נכתב במקור בפייסבוק, בעקבות הרצח במצעד הגאווה בירושלים.
השעה שלוש בלילה ואני שוב לא מצליחה לישון. אני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה לי היום. אין לי ספק שהאישה ההומפובית שנתקלתי בה הערב גיבשה את הדעות שלה איפשהו. הומופוביה לא נוצרת בוואקום. היא קיבלה חינוך קלוקל, היא שמעה את זה מהסביבה שלה, מהומופובים אחרים שעובדים או חיים איתה, מהלולאה הזו של השנאה שמזינה את עצמה. 10% מהאוכלוסיה הם להט"בקאים. מן הסתם, יש כאלו בסביבתה הקרובה. אולי היא לא יודעת עליהם. אולי הם מפחדים להיחשף. אין לי ספק שאם הבן שלה היה יוצא מהארון, במוקדם או במאוחר היא היתה חייבת להפסיק לחשוב שהומואים ברחובות זה מגעיל.
נראות להט"בית. זוג מילים מפוצצות עד כדי גיחוך. המשמעות שלהן, בסך הכל (קצת כמו במצעד הגאווה) היא להראות שאנחנו קיימים. להראות שאנחנו אמיתיים. שאנחנו השכנים, החברים, הילדים וההורים של כולם. להראות למי שחושבת שאנחנו מגעילים שאנחנו אנשים בדיוק כמוה, להראות למי שחושב שהוא יוכל להשתיק אותנו שהוא טועה, להראות שאנחנו כאן למי שמאמין שהוא לבד ושאנחנו יכולים לעזור למי שלא מבינה למה היא שונה ושאנחנו עברנו את זה למי שלא חושב שהוא אי פעם יוכל לצאת מהארון.
נראות להט"בית היתה חלק כל כך קטן בעולם התוכן שצרכתי כילדה וכנערה. לא 10%. אפילו לא קרוב. אני לא יודעת אם זה בגלל שראיתי וקראתי בעיקר מדע בדיוני ופנטסיה – הייתי רוצה להאמין שזה דווקא להיפך, ש"אצלנו" יותר פתוחים, שזה קרה בז'אנר הקטן שלנו יותר מאשר במיינסטרים. השורה התחתונה שלי היתה זהה – נאחזתי כמו טובעת בכל דמות שמצאתי בה את השביב הקטן הזה מהרגשות המבלבלים והמפחידים שהיו לי. איבנובה מבבילון 5 היתה הראשונה (שנים לאחר מכן, כשקלאודיה כריסטיאן ביקרה בארץ וסיפרתי לה על החשיבות שהיתה לה בגיבוש הזהות המינית שלי, היא הדביקה לי נשיקה צרפתית שהפכה אותי לצמח חסר בינה למשך שארית הערב. היא היתה שיכורה מאוד), ואחריה היו זינה וגבריאל, ווילו וטארה, ואז התחלתי לשים לב לדמויות אחרות, לנטיות אחרות. אני לא יודעת איפה הייתי בלי הדמויות האלו, שעזרו לי להרגיש שאני בסדר, שאולי אין אף אחד כמוני בכל הישוב הקהילתי שלי או בכל איזור השרון או אולי אפילו בכל ישראל, אבל איפשהו בעולם יש עוד אנשים כמוני.
גם היום, הנראות הלהט"בית בקולנוע, בטלויזיה ובספרות היא פחות מ-10%. וכמובן, הייצוגים הרבה פעמים רחוקים מלהיות מחמיאים. נכתבו ספרים שלמים על השליליות והבעייתיות והסטריאוטיפיות של להט"בים בקולנוע ובטלויזיה ובספרות, עד כדי ארכיטיפים בסגנון "הלסבית שהדיחה בחורה תמימה להיות כמוה ותשלם על כך בחייה בעוד הבחורה התמימה חוזרת לזרועותיהם של גברים", שלמזלנו אנחנו כבר לא רואים כל כך היום.
וכאן אני כבר מתחילה לחשוב על המקום שלי בנראות הלהט"בית. אני לא ג'וס ולא סטרזינסקי ולא קרובה להשפעה או ליכולת שלהם, אבל אני כותבת ומפרסמת טקסטים שלי, מעלה אותם על במות, מצלמת מהם סרטים. והנטייה המינית שלי, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, נמצאת בטקסטים האלו. לפני כמה ימים ישבתי עם חברים בפאב וסיפרתי להם על סיפור שאני עובדת עליו, טוויסט לשטיק המוכר על נסיכה שמוטלת עליה קללה שתופר רק כשהיא תתאהב, "והיא מתאהבת בבחורה?" שאלו שני החברים כמעט ביחד וצחקו, וגם אני חייכתי, כי כן, זה כנראה הקטע שלי, אני כותבת על לסביות. אני משתדלת לכתוב גם על הומואים, וטרנסג'נדריות, וג'נדרקווירים, וביסקסואליות, אבל מה לעשות, יוצא לי בעיקר לסביות. ככה לפחות אני חושבת. ואז, בשלוש בלילה כשאני לא מצליחה להירדם, אני מסתכלת על רשימת הסיפורים שלי. יש לי 33 רשומים בפייסבוק. ב-10 מתוכם אין זהות מינית או שהיא לא רלוונטית (בין אם בגלל שהסיפור עוסק בילדים קטנים, ברובוטים או שפשוט אין בו מערכת יחסים). ב-5 מתוכם יש גיבורה לסבית, או מערכת יחסים שאפשר לפרש ביותר ממובן אחד אבל יש רמזים לכיוון הלסבי שלה. ב-1 יש גיבור הומו. ב-2 יש אזכורים של הומואים ולסביות, או שהם דמויות משניות. ב-15 הנותרים כל מערכות היחסים הן סטרייטיות בלבד והייצוגים הם סטרייטיים בלבד. אוקיי, בואו נצמצם את הסיפורים משומרי הערים שעוסקים באותו גיבור סטרייט, ונגיד 12 או 11. אז קצת פחות משליש ממה שאני כותבת מכיל דמויות להט"ביות.
מצד אחד, זה לא מרגיש לי מספיק. ומצד שני, אפילו אני לא רוצה להיות מוגדרת כ"ההיא עם הדמויות הלסביות", שזה הקטע שלה. לא הייתי חריגה בנוף אם 10% מסופרי וסופרות המד"ב והפנטזיה היו מכניסים דמויות להט"ביות ליצירה שלהם. גם לא אם 10% מהספרים והסיפורים שנכתבים, בארץ ובעולם, היו סיפורים על להט"בים. כמובן שבדיוק כמו שאני כותבת על מה שאני רוצה, אני רוצה שאנשים אחרים יכתבו על מה שהם רוצים. מי שלא חושב שהוא מסוגל להבין איך נראית מערכת יחסים בין שתי נשים או להזדהות איתה, לא צריך לכתוב על זה. אבל יש כאן בעיה: נראות להט"בית היא לולאה שמזינה את עצמה. כשאתה חי בסביבה שבה אף אחד לא יוצא מהארון, שכולם חיים בפחד, אתה לא פוגש להט"בים, ואתה לא יכול להזדהות איתם, ואתה לא כותב עליהם. קל לשכוח שהם קיימים. במובן מסויים, עדיף ייצוג לוקה בחסר מאשר חוסר ייצוג.
ואני, שכן מבינה, כנראה אמשיך לכתוב על זה, אפילו אם זה ימסגר אותי בנישה. ואני גם אשתדל לכתוב יותר דמויות של הומואים או טרנסג'נדרים או ג'נדרקווירים, גם אם אני פחות מסוגלת להתחבר אליהם. אני אעשה תחקיר ואני אשאל ואני אבקש דעות ואני אכתוב את הדמויות הכי אמינות שאני אוכל, כי אני מתחילה לחשוב על נראות להט"בית כעל חלק מהאחריות שלי לקהילה שאני משתייכת אליה – לשתי הקהילות שאני משתייכת אליהן, למעשה, הקהילה הגאה וקהילת המד"ב-פנטסיה. ונכון שאחריות לא נשמע כמו גורם יצירתי ומעורר השראה, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. אני אשתדל שזה לא יקרא כמו טקסטים מגוייסים אלא כמו כל דבר שכתבתי עד היום, אבל עם קצת יותר נראות להט"בית.
לג'וס יש נאום מפורסם שבו הוא נשאל "למה אתה כותב דמויות נשיות חזקות?" ואחרי שהוא מדבר רבע שעה בלהט על פמיניזם, הוא אומר "כי אתם עדיין שואלים אותי את השאלה הזו".
בתמונה: נראות להט"בית – נראות לסבית וביסקסואלית, ליתר דיוק – שעיצבה את תקופת ההתבגרות שלי ועזרה לי לגלות מי אני באמת, ואני אסירת תודה לכותבים שנתנו לי אותה.
מוזמנים ומוזמנות לעשות share. בואו ניצור נראות להט"בית טובה יותר ביחד.
A Few Words on LGBT Visibility
It’s 3AM and I can’t sleep, again. I can’t stop thinking about what happened to me today. I have no doubt that the homophobic lady I ran into tonight formed her opinions somewhere. Homophobia is not created in a void. She got poor education, she heard it from people around her, from other homophobes who work or live with her, from this vicious circle of self-feeding hatred. 10% of the population is LGBT. There are probably some of them living quite close to her. Maybe she doesn’t know about them. Maybe they’re afraid to be found out. I have no doubt that if she’d had a son who came out of the closet, eventually she would have had to stop thinking that gay people on the street are “gross”.
LGBT visibility. Two words that seem ridiculously bombastic. After all, all they mean (a little like the pride parade itself) is showing that we exist. Showing that we’re real. That we’re your neighbours, your friends, your children, your parents. To show anyone who thinks we’re gross that we are people just like her, to show anyone who thinks he can shut us up that he’s wrong, to show that we are here to anyone who believes he’s all alone and to show that we can help to anyone that can’t understand how come she’s different and that we’ve been through this to anyone who doesn’t feel like they could ever come out of the closet.
LGBT visibility was such a tiny part of the content I consumed as a girl and a as a teenager. Not 10%; not even close. I don’t know if it’s because I mainly watched and read sci-fi and fantasy – I’d like to believe that it’s the other way around, that “we” are more open, that it happened in our genre more than in mainstream works. The bottom line, for me, was the same – I clung like a drowning person to any character in which I could find the tiniest sliver of those scary, confusing feelings I had. Ivanova from Babylon 5 was the first one (years later, when Claudia Christian visited Israel and I told her about how important she was in forming my sexual identity, she gave me a French kiss that turned me into a mindless vegetable for the rest of that evening. She was very drunk.), and after her came Xena and Gabrielle, Willow and Tara, and then I started paying attention to other characters, to other identities. I don’t know where I would have been without these characters, who helped me feel that I’m okay, that maybe there’s no one like me in the community I lived in, or maybe even in all of the Sharon area, or maybe even in all of Israel, but there are other people like me somewhere in the world.
Today, too, LGBT visibility in movies, TV and literature is less than 10%. And of course, the way it is represented is often far from being positive. There are whole books that have been written about how negative and problematic and stereotypical many LGBT representations in media can be, down to archetypes like “the lesbian who seduced our innocent heroine into her nefarious ways, and will pay with her life, while the innocent girl returns to the arms of men”, which thankfully we don’t see much of anymore.
And this is where I start thinking about my own place in LGBT visibility. I’m neither Joss nor Straczynski, I don’t have anywhere near their influence or their talents, but I write and publish my own texts; I put them on stage, I make them into movies. And my sexual identity, which is an inseparable part of me, is in those texts. A few days ago I was sitting with couple of friends in a pub, and told them about a story I’m working on, a twist on the old theme of a princess cursed with an evil spell that will only be broken when she will fall in love… “and she falls in love with a girl?” asked both my friends almost at the same time, and laughed, and I smiled tom because yeah, I guess that’s my “thing”, I write about lesbians. I try to also write about gay men, and transgender or genderqueer or bisexual people, but what can I do, it usually happens to be lesbians. At least that’s what I think. And then, at 3AM when I can’t fall asleep, I look at the list of my stories. I got 33 listed, on Facebook. In 10 of them there is no issue of sexual identity, or it’s irrelevant (be it because the story is about little kids, or robots, or because it just doesn’t have romantic relationships). In 5 of them there’s a lesbian heroine, or a relationship that can be interpreted in more than one way but is implied to be lesbian. One story has a gay hero. Two have mentions of gays and lesbians, or has them as supporting characters. In all the other 15 stories, all relationships are straight, and there are only straight representations. So, okay, let’s throw together all the City Guardians stories that have the same straight hero, and say it comes down to 12 or 11. So a little under a third of what I wrote includes LGBT characters.
On one hand, it doesn’t feel like enough. On the other hand, even I don’t want to be labeled as “the one with the lesbians”, a writer with a thing. I wouldn’t be an outlier if 10& of sci-fi and fantasy writers would put LGBT characters in their work. Or if 10% of the books and stories that are written, in Israel and elsewhere, were about LGBT folks. Of course, just like I write about what I want to, I’d like other people to write about what they want to. Anyone who doesn’t feel like they can understand what a relationship between two women is really like, or to identify with that, doesn’t have to write about it. But there’s a problem here: LGBT visibility is a self-reinforcing feedback loop. When you live in an environment where no one around you would come out as gay, and they all live in fear, then you don’t get to meet LGBT people, and you can’t identify with them, and you don’t write about them. It’s easy to forget they exist. In a way, it’s better to have poor representation than none.
And I, who do understand, will probably keep writing about it, even if it paints me into a niche. And I’ll try writing more gay men, more transgender and genderqueer people, even if I have less to relate to with them: I’ll do my research, and ask people, and look for opinions, and I’ll write the most realistic characters I can write, because I’m starting to think of LGBT visibility as part of my responsibility to the community I’m part of – to both communities, in fact, the gay community and the sci-fi/fantasy community. And yeah, “responsibility” doesn’t sound like the most creative and inspirational thing, but I’ll do it anyway. I’ll try not to have it feel like politicized texts but like all the other things I’ve written so far, just with a bit more LGBT visibility.
Joss has a famous speech where he was asked “Why do you write these strong female characters”, and after fifteen minutes of speaking passionately about feminism, he says “because you’re still asking me this question”.
Pictured: The LGBT visibility – lesbian and bisexual visibility, more precisely – that shaped my teenage years, and helped me discover who I really am, and I’m grateful to the writers who gave it to me.
You’re all welcome to share this. Let’s create better LGBT visibility together.
Translated to English by the wonderful Yael Ben Israel
