר השקיעה. גם כשיש ניצחונות גדולים, והפעם ללא ספק היה ניצחון כזה, להיות שומר ערים זה קשה ומתסכל.

7. Killing your darlings (שוב, ספויילרים חמורים לסיפור)

עוד בעניין גוונים של אפור בסיפור: כשכתבתי את "ג'מבה ג'וס" כתבתי על יורש שאבא שלו, רד-נק גזען והומופוב, זרק אותו מהבית, ומהייעוד והחובה שלו כשומר ערים. קארל מכריז על אנדי כעל מוקצה ומורה לערים לא לקבל אותו כיורש. בסוף "ג'מבה ג'וס" אנדי מבין שלא רק שהוא לא מוקצה, אלא שלערים עדיין אכפת ממנו, ושבעיניהן הוא עדיין היורש. ביחד עם העובדה שמדיניות "אל תשאל, אל תספר" מתקבלת למרות העובדה שהוא בטוח שאביו ניסה להשפיע כדי שלא תתקבל, אנדי מבין שלאבא שלו, שומר הערים הכל יכול, יש פחות שליטה בחייו של בנו ממה שהיה רוצה. הוא מתחיל לקבל שוב את העובדה שהוא היורש, ואפילו מכיר לבן זוגו, ג'ייק, את רוח העיר של סן פרנסיסקו.

כשכתבתי את "ג'מבה ג'וס" ידעתי ש-11.9.2001 יהיה התאריך בו אנדי ואבא שלו ישלימו. שנפילת מגדלי התאומים תהיה האירוע הנורא שיאחד ביניהם. שהמצב יהיה חמור מספיק, נואש מספיק, כדי שיאלצו לשתף פעולה, ובסופו של דבר קארל יצטרך לקבל את אנדי, ואנדי יצטרך לסלוח לאבא שלו.

וזו היתה הטעות האחרונה שלי.

הנתק היה גדול מדי. קארל לא דיבר עם אנדי מהיום שגירש אותו, כ-15 שנים. אנדי לא חי כיורש, אלא כמעצב גרפי. ככל שהסיפור התארך ונעשה מורכב יותר, וככל שהעמקתי אל תוך נפשן של הדמויות האלו, הבנתי שאנדי לא יוכל לסלוח לאבא שלו בקלות על הניכור, על הזרות, על הגירוש. על שזרק אותו מהבית אל העולם בגיל צעיר כל כך כדי שיסתדר בעצמו, על שהתכחש לחלק חשוב כל כך בזהות של אנדי, זהותו המינית, וניסה לקחת ממנו חלק אחר, חשוב לא פחות – היותו היורש. גם אם קארל לא היה מסוגל באמת לקחת מאנדי את הייעוד שלו כיורש (הערים כל הזמן קוראות לאנדי "יורש" והוא כל הזמן מתקן ל"אנדי" – גם הן לא מסוגלות להפסיק לחשוב עליו כעל היורש, למרות הציווי של אביו), וגם אם קארל באמת ובתמים רוצה להשלים, כפי שהוא רוצה בסוף הסיפור, אנדי לא יכול אחרי יממה או שתיים לסלוח על חמש עשרה השנים האחרונות.

"להרוג את יקיריך" הוא מושג בכתיבה שמשמעותו לוותר על הדבר הכי חשוב לך, על הסיבה שכתבת את הסיפור או על הדבר שהכי רצית שיקרה בו. במקרה שלי זה היה האיחוד בין אנדי לאבא שלו. בסופו של דבר, הסתפקתי בקצה קצהו של תחילתו של תהליך גישוש והשלמה. קארל יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי שאנדי יסלח לו ויקבל אותו, ואנדי יצטרך זמן רב כדי להיות מסוגל לקבל את הסליחה של אביו. גם שומרים ורוחות אינם כל יכולים.

מה הלאה?

נכון לכתיבת שורות כאלו עוד לא החלטתי מה יהיה הסיפור הבא, מה שאומר שכנראה לא יהיה סיפור פטריאון בחודש ינואר. אבל אני בהחלט אשתדל. "מים בטעם אבק" היה פרוייקט גדול ושאפתני שאני מאוד שמחה שלקחתי על עצמי, אבל אני שואפת בהמשך לכתוב סיפורים קצרים יותר, כי חלק מהמטרה שלי היתה לכתוב לפחות סיפור אחד חדש בכל חודש.

תודות

יש כל כך הרבה אנשים שתרמו באופן עצום לכתיבת הסיפור, וחשוב לי להגיד תודה לכולם:

העורך המופלא, רמי שלהבת, שערך 15,000 מילים תוך יממה כי רציתי לשלוח את הסיפור לפטרונים שלי לפני סוף החודש.

התחקירנים: יואב לנדסמן, בועז קרני, אהוד מימון, אודיה הרטבי, רני גרף, ניבי נאור, חן דרכמן, אסנת סטימצקי, דנה ארזי, הילה פלג, רביד אבן-לחץ, גילי כהן ארזי, זוהר גלבוע, לירון בוננו, דניאל בן נון, עמית לב, נועה זהבי רז.

קוראי הבטא: נועה לחמן, יעל פורמן, קרן לנדסמן, בועז קרני, זיו וויטיס, ענבר מאירסון נוראל זאבי, אודיה הרטבי, ענבר גרינשטיין, ניבי נאור, ריטה וולסין, מרב גורן פריש, איילת דקל, וליאת שחר-קשתן שגם מנהלת לי את החיים, עושה סדר בבלגן ומוודאת שאני לא אפסיק לכתוב.

הפטרונים שלי, שבזכות התמיכה שלהם בי הצלחתי לפנות זמן ולכתוב את הסיפור הזה.

וכמובן, לכם, כל אלו שקוראים את הסיפורים שלי. על התגובות, הלייקים, האהבה והעידוד שאתם נותנים לי, ועל עצם הקריאה.

 

רותם