סיפור זה זכה בתחרות "מלחמה ושלום" בכנס עולמות 2008, והיה מועמד לפרס גפן באותה שנה.
שרון שוב מעשנת בדירה למטה. עשן הסיגריה עולה ומסתלסל במעלה המדרגות ואני נושמת אותו אל ריאותי כמו רעל. אני משעינה את ראשי כנגד משקוף הדלת ומתנשמת, כתמים אדומים בוערים על לחיי. בן זונה. בן זונה. בן זונה. שפתיי הוגות את המילים. הקול אינו יוצא, לכוד בתוכי. אני כבר מכירה את הכאב הזה. אני יודעת שדבר לא יועיל. לא תרופה, לא תחבושת. יניב הוא לא הראשון שעזב.
לפעמים אני תוהה אם שרון מעשנת כיוון שהיא מנסה לחיות, או למות.
כשאני נושמת שוב באופן סדיר אני מבחינה שאני עדיין אוחזת צלחת בין אצבעותי. זכוכית מקושטת מהסט של אמא שלו קפוצה היטב בין האגודל והאצבע, אותן אצבעות ארורות שלא נתנו לי לשחרר אותה.
אני שומטת אותה מידי. קול ההתנפצות על רצפת חדר המדרגות אינו מביא עמו הקלה.
אני לא זוכרת על מה התווכחנו. משהו מטופש. כביסה, או כלים, או חשבון שאחד מאתנו שכח לשלם. דיברנו בשקט, בשלווה, כמו שסיכמנו. זה לא עזר. זה אף פעם לא עזר. רצינו לריב. לצעוק. לצרוח. לקלל. להטיח רהיטים בקירות. לשבור צלחות.
הילדים של שטייניץ מקומה חמש רודפים זה אחרי זה במעלה המדרגות בקולות צחוק רמים. אני כמעט מחייכת. לי, הקטן, עוצר לידי. הוא בן חמש. יש לו שיער שחור מתולתל. הברך שלו קצת משופשפת, כנראה מהעפר למטה. איזה מחזה הוא בוודאי רואה, עם שיערי הסתור ופני האדומות ושברי הצלחת על הרצפה. לפני עשר שנים אפשר היה להתייחס לכל זה אחרת לגמרי. אבל הוא לא יודע. הוא תמים. בתמימות הזו הוא מתכופף ומציץ בפני. אני מרימה את ראשי בבת אחת ומביטה בו, מעווה את הפנים. הוא נרתע לאחור, כמעט ומועד, אבל מתייצב ומעיף בי עוד מבט, ואז רץ למעלה בעקבות אחיו. הוא יודע, כמובן, שלא אפגע בו, אבל אני עדיין מסוגלת להפחיד אותו. זו ההנאה הקטנה שלי. בעוד כמה שנים לא יפחד עוד.
לילדים זה קל יותר. הם אינם זוכרים את הימים שלפני הנוגדן. הם אינם זוכרים צפירות בכבישים, קללות ברמזורים, דחיפות בגן ובבית הספר, אלימות במגרשי הכדורגל, פנס בעינה של אישה, קליע ברגלו של חייל. מלחמות. כבר נשימת האוויר הראשונה שלהם כשהם יוצאים לאוויר העולם כבר מהולה בנוגדן. וכשהם נתקלים לבסוף במגבלות, הן טבעיות עבורם בדיוק כפי שאנו הסתגלנו לחוסר יכולתנו להינתק מהקרקע ולעוף באוויר.
כן. לילדים קל יותר. אנחנו, אלו שזוכרים, לא יכולים שלא לנסות לפעמים. לבחון את הגבולות. להעמיד פנים שאנחנו לא שמים לב לאור האדום שברמזור, רק כדי לגלות שאיננו מסוגלים לרדת מהמדרכה. לזקוף אצבע משולשת אל נהג האופניים שבגללו התכסינו בוץ, רק כדי לגלות שהאצבעות שלנו כבר לא מסוגלות להתקפל כך. לנסות להטיח צלחת בקיר רק כדי לגלות שאגרופנו הקפוץ מסרב להרפות ממנה. לנסות להרים את הקול, רק כדי לגלות שקולנו נדם.
השתיקות המאולצות האלו התחילו מוקדם הערב. יניב ואני התחלנו לדבר, נכנסים זה לדבריה של זו. השתתקנו מיד, כאילו נחנקנו. הורדנו את הטונים. התחלנו שוב. ושוב נחנקנו. ושוב ניסיון. ושוב חנק.
בסוף עמדנו זה מול זו, קפואים, אילמים, ידיים מאוגרפות שלא היו מסוגלות להתרומם, שפתיים קפוצות, מהודקות היטב.
הוא ארז מזוודה, ולא היה מסוגל אפילו לטרוק את הדלת בעקבותיו. הוא רק עמד בגבו אלי, סגר אותה חרישית והלך, אני לא יודעת לאן. אולי לא יחזור. אולי סוף סוף יצא לטיול הזה לאמריקה שבשבילו הוא חסך כל-כך הרבה זמן.
הילדים שוב צוחקים מלמעלה. אני צריכה לטאטא את השברים. הם עלולים להתרוצץ כאן יחפים.
אני חוזרת פנימה, מחפשת את המטאטא באחד הארונות ומוצאת במקום בקבוק יין ישן של יניב. הוא לא יזדקק לו. אני מוזגת לכוס עם רגל אחת ושותה. ואז עוד כוס, ועוד אחת. אולי אני צריכה להתחיל לעשן. להיות רווקה מזדקנת, שיכורה וצרודה, כמו שרון.
אולי אני צריכה לחזור לערן. אתו היה קל יותר. אבל בעצם, זה לא היה הוא. אלו היו משחקי המחשב. בכל פעם שרצינו לריב היינו קורעים אחד לשני את הצורה במורטל קומבט, ואז עושים אהבה פרועה. כלומר, עד כמה שניתן כשאי אפשר להכאיב זה לזו, כשציפורני לא היו מסוגלות להשאיר סימנים על גבו.
אבל לפני שנתיים הם אסרו על המשחקים. כמה מחקרים עולמיים גילו שבמקום להקל על ההסתגלות, זה מקשה עליה. ערן ואני צבענו שלטי ענק והצטרפנו להפגנות השקטות מול בניין הכנסת. קראנו בשלווה סיסמאות ניטרליות. כשהגיעו השוטרים, התרגשתי כל כך לגלות שעורם צהוב מעט. לראשונה מזה עשר שנים, מישהו אחז בפרקי ידי ומשך אותי בכוח, הדף אותי, דחף אותי.
אולי יניב צדק ואני באמת מזוכיסטית.
אחר-כך התחילו למכור משחקים כאלו בשוק השחור. אבל ערן כבר עזב ולי לא התחשק יותר לשחק. תקופה מסוימת רציתי לצאת עם שוטר. חיפשתי מישהו בכיר, כזה שיש לו גישה תמידית לצהוב. אבל מובן שכל אלו שפגשתי קיבלו מנות מדודות, וגם זה רק לפני יציאה לפעילות מבצעית חמה.
יניב סיפר לי שלפני עשר שנים אחד המדענים טען שהנוגדן יבטל את הצורך במשטרה. הוא סיפר לי על כך באחת הפעמים שניסינו לריב, כאילו ניסה לנחם אותי ולטעון שאף על פי שהמדע הצליח להפוך אותנו לכלבלבים שלו, הוא נכשל בדברים הבסיסיים ביותר.
השברים משמיעים קול קרקוש כשאני גורפת אותם, וכמעט מקללת כשהכוס נופלת מידי, ממש כאילו רצתה להצטרף לערמת הזכוכית. צליל ההתנפצות חד יותר הפעם. יניב ואני העמדנו פנים שיש לנו צהוב. אני הייתי השוטרת והוא היה האסיר. ירינו זה בזה בקצות אצבעותינו מעבר לפינות החדר וצדי המיטה. הוא היה מספר לי איך הצהוב שמעולם לא לקח גורם לו להרגיש, שהוא מכור להרגשה הזו. אני הייתי קוראת לו אויב הציבור ומקללת אותו במיליון דרכים שונות מבלי לקלל באמת. הוא לא היה נכנע. היינו מתישים את הצורך לריב בעזרת פעילות גופנית, משחקים, העמדת פנים. זה עבד. חשבתי שזה עבד.
רגליים כבדות עולות במדרגות. אני מריחה שוב סיגריות. שרון נשענת על המעקה. קומה אחת של מדרגות הותירה אותה חסרת נשימה. היא לבושה חלוק בית קצר שחושף את רגליה – עדיין יפות – ואת עורה הלבן, החלק. הסיגריה לכודה היטב בין שפתיה. אולי היא באמת מנסה למות. רבים איבדו את הרצון לחיות בעשור האחרון. אולי גם היא מזוכיסטית, כמוני.
"עוד אחד הלך, מה?" היא פולטת צחוק קצר, נטול הומור, ואז משתעלת.
"לכי לשתול עגבניות". התרגום הקטן שלנו ל"לכי לעזאזל" שאנחנו כבר לא מסוגלות להגיד. גם את המוח אפשר לרמות, בדברים הקטנים.
היא מוציאה חפיסת סיגריות מכיס החלוק ומציעה לי אחת. אני נדה בראשי, ואז מתחרטת ולוקחת את החפיסה לפני שהיא משיבה אותה לכיס. היא לוקחת ממני את המטאטא. "יש לך יעה?"
אני חוזרת לחטט בארון, אבל לא מוצאת. לבסוף אני חוזרת עם עיתון ישן. אנחנו מטאטאות את השברים ומשליכות אותם לפח. הילדים של שטייניץ אומרים משהו למעלה ואחד מהם צוחק בקול.
"חבל שאי אפשר להיות כמוהם".
שרון צוחקת שוב. היא סוגרת את הדלת ומעיפה כמה בגדים מהכסא הקרוב כדי שתוכל להתיישב. "הקשבת פעם לשיחה שלהם עד הסוף?"
"בשביל מה?" אני מוציאה סיגריה מהחפיסה ומחפשת גפרורים במגירה.
"הם נלחמים בו". שרון זורקת אלי את המצית שלה. מספיק רחוק כדי שלא יפגע בי אם לא אתפוס אותו. היא לא יכולה אחרת. "ידעת את זה?"
"במי?"
"בנוגדן. הם נלחמים בו במשחקים שלהם. הם ממציאים לו שמות. הדרקון, המפלצת, החיה. אתמול שמעתי אותם קוראים לו 'איש-השקט'".
"כמה הולם".
"הדור שלהם ימצא נוגדן לנוגדן. אני אומרת לך".
"המחקרים דווקא אומרים שהדור שלהם מסתגל טוב יותר".
"המחקרים נעשו על ידי אותם מטומטמים שהמציאו את הנוגדן".
אני משתתקת, מציתה את הסיגריה ונושמת את העשן עמוק לריאותיה. "הוא שונא את העישון שלך".
"אז מזל שהוא עזב, לא?"
"לכי לשתול עגבניות".
היא צוחקת שוב ומפריחה בועת עשן. "ידעת כל הזמן שיניב לא מתאים לך. הוא יותר מדי כמוך וכמוני. הנוגדן לא טוב לאנשים כמונו".
"הנוגדן לא טוב לאף אחד. אהבתי אותו".
"הנוגדן לא טוב גם לאהבה".
"אז במקום זה את מעשנת?"
היא לא צוחקת הפעם. רק מושכת בכתפיה ונשענת לאחור בכסא. אני מתיישבת מולה על השולחן. "את יודעת", שרון אומרת, "אני זוכרת ששדדו אותי פעם ברחוב".
"לפני?"
"לא. בשנה שעברה. צהוב".
הסיגריה כמעט מבעירה את אצבעי לפני שאני שומטת אותה על השולחן. "לא סיפרת לי".
"זה היה הסוד שלי. זה היה… מלהיב. הוא בא, כולו מלא בסימני זריקות, עור צהוב, מחזיק אקדח – ישר ידעתי עם מי יש לי עסק. הרמתי ידיים, ואז הוא ניסה לקחת את הארנק שלי. את יודעת מה עשיתי?"
"נתת לו?"
"נלחמתי". היא מכבה את הסיגריה. "ידעת שהנוגדן מאפשר לך להגן על עצמך? אני לא ידעתי. הגבתי באינסטינקט, ורק בדיעבד הבנתי שזה פעל".
שרון התאמנה בג'ודו לפני הנוגדן. עכשיו, כמובן, לא היה כבר ג'ודו. "ומה? קרעת לו את הצורה?"
"לא. הצלחתי להפעיל כוח ומשקל נגדו, אבל לא ממש להילחם. בסוף הוא לקח את הארנק, והוא הכה אותי בפנים. היה לי סימן ממש מכוער, כאן". היא מסמנת סביב עינה.
"דיווחת למשטרה?"
"לא. בכלל לא הלכתי הביתה אחר כך. הסתובבתי ברחוב, הלכתי לאכול בחוץ, וכולם הסתכלו עלי. כולם. אחרי כמה שעות הסימן נעלם. זה היה כמו לאבד כתם לידה".
"את באמת מזוכיסטית". אני צוחקת, אבל הצחוק מאולץ. שרון דוחה את בקבוק היין שאני מציעה לה.
"אני רוצה להרביץ. את רוצה לריב. מה ההבדל?" היא מוציאה סיגריה נוספת. "רק שאת עדיין מנסה, ואני כבר ויתרתי".
"ובמקום זה את מעשנת. כמה קופסאות את גומרת ביום?"
"שתיים, שלוש, מה זה משנה?" היא מושכת בכתפיה. "אני אעשן כמה שאני רוצה. הנוגדן הזה לא ימנע ממני לפגוע בעצמי".
אנחנו מעשנות עוד כמה רגעים בשתיקה. "את יודעת, אולי…" היא אומרת, ואז נשמע צליל מפתח מסתובב בחור המנעול ואני מזנקת מהשולחן. יניב דוחף את הדלת. המזוודה שלו עדיין עליו.
"שלום", הוא לוחש.
"שלום", אני אומרת. עוד ביטוי שאיבד את משמעותו מזמן. מאוד קר לי פתאום, ואז מאוד חם. עינינו מצטלבות והוא משפיל את מבטו. "רק באתי לקחת משהו ששכחתי".
"מה?" שרון מתעניינת, והוא מצמצם את עיניו ומביט בה. "לא אמרתי לך שאני לא סובל את הריח של הסיגריות שלך בדירה שלי?"
"זו כבר לא הדירה שלך", היא מביטה במזוודה.
"שרון", אני אומרת.
היא קמה על רגליה, נאנחת. "אני למטה", היא אומרת לאוויר.
הדלת נסגרת אחריה. יניב מביט בבקבוק היין שלו. "התחלת בלעדי, אני רואה".
"אז בוא תצטרף". אני מורידה כוס מהמדיח. הוא מוזג לעצמו. "איפה היית?"
"טיילתי בעיר. חשבתי".
"על מה?"
"עלינו". הוא לוקח את ידי כשאני מעבירה לו את הכוס. הוא ניסה לתפוס אותה בכוח, אבל שוכח את עצמו, כמו תמיד, והמגע-לא-מגע גורם לכוס להישמט מידי ולהתנפץ. אני פורצת בצחוק. "אתה מאמין שזה הדבר השלישי שאני שוברת היום?"
הוא מחייך ומתקרב אלי עוד קצת. אני מתבוננת בעיניו. הילה אדומה סביב האישונים. הוא בכה. "זה לא יעבוד בינינו".
"כן. אני יודעת". אני אוהבת אותך.
אנחנו שותקים, מביטים בקרקע. "אני… הבאתי לך משהו", הוא אומר לבסוף, ומניח את המזוודה שלו על השולחן.
אני מחייכת בעל כורחי. "מתנת פרידה?"
"מזכרת".
הוא פותח את המזוודה וחופר מתחת לבגדים שארז בחופזה. כעבור רגע הוא שולף קופסה שקופה ומניח אותה על השולחן. יש בה שני מזרקים ובתוכם נוזל צהוב.
אני מרגישה את הצבע אוזל מפני. "מה… איך…"
"יש לי חבר שמכיר מישהו".
"אם יתפסו אותך…"
"יזרקו אותי לכלא. ובטח גם אותך. אז בואי לא ניתן להם לתפוס אותנו עם זה".
אני מניחה יד על הקופסה ומושכת אותה לאחור מיד. נדמה לי שעובר בעורקי זרם חשמלי. "אתה מתכוון ש…"
"זה יתן לנו חמש שעות, כל אחד. בואי. פעם אחת באמת".
הוא פותח את הקופסה, ואני נרתעת. "איך שילמת על זה?"
"היה לי כסף".
לא יתכן. זריקות של צהוב היו יקרות באופן מגוחך. "הכסף של הטיול?"
הוא נמנע מלהביט בעיניי, אבל אני לא מרפה. אני מושכת את ראשו לעברי ונושקת לשפתיו, ויודעת שהוא מסוגל להרגיש את טעם הסיגריות השנוא עליו, אבל הוא מעמיק את הנשיקה, מושך אותי לעברו כמעט באלימות – ורק כמעט. "בסדר".
יניב פותח את הקופסה בזהירות רבה, ומסיר את המכסה מעל המזרק הראשון. הוא מושיט לי אותו. "בעורף. על הצד".
אני אוחזת במזרק כאילו היה נחש חי, ומחדירה אותו בעדינות רבה ככל שאני מסוגלת אל עורפו. הוא נושף נשיפה חדה כשאני מרוקנת את המזרק.
"מה אתה מרגיש?"
"כלום, עדיין… אני בכלל לא יודע אם זה משהו שמרגישים".
מה ההרגשה להיות חופשיים? לשלוט במילים שלך? בגוף שלך? לא, גם אני לא יודעת. כבר שכחנו. הוא לוקח את המזרק השני. אני מכריחה את עצמי להירגע. הדקירה חדה, אבל ידו מלטפת את צווארי, מרגיעה. אני עוצמת עיניים, מדמיינת את הצהוב זורם בעורקי ומצית אותי באש, משחרר את כל אותם תאי דם כלואים, את מערכת העצבים הלכודה, מנקז מתוכי את כל הרעל שסגרתי בפנים בעשר השנים האחרונות.
יניב ניצב מולי, ואני מבחינה שצבע עורו צהוב מהרגיל.
"את בסדר?"
אני מהנהנת, והוא תופס אותי ללא כל התראה, ואז אוחז בי לרגע בכוח, לוחץ את ידיו אל תוך זרועותי עד שהוא משאיר סימנים ונשימתי נעתקת, וזה נפלא. אני מרימה את ראשי ומנשקת אותו בכוח, נושכת את שפתיו תוך כדי נשיקה, ויודעת שאני מכאיבה לו, ונהנית כל כך. אנו לכודים לרגע בחיבוק, מתנשמים ומתנשפים מעוצמת הגילויים החדשים. "מה נעשה כשזה יגמר?" אני שואלת.
הוא דוחף אותי לאחור בלי כל אזהרה.
"מה?"
"תמיד אותו דבר אצלך! למה את לא מסוגלת פעם אחת ליהנות מהרגע?"
"אני? למה אתה אף פעם לא מסוגל לחשוב על העתיד? חתיכת אידיוט – " אני מתנשמת, וממשיכה במהירות, לפני שמישהו מאתנו יוכל לעכל את מה שקורה, " – בלי טיפת שכל, שגדל במזבלה כל החיים שלו, עבריין-צעצוע, ילד של אמא – "
"שרמוטה, בת זונה – " הוא ממשיך בהתלהבות, וקצות האוזניים שלו מאדימות, כפי שקורה תמיד כשהוא עצבני או מתרגש. "תחזרי לחברים המטומטמים שלך! את בכלל לא מסוגלת לתפקד כמו בן אדם, עם כל הדכאונות שלך, כמו איזו נקבה היסטרית – "
"כוס אמא שלך!" אני מושיטה את ידי אל מדיח הכלים, וזורקת לעברו צלחת. ידי משחררות את כלי הזכוכית ויניב נאלץ להתכופף כדי שהוא יתנפץ על הקיר שמאחוריו. "חולם על חו"ל! אתה תהיה תקוע בבניין המחורבן הזה עד סוף החיים שלך! חתיכת אידיוט!"
וכך זה ממשיך, אני לא יודעת כמה זמן. אנחנו עוצרים רק כדי לשתות או להתנשק, וחוזרים לקלל, לצעוק, לצרוח. אין צלחת או כוס אחת שנותרו שלמים. השברים מכסים את הרצפה. אנו מנפנפים זה אל זו, מרימים אצבע משולשת, משליכים עוד כלי. בנקודה אחת אני אפילו מעיפה לו סטירה מצלצלת. שנה שלמה של ריבים שנמנעו, של כעס שהודחק, של דברים שלא יכולנו לומר, כולם מתנקזים מבין שפתנו. וכשהכל נגמר, כשכל הרעל הזה יוצא החוצה, כל הכאב, כל הזעם, אנחנו נשענים זה כנגד זו על שולחן המטבח, שוב חסרי נשימה. אני מופתעת לגלות שאני לא מרגישה מרוקנת. אני מרגישה מלאה בחום, וקרובה אליו כמו שלא חשתי מעולם.
ואז אנחנו פושטים את בגדנו, והסקס מדהים יותר משהיה אי פעם.
וכנראה בגלל זה אנחנו לא שומעים אותם בדלת. לא את הילדים שדופקים בבהלה, לא את הוריהם, לא את תחינותיה של שרון, ואפילו לא את השוטרים שפורצים לבסוף את דלת הדירה הקטנה. לרגע הם עומדים, המומים, דיירי הבניין כולו מציצים מאחוריהם בהריסות של מה שהיתה פעם דירתנו, ובנו עצמנו, תחת שמיכה על שולחן המטבח, ועורנו עדיין צהבהב. אנחנו עדיין מסוגלים להיאבק. אבל איננו נאבקים.
"אני אוהב אותך, כלבה", הוא לוחש.
"אני אוהבת אותך, בן-זונה", אני עונה.
ואז הם מפרידים אותנו זה מזו. שרון מביטה בי כשלוקחים אותנו הצידה, ואני לא צריכה להגיד דבר. "לכי לשתול עגבניות", היא אומרת לי, ומחייכת, ודי בכך.