הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט הכתיבה "חלום בהקיץ" (מומלץ לקרוא באתר הפרוייקט לפני קריאת הסיפור), פורסם לראשונה בגיליון מיוחד של מגזין "חלומות באספמיה" והיה מועמד לפרס גפן בשנת 2007.
דינה עפה אל היער.
נדמה היה שהיא עפה זמן רב. הרוח ליטפה אותה דרך בגדיה הקלים, וקולות צחוק ושירה אשר לא היו לה מילים הנחו את מסלולה. ריח פריחה קידם אותה כשהחלה את נחיתתה. חבריה כבר חיכו לה. פיות חסרות סבלנות עפו מעלה כדי לקדם את פניה. צהלות הקנטאורים התגברו על קולותיהן של השדוניות הקטנות. הם שמחו על שובה. היא דאתה מטה אל קבוצת היצורים האגדתיים הקטנה שסוככו על פניהם מפני השמש בעודם מביטים למעלה, אליה. הם נשאו את ידיהם בברכה וקראו בשמה. רגליה נגעו בקרקע –
השעון המעורר צלצל. דינה פקחה את עיניה, ממצמצת אל קרני השמש הדקות שעלו מן החלון המוגף למחצה. בגרונה עמד טעם רע. לרגע רצתה להתהפך ולחזור לישון, אך ידעה מנסיונה ששנתה תהיה קלה והיא לא תחזור לחלום. לא, היה עליה לקום, להתארגן, ללכת לבית הספר. היא לא יכולה להישאר במיטה ולשקוע ברחמים עצמיים. אמה נשבעה שבפעם הבאה שיבואו המשגיחים, היא תיתן להם לקחת את דינה לבית הספר בעצמם. כאילו שהיתה זקוקה להשפלה נוספת.
החדר הקטן סביבה היה מעורפל ומטושטש. היא גיששה בעיוורון, מכבה את הצלצול המייסר ומהדקת ידה סביב מסגרת הברזל של משקפיה. היא הרכיבה אותם, מהרהרת במזלה הגרוע. לרוב הספיקה לבלות זמן רב ביער לפני שהתעוררה. אך לעתים התעוררה בלי לזכור את החלום כלל, וזה היה גרוע יותר. המשמעות של התעוררות באמצע החלום היתה שתזכור מה קרה.
לזכור! דינה התעשתה, מתהפכת על בטנה. למרות ערפול החושים והמחשבה האיטית של הבוקר, החלה להריץ שוב במחשבותיה את פרטי החלום, מתאמצת לדלות מזכרונה כמה שיותר. היא פתחה את המגירה והושיטה את ידיה אל העט והמחברת החומה הקטנה. במקומם מצאו אצבעותיה משהו רך, בעל מרקם מחוספס מעט. היא קימטה את מצחה ושלפה החוצה את החפץ הקטן המוכר למגע, והרימה אותו מול עיניה.
עלה? דינה התיישבה במיטה, מחליקה את אצבעותיה על פני השטח המחוספסים, בוחנת את החוטים הירוקים שחצו את העלה לכל אורכו. כן,זה היה עלה, אך לא עלה רגיל. צבעו היה ירוק-טורקיז, הוא היה גדול מעלה רגיל, רך יותר – ומשהו בצבעיו נראה היה אמיתי, נכון יותר. בדיוק כמו – כמו ביער.
לִבה של דינה החל להלום במהירות, מחשבותיה התרוצצו ללא מעצורים. הבזק של תקווה, דק כחוט, עלה בגופה, מלווה באושר שמעולם לא חשה בעבר… האושר על כך שגם היא, סוף סוף, הצליחה לחלום באמת.
אבל לא. משהו לא היה נכון. האדרנלין שהתפשט בה פעל לבסוף את פעולתו, מעיר אותה, מצליל את מחשבותיה. היא נזכרה איך ראתה את העץ אתמול, במסיבת יום ההולדת של קארין שאליה הוזמנה בחוסר רצון. היא הוקסמה מהדמיון שלו לעצים ביער, ולפני שהלכה לביתה, קטפה עלה למזכרת. אבל מדוע הניחה אותו במגירה? הרי תמיד הקפידה למנוע הסחות דעת שיסיטו את מחשבותיה מ –
החלום! עיניה של דינה התרחבו והיא קיללה. אצבעותיה מעכו את העלה והשליכו אותו הצדה, והיא מיהרה לתפוס את המחברת ולשלוף אותה מן המגירה. אך כשמצאה את הסימנייה והניחה את קצה העט על הדף הריק, נוכחה לגלות שכל שזכרה מהחלום היה היער וחבריה.
גוש גדול של אובדן נתקע בגרונה, מאיים להביא עמו דמעות. היא גירשה את התחושה בנחישות וכתבה את המעט שזכרה מן החלום, המעט שעוד לא התנדף. היא כתבה על היער, על היצורים שחיכו לה שם, עליה עצמה.
היא סיימה לכתוב ונעלה את המחברת בחזרה במגירה. אמה נטתה לחטט לעתים קרובות בחפציה, ואם היתה רואה את מחברת החלומות היתה בוודאי מכריחה את דינה ללכת לעוד טיפול פסיכולוגי חסר טעם, שגבר אבהי למראה שדיבר בכל הטונים הנכונים יגיד לה שהיא לא שווה פחות מאחרים רק כי היא שייכת לקומץ הקטן וביש-המזל של האוכלוסייה שלא הגשימו את הדברים שעליהם חלמו. שלא היו חלמים.
נדמה שמשהו נוסף חמק ממנה בחלום. היא אימצה את זכרונה, עצמה את עיניה, ניסתה לאחוז בשרידי החלום לפני שיחמקו אל אחורי מוחה. מעוף! היא עפה מעל העיר. כן, כעת זכרה. אבל היא גם זכרה שצפתה בסרטים ישנים לפני שנרדמה. היא הוציאה את המחברת שוב.
'מעוף', כתבה דינה. 'מקורות השפעה אפשריים: סרטי סופרמן. אם יחזור על עצמו, יש לשקול להכניס להזמנה מהעכביש'.
לשקול, אבל לא להחליט. היה עליה להיות מדויקת כדי לקבל את החלום המושלם שלה. ההזמנות אצל העכביש היו יקרות עד כדי כך שכמעט כל הכסף שהרוויחה מעבודתה בפיצריה הועבר אליהן, וגם זה הספיק רק להזמנת חלום פעם בחודשיים. אמה, למזלה, לא תהתה על היעלמותם המסתורית של סכומי כסף גדולים מחשבון הבנק שלה. מן הסתם הניחה שדינה משתמשת בכסף כדי לפצות את עצמה בדרכים אלה ואחרות, כפי שהיא עצמה ניסתה לעשות למען דינה כשהיתה צעירה יותר. כל הילדים בגן הגשימו חלומות, ודינה קיבלה צעצועים וממתקים. אך היא ידעה תמיד במקום מה באו.
בדיוק בשל כך היא הזמינה כבר כמעט שנה חלומות אצל העכביש. וכיוון שהם היו יקרים כל-כך, ונדירים כל-כך, וקצרים כל-כך, מחברת החלומות שלה היתה חשובה מאין כמוה. בסוף כל תקופה היא בנתה בפירוט רב את העולם שביקשה לברוא. את תוכנו העלילתי של החלום, את הבריות שתפגוש בו, את מראה השטח, אותה עצמה. היא קראה ספרי פסיכולוגיה ופרשנות חלומות, ניתחה את מרכיבי החלומות שלה, הבינה איזה צורך הם מספקים עבורה. במידע החדש השתמשה כדי לשפר את הזמנותיה, אף על פי שהניתוח המושכל שביצעה על אישיותה עורר בה לעתים תחושת מיאוס עצמי. אבל מוטב היא מאשר הפסיכולוגים, והחלום שיצר עבורה העכביש לבסוף היה שווה את הכל. נותרו לה רק ימים ספורים עד ההזמנה הבאה, הזמנת יום ההולדת שלה.
ועכשיו היא איבדה חלום בגלל טיפשותה.
היא צחצחה את שיניה, ומול המראה במקלחת חשה דמעות עולות בעיניה. במקום למהר לצאת מהבית, הדליקה את מסך המחשב והתחברה למשתמש שלה.
עכביש, כמעט התחננה. אתה שם?
הסמלון הקטן נדלק והואר. עכביש קטן החל לזחול לאורך המסך שלה. לא תאחרי לבית ספר, גלדריאל?
הוא היה ער. היא חייכה בהקלה. ומה אתך? אתה לא מאחר?
ניסיון יפה. מעולם לא הצליחה לדלות על אודותיו פרטים אמיתיים. האם היה תלמיד? חייל? סטודנט? מה היה שמו האמיתי? דינה היתה מתוסכלת מכך שהעכביש ידע עליה את הכל והיא לא ידעה עליו דבר מלבד השם שבחר לעצמו. הם היו ידידים כמעט שנה. היא חיבבה אותו. אבל אלו היו התנאים שלו, והיא הודתה על מה שקיבלה. העכביש נמנע בדרך כלל מלשמור על קשר עם לקוחותיו. הדרך היחידה להשיגו ולהעביר לו את הכסף היתה באנונימיות המוחלטת של האינטרנט. היא לא האשימה אותו, בהתחשב ביחס של החוק למוכרי החלומות.
הוא הבחין בשתיקתה. דינה. מה קרה?
שכחתי הכל.
אני מצטער. הוא הבין, כמובן. לא נורא. יש לך עוד כמה ימים. הוא שלח לה חיוך וירטואלי. אלא אם כן את רוצה לחכות, כמובן…
היא צחקה בקול. העכביש ידע טוב יותר מכולם שהיא חיכתה בכליון עיניים לחלומות שיצר עבורה.
חוץ מזה, זה יהיה חלום יום הולדת. זה משהו מיוחד.
היא היססה. לא חשבתי שתזכור. העובדה שזכר העיקה עליה לפתע, והיא לא ידעה מדוע.
לא זכרתי. יש לך תזכורת יום-הולדת מופעלת במשתמש.
היא הרימה את עיניה אל המשתמש שלה. אכן, סמל קטן של עוגת יום הולדת נח שם. היא נאנחה בקול. טוב. ניצחת. מה יהיה כל-כך מיוחד?
תצטרכי לחכות ולראות.
דינה נבהלה. הקשר המקצועי בינה לבין העכביש תמיד נשמר בקפידה, מופרד מהקשר האישי שלהם. היא שילמה לו מדי חודשיים בכרטיס אשראי, והוא סיפק לה את החלום המושלם ביותר שיכול להציע, את העולם הנפלא ביותר שיכלה ליצור בדמיונה והוא באשליותיו, ולמחרת התחברו שוב למשתמשים שלהם ודיברו.
אך העכביש היה זה שבחר לשמור אִתה על קשר לפני שנה, אחרי שהזמינה ממנו את החלום הראשון בכסף שקיבלה ליום הולדתה השבע-עשרה. היא סקרנה אותו: הוא הודה על כך למחרת כשיצר אִתה קשר, התוודה שגם הוא אוהב עולמות פנטסיה, ומעולם לא קיבל הזמנה דומה. הוא נהנה מההזמנות המאתגרות והארוכות ששלחה לו, אותן הגישה לו כשהן כתובות בתשומת לב ובהשקעה כעבודה סמינריונית קטנה. הוא אהב לחכות להזמנתה הבאה. היא אהבה לדבר אתו ולספר לו את חלומותיה.
לעתים קרובות רצתה דינה יותר. לא אחת חשבה להציע לו להצטרף אליה לחלום, אך הוא תמיד היה נשאר רגע אחד בלבד, וידא שהיא מרוצה מהתוצאה, ונעלם. היא היתה שמחה להיפגש אתו, לראות אתו פעם סרט, להכניס אותו לחייה. לחבק אותו כשאמר משהו נחמד, לדעת מי הוא באמת. מצד שני, הודתה בפני עצמה, אילו היתה מכירה את זהותו האמיתית, קרוב לודאי שלא היתה מסוגלת לשמור אותו בחייה. דינה לא הסתדרה טוב עם אנשים אמיתיים. אולי לכן נבהלה כעת כשחשבה שזכר את יום הולדתה.
ובכל זאת, יחד עם הבהלה חשה גם הפתעה נעימה. החמיא לה לגלות שהוא רצה לעשות עבורה משהו מיוחד.
יאללה, לכי כבר, הופיעו מילותיו על המסך. ושאני לא אתפוס אותך מתבכיינת.
זה היה חלום יפה. רציתי לזכור אותו.
ארון הבגדים הוא כבר לא הדרך, אבל זה לא אומר שאי אפשר עוד למצוא את נרניה.
דינה חייכה. ואם תקרא לקיסרית הילדותית בשם חדש תצליח לחזור לפנטזיה.
בדיוק. יום נעים, גלדריאל.
יום נעים, עכביש. נתראה בערב. תודה.
אך המשתמש שלו התרוקן כבר. האם מיהר לעבודה? או אולי סיים זה עתה את העבודה ועמד ללכת לישון? היא היתה מסוגלת לדמיין את העכביש עובד עבודת לילה. מצד שני, רוב ההזמנות שלו היו בוודאי בלילות, ואשליינים כמוהו היו יכולים ליצור דברים רק כשהם עצמם ישנו.
היא החליטה שאין טעם להרהר בכך, ניתקה את המשתמש שלה, וחטפה את תיק הגב שלה בדרכה החוצה.
דינה נעצה את עיניה בקרקע. המילים המקניטות, ההצקות, וגם הדברים הגרועים יותר – מהמורות שהופיעו פתאום כדי שתמעד עליהם, מוקשי נעל שהיו שם רק כשהניחה את רגלה על הקרקע – כל אלו התמעטו, כך למדה, אם הקפידה להביט באדמה והעמידה פנים שהיא בלתי נראית. אך היה בכך גם סיכון, שכן לא ראתה מי היה סביבה ומאיפה תגיע ההפתעה הלא נעימה הבאה.
"היי, אימפוטנטית!" צרחת עונג נשמעה מאחוריה, ובעקבותיה קולות צחוק. דינה חשקה את שיניה. לא להגביר את הקצב. לא להראות להם שהיא מפחדת. מורים משגיחים נכחו בבית הספר בכל שעות הלימודים, והם יגיעו לחצר אם תהיה בסכנה הנובעת מחלימה.
היא התקדמה צעד נוסף לפני שחשה טפרים הקורעים את התיק מעליה, ננעצים בגבה, הופכים את חולצתה לרצועות-רצועות של בדים. הדם החם זרם בקילוחים עבים. היא זעקה, מושיטה את ידה לכתפה, שומטת את התיק.
גבה היה נקי מכל סימן, והחולצה היתה שלמה. קולות הצחוק עלו באוזניה שוב, רבים וחזקים יותר מקודם.
היא הרימה את עיניה, מביטה בנערים ובנערות שהתגודדו סביבה בחצר, מנסה לנחש מי מהם הטיל את האשליה. הצחוק נדם כשראו את פניה. היא ניחשה שעיניה הקרינו את הזעם שחשה. היא סרקה את פניהם אחד-אחד, עיניה מצומצמות, מנסה לנחש מי מהם זה היה. אך מאמציה היו חסרי תועלת. למיטב ידיעתה, לכל הנערים והנערות שעמדו סביבה היתה יכולת חלימה. כל אחד ואחד מהם יכול היה להיות האחראי.
המורה המשגיח הגיע לבסוף, משוחח בקולות נמוכים עם זוג שוטרים. הוא פיזר את ההמולה.
דינה קמה ועשתה את דרכה לכיתה, מנקה את הבוץ מברכיה.
השוטרים עברו במהלך היום בבית הספר והעבירו הרצאות בכיתות. זו היתה הרצאת מבוא סטנדרטית על הסכנות שבחלימה: ההתמכרויות, הסיוטים, מה לעשות אם גילית שאתה חלם-על, איפה להירשם ומה יעשו לך – "כלום", היתה התשובה הרשמית, אבל איש לא היה תמים כדי להאמין שזה פשוט עד כדי כך – וכמובן, האזהרות הרגילות על קניית חלומות מאשליינים ועל התמכרות להם. דינה חשבה על העכביש. לא, היא לעולם לא תתמכר לחלומות שלו. הם באו לעתים רחוקות מדי. היא העבירה את מבטה על פני הכיתה. למרות ששמעו את ההרצאה לא פעם, רבים מהתלמידים האזינו בדריכות. דינה קינאה באלו שההרצאה היתה משמעותית עבורם, אפילו באלו שפחדו. היא העבירה את מבטה על פני טור התלמידים שלשמאלה. טלי היפה, חלמת חזקה, מוצלחת – כמו כל דבר אחר שעשתה. היא הבחינה במבטה של דינה וחייכה אליה בשחצנות. לצדה, יניב הגבוה, הנאה. חלם חזק, כמובן. הוא זיכה אותה במבט בודד מעיניו התכולות ופנה להביט שוב בשוטר. מאחוריהם ירון הקטן והמנומש, אשליין, שהשיב לה מבט דאוג מבעד למשקפיו. היא הסיטה את מבטה ממנו כשהבינה שהוא מתבונן בה, אך לא לפני שתחב פתק אל ידה. את בסדר? אמרה הכתובת.
כן. שרבטה בלקוניות ודחפה את הפתק בחזרה מבלי להביט בו. פניה האדימו.
ומאחור קארין, חלמת חלשה, שנצמדה אל אנשים כמו טלי. ולידה נעמה, מסייטת, קצת איטית כיוון שנמצאה תחת תרופות אל-חלימה, ואולי לכן נערה חכמה כמותה התחברה מלכתחילה עם קארין. ושרון, חלם חלש במושגים של היום, אך אפילו הוא היה מסוגל להפיק כפילים. וסמדר, שנהגה ללמוד תוך כדי חלומות והיתה התלמידה הטובה בבית הספר.
דינה חשה את הגוש בגרונה, ונלחמה בתסכול, כפי שעשתה זמן רב כל-כך, כל חייה. מדוע הבוקר זה היה כל-כך יותר קשה?
בית הספר היה מיותר כל-כך. דינה היתה יכולה ללמוד לבדה, בבית, ולהתקדם הרבה יותר מהר. היא היתה מעדיפה את זה. היא היתה תלמידה מצוינת ואהבה לשהות לבדה. אבל תלמידים לא הורשו להיעדר מבית הספר, אפילו לא כשהיו חולים – בעיקר לא כשהיו חולים, כשהחלומות באו בעוצמה רבה יותר ואופיים היה טעון. תופעת ה"הברזה", כפי שכינתה זאת אמהּ, הוכחדה לחלוטין. ילד שישן עד מאוחר חלם, וככל שיותר ילדים קמו בזמן והלכו לבית הספר, הצמטצמה הסכנה לשיבושי תנועה, לתאונות ולבעיות אחרות. בין שמונה לחמש היה עליך להימצא בין כתלי בית הספר, ואם לא הגעת בזמן, צוות של מורים משגיחים היה מגיע ומלווה אותך לבית הספר. הם באו לקחת את דינה פעמים רבות, ותמיד זו היתה חוויה לא נעימה. זוג מורים המלווים אותך משני צדדיך בכניסה לבית הספר. לא היתה הצדקה לחייב את דינה ללכת לבית הספר למרות שהיתה… אל-חלמת היה המושג המדויק, אך איש לא השתמש בו.
אימפוטנטית, אמרה הכתובת המרוססת באדום על הארונית שלה. דינה הושיטה את ידה למחות אותה, וגילתה לרווחתה שהכתובת התפוגגה. מעטים טרחו כיום לרסס כתובות אמיתיות, למזלה.
היא פתחה את הארונית והחליפה את ספרי ההיסטוריה, שבהם לא השתמשה, בספרי האזרחות.
לשמאלה נשמעה טריקת ארונית, ודינה זיהתה את קולה של טלי היפה וקפאה. כל עוד לא ישימו אליה לב, הכל יהיה בסדר. "איך ישנתי טוב כשהוא דיבר, חבל שהם לא עושים הרצאות כל הזמן".
"את לא אמורה לישון בזמן הלימודים", דינה זיהתה את קולה של נעמה, אטי ומבולבל מעט.
"רדי ממני, סתומה".
"כן, טלי, זה ממש גאוני", קולו הציני של יניב הצטרף אל השתיים. "תירדמי מול השוטר – הוא פשוט יזריק לך נוגדי חלימה באותו רגע. והזריקות שלהם כל-כך חזקות שאת לא תצליחי ללכת ישר שבוע".
"טוב, סליחה באמת", אמרה טלי. דינה הציצה מעל הארונית שלה וראתה את טלי מעיפה ביניב מבט קר. נדמה היה שדבריו הפחידו אותה.
"לא נראה לכן מוזר שהביאו כל-כך הרבה שוטרים להרצאת מבוא?" יניב שאל.
משמאלה של דינה נטרקה אחת הארוניות בכוח.
"הלו, אנשים מדברים פה?" טלי העיפה בירון מבט קצר-רוח. הוא הכתיף את תיקו ומיהר לחלוף על פני השלושה. דינה החליטה שזו ההזדמנות שלה, ומיהרה בעקבותיו. בעודה מתרחקת, שמעה את נעמה שואלת, "הם אמורים לבוא שלושה, לא?"
"מפגרת", אמרה טלי. "הם צדים אשליין. אבא שלי אמר לי. יש כאן אחד באזור וחצי עיר קונה אצלו".
אשליין? קיבתה של דינה שקעה לפתע. עכביש! היא רצתה לרוץ לביתה ולהתחבר מיד למשתמש שלה, להזהיר אותו, לדרוש שיתרחק משם, אך הכריחה את עצמה להירגע ולחשוב בהגיון. העכביש לא היה בסכנה. הוא היה חכם וזהיר. יתרה מזאת, הבינה פתאום, יתכן שכלל לא חי בסביבה הקרובה. הוא היה חזק, והיה בוודאי מסוגל לשדר את חלומותיו למרחק. דינה חשה צורך לצחוק לטפשותה. מה פתאום נבהלה כל-כך? היא פנתה אל שירותי הבנות כדי לשטוף את פניה ולהירגע. כשבהתה בפנים הרטובים והחיוורים במראה חיוכה התפוגג. למה, באמת, נלחצה כל-כך? האם היה זה רק חשש לגורלו של העכביש? ואולי באמת היתה מכורה לדברים שסיפק לה? אין ספק שמקומו בחייה הלך וגדל עם הזמן, והיא נהנתה מהחלומות יותר מכל מתנה שקיבלה אי פעם. אולי באמת לא ידעה להפסיק? לא היתה מסוגלת? "מכורים", אמר השוטר, "לא תמיד יודעים שהם מכורים". דינה פתחה שוב את הברז והקשיבה רגע לקול המים הזורמים. קול הפכפוך הזכיר לה את המעיין ביער. החלומות שארג עבורה העכביש היו נקודת האור בחייה. זה בוודאי לא העיד על מציאות תקינה.
היא תשאל את העכביש. הוא היה ידידה. הוא יגיד לה את האמת.
את לא מכורה, הופיעו מילותיו של העכביש, ולמרות שני המחשבים שהפרידו ביניהם, דינה חשה את השעשוע מאחורי אותן מילים.
אומר הדילר, הקלידה.
לא, באמת, את לא מכורה. תאמיני לי, יצא לי לעבוד עם מכורים, וזה לא הגיוני שאת מכורה. את יודעת למה?
לא. למה?
כי המכורים לא בררנים. מי שמכור יפרט לי איזה חלום מדהים בהתחלה, משהו גרנדיוזי שישאיר אותי תשוש לגמרי ויעלה לו כמו יאכטה חדשה. ואז אחרי שבוע הוא יחזור ויבקש חלום של מטר על מטר.
מטר על מטר?
כן, את יודעת. זול יותר, קטן יותר. משהו שיוכל לקנות בתדירות גבוהה. ואז הוא יבקש רק שמינית ממה שביקש קודם. זאת אומרת, אם הוא יגיע לשם. בדרך כלל אני מעיף אותם הרבה לפני זה. אני לא עובד עם מכורים.
אז בגלל שאני קונה חלומות יקרים אני לא מכורה? דינה התקשתה לקבל זאת.
ברור. את משקיעה בפרטים. כל פעם את רק משקיעה יותר בפרטים. האמת שהרגת אותי בפעם האחרונה. אני נהיה קטן עליך. את צריכה אשליין מקצועי. דינה חייכה למחמאה. חוץ מזה, המשיך העכביש, זה לא רק הפרטים. את מחכה שיהיה לך כסף. את לא מתפשרת על החלום בשביל הזמינות. מכורים מתפשרים.
דינה השתכנעה, וההקלה הפתאומית ריפתה את גופה הדרוך. היא נשענה לאחור מול המחשב. דבר אחר שאמר הטריד אותה עכשיו. אתה לא מקצועי? כתבה.
אני מקצועי, אבל אני צעיר. יש טובים ממני. אני יכול לתת לך מספרים.
אז הוא צעיר. החמיא לדינה שהוא חלק עמה את זה. אני רוצה להמשיך לעבוד אתך, כתבה.
בסדר, אבל על אחריותך אם יום אחד הכל יתפרק לך באמצע כי אני לא מספיק חזק. אין החזרים.
דינה חייכה. מחשבה נוספת עלתה בה. כל הלקוחות שלך אימפוטנטים?
התשובה התעכבה זמן רב, ודינה חשבה שהעכביש לא יענה. זו היתה, בסופו של דבר, שאלה על חייו, והוא בדרך כלל סירב לענות על שאלות כאלו. אל תקראי לעצמך ככה, הופיעו המילים לבסוף. זאת לא אשמתך שאת לא חולמת.
הוא ידע, כמו תמיד, מה באמת הציק לה. דינה משכה את אצבעותיה מהמקלדת. היא קברה את פניה בידיה.
דינה.
היא לא ענתה.
דינה. זאת לא אשמתך. יש אנשים שנולדים ככה. ואת מקרה ממש נדיר. אל-חלמים בדרך כלל לא חולמים בכלל. את חולמת כל-כך הרבה. תחשבי איזה עולם חלומות עשיר וצלול יש לך, דינה. אל תרחמי על עצמך. יש לך הרבה יותר מזל ממה שאת חושבת.
אתה חולם באופן צלול, וגם מגשים את זה.
בטח. אשליות. האם גם העכביש היה מריר? האם גם הוא שאף ליכולת חלימה גדולה יותר? דינה התקשתה להאמין. העכביש יצר קסמים. הוא ברא עולמות. עבורה, זה היה כמו לשמוע את אלוהים אומר שאין לו מספיק כוח.
לא, לא כל הלקוחות שלי אל-חלמים. אמר לבסוף. הרבה אנשים הולכים לאשליין. אנשים שמפחדים או לא רוצים להגשים את החלומות שלהם. הרוב כאלו, את יודעת. אנשים שלוקחים נוגדי-חלומות קלים לפני השינה כי הם לא שולטים בחלומות שלהם. כי יש להם לפעמים סיוטים. כי יש להם סתם חלומות חסרי פשר בהם האמבטיה שלהם מלאה בגברים ערומים זקנים שמנגנים שירי-עם כשברווזים מתעופפים סביב ראשם. את באמת רוצה לראות כזה דבר מתגשם?
כן.
אז את לא יודעת על מה את מדברת. חוסר שליטה בחלום הוא דבר גרוע בהרבה מאי-חלימה.
דינה חשה שהוא מדבר מניסיון, אולי כתוצאה מזכרון כאוב. היא רצתה להרפות מהנושא, אך הגישה שלו עוררה בה תרעומת.
עכביש, אתה באמת חושב שיש לי מזל? אתה חושב שעדיף להיות חולם רגיל לחלוטין אבל לבחור במה לחלום? שאלה דינה. אתה חושב שטוב יותר להיות אימפוטנט ולראות אנשים מגשימים את החלומות שלהם כל הזמן, בכל רגע? לראות כל-כך הרבה אנשים עם כל-כך הרבה כוח שמשתמשים ביכולת שלהם בשביל לרסס כתובות שמתפוגגות?
אנשים רגילים יוצרים בחוסר מחשבה, ענה העכביש. את כותבת את החלומות שלך. תחשבי על זה ככה.
אני לא יכולה, אמרה דינה. אני מקנאת בחלמים.
גם אני, לפעמים.
אתה! דינה הדגישה את המילים באדום, כפי שהיתה עושה בדרך כלל כשרצתה שידע שהיא כועסת. אתה מסוגל ליצור מה שאתה רוצה! עבור כל אחד!
כן, אבל אני לא מגשים, אמר העכביש. אני יוצר דברים רק כשאני חולם, והם מתפוגגים כשאני מתעורר.
ועדיין. אני מקנאת בך.
תחשבי מה שאת רוצה. ולכי לישון. את צריכה לקום עוד שעתיים. אני לא אחכה לך, את מכירה את החוקים.
אל תכעס, הקלידה אליו במהירות לפני שהמשתמש שלו התרוקן. עכביש. אתה חולם בשבילי. אתה לא מבין כמה זה חשוב לי.
אולי את באמת מכורה, הבהבו המילים בחזרה אליה, והעכביש התנתק.
השעון המעורר צלצל. לשם שינוי, לא היה לדינה שום דבר לכתוב במחברת כשידה נשלחה לכבות אותו. כמובן, אחרי שינה כל-כך קצרה כמעט אף פעם היא לא זכרה את החלום – או, כפי שהעדיפה להאמין, לא חלמה כלל. המחשבה שאיבדה חלום היתה איומה בעיניה, אם כי היא ידעה שאדם ממוצע חולם כמה חלומות בכל לילה.
אילו היה הדבר תלוי רק בה, היתה דינה נשארת בפיג'מה: העכביש עצמו ראה אותה רק בצורת האשליה שביקשה ממנו לייצר, והוא קבע את חלומותיה שלה בחורשה קטנה וכמעט מוסתרת לחלוטין מעיני אנשי העיר, בצפון. אך עדיין היה עליה לחצות מספר רחובות, ובפיג'מה היה סיכוי גדול יותר שתיעצר על ידי משמר הלילה, אנשי המשטרה האחראים לבחון בקפדנות את התופעות הליליות בעיר ולהחליט איזו מהן מצדיקה את הערת החלם. היו כבר חלמים מוכרים למשטרה, כמובן – ילדים שנטו לביעותי לילה, רוכבי אופנועים שחלמו שוב ושוב את התאונות שלהם, עבריינים שהיו מחויבים לקחת נוגדי חלום והתחמקו מכך. בדרך כלל לא היה להם זמן לעצור נערה בפיג'מה שחלמה בוודאי את כפילתה מתוך שינה. אבל דינה העדיפה לא להסתכן. היא לבשה ג'ינס וחולצת טריקו.
למתבונן מן החוץ החורשה נראתה כיער רגיל. צריך היה לדעת מה לחפש – הכניסה, בין שני העצים, היתה צרה מאוד, ומעבר לה נצנץ מרחב-חלום ירקרק. דינה חשה את העקצוצים המוכרים כשעברה, אלו שרמזו שהיא צועדת אל תוך ממלכת החלומות הפרטית שלה. היער התגשם סביבה. החושך פינה את מקומו לאור שמש בהיר. העצים הפכו גבוהים יותר, מלאים יותר, צבועים בטורקיז ובאזמרגד, והטילו צל על פני דשא סמיך שהחליף את העשב הדק. דינה עצרה לחלוץ את נעליה. היא קיפלה את משקפיה והכניסה אותם לכיס. פכפוך מים נשמע, ונחל החל לזרום במרחק-מה ממנה. היא ידעה שאם תלך בעקבותיו תגיע אל מרכז היער, ואל החברים שלה. היא שמעה כבר את שירתם, ללא מילים ובכל זאת מובנת לחלוטין. העקצוצים התגברו, אפפו אותה, והיא חשה את עצמה צומחת, משתנה, הופכת לנערה שתמיד רצתה להיות. בגדיה השתנו לשמלת פשתן דקה. היא בחנה את בבואתה בנחל, מהנהנת באישור אל מול הפנים החינניות, האציליות. לבסוף פסקו העקצוצים, והיא החלה לעקוב אחרי קולות השירה.
"לאן את רצה? יש לך את כל הלילה".
היא הסתובבה. העכביש נשען על אחד העצים. אף על פי שהיה מסוגל לשנות את מראהו כרצונו – אחרי הכל, זה היה החלום שלו – תמיד הוא הופיע כבחור צעיר ועטה את המסכה דמוית קורי-העכביש שהיתה סימן ההיכר שלו, מסתירה ולא מסתירה את פניו ממנה.
"חשבתי שכבר לא תבוא", חייכה דינה ופסעה לעברו. בחלום היה לה כמה בטחון עצמי שרק רצתה. אחרי הכל, היא היתה מישהי אחרת.
"אני תמיד בודק את ההזמנה". הוא התרומם מהעץ. "מרוצה?"
דינה עצרה. "כן. כמובן".
"יופי. תהני". הוא פנה ממנה והחל ללכת, פעולה סמלית בלבד – ברגע שהסתובב, החלה דמותו להיעלם.
"עכביש", היא קראה.
הוא הסתובב.
הישאר איתי, רצתה לבקש, אך לא העזה. "בקשר לקודם – "
העכביש הביט בה, ולמרות המסכה נדמה היה לה שפניו כועסים. "עזבי את זה, דינה. לי לקח שנים לפתח חלימה צלולה. את יודעת איך זה לקחת את נוגדי החלום? ניסית פעם?"
"למה שאני אצטרך?" היא נתנה למרירות שחשה לחדור אל קולה.
"בדיוק. את לא יודעת איך זה מרגיש. את כל הזמן עייפה. המוח שלך כבד. והכל כי יצרת תמונה שתתפוגג ברגע שתתעוררי. את יודעת מה זה שלוקחים ממך את החלומות שלך?"
דינה חשה טעם רע בפיה. "למה אתה מספר לי את זה? זה לא קשור אלי".
העכביש נשען שוב על העץ ונאנח. "את מוזרה מאוד, דינה".
"תודה".
"בחיים לא קיבלתי הזמנות כמו שלך. למה את צריכה את כל זה? כל…" הוא התווה בזרועו מעגל רחב סביבם, כאילו ניסה להקיף את היער כולו. "מה את מחפשת?"
דינה הביטה סביבה ביער העד היפהפה, בנצנוצי הטל על עצי הפרי, בדשא הרך שתחת רגליה, בנחל שפכפך מתוך מעין רחוק, קולותיו מתערבבים בקולות השירה שעלו ממרכז היער. "לא יודעת. אולי את העולם המושלם שלי. מעבר לקשת".
"אין כאן קשת".
"מוזר. אני זוכרת שהזמנתי".
"לא הזמנת. תגידי, גלדריאל, חשבת פעם שאולי כל… כל זה", הוא החווה שוב בידו, "רק נותן לך תרוץ לא להגשים את החלומות שלך כמו כולם?"
דינה חשה את דמה מתחמם, ואגרפה את ידיה. "אל תאשים אותי, עכביש. הייתי נותנת הכל כדי להיות חלמת. אתה באמת חושב שלא ניסיתי? אתה באמת חושב שזה לא הדבר שהכי – הכי – " קולה נשבר, ובן רגע הוא היה לצידה, עוטף אותה בחיבוקו. החיבוק היחיד שהעניק לה אי פעם.
"זו לא אשמתך, אמרתי לך". זרועותיו היו חמות. היא לא הרגישה שהיא מחבקת אשליה. הכתפיים הרחבות היו חזקות, והיא נשענה עליו. כעת תבקש ממנו להישאר. והוא ישאר. הוא יהיה חייב. "אני אחלום בשבילך. מתי שתרצי. תמיד". הוא הדף אותה ממנו והלאה, לעבר קולות השירה. "לכי כבר. הלילה קצר".
"חכה – " אך העכביש כבר נעלם. הטעם הרע בפיה סירב להתפוגג. היא פנתה אל קולות השירה והחלה ללכת, אך לראשונה מאז שהתחילה להזמין חלומות אצל העכביש היו צעדיה כבדים.
בבוקר המחרת, היתה דינה עייפה מאוד, כרגיל. היא השתרכה בכבדות בדרכה לבית הספר, עיניה נעוצות בקרקע. הפאונים ניגנו במפוחיות, הקנטאורים הניפו אותה על גבם ובתולות הים שרו. הכל היה נפלא. מדוע לא היתה מרוצה מהחלום? ואיך תוכל לומר זאת לעכביש כשישאל? היא לא ידעה לשקר לו.
שלושת השוטרים מאתמול היו כעת שישה. היא העיפה בהם מבט חשדני כשחלפה על פניהם. היא סיפרה לעכביש על ביקור המשטרה בבית הספר שלה, אך הוא סירב להסגיר אם ראה את נוכחותם כאיום, או אפילו אם היה מודע לכך. סחר פרטי בחלומות, הידוע גם כאשליינות, הוא עברה, ציטט בפניה את החוק כשהתקשרה עמו לראשונה, לפני יותר משנה. מוכנה ללכת לכלא ביחד אתי?
כשענתה בחיוב, העביר לה את התעריפים שלו. והחלומות היו שווים מבחינתה כל אגורה.
דינה עברה על פניה של טלי, מנסה להתרחק ממנה ככל האפשר כשנכנסה לבית הספר. להפתעתה, הנערה אפילו לא שלחה לעברה הערה עוקצנית. היא ויניב עמדו במרכז הרחבה, מדברים בקולות מהוסים, ונראו דאוגים שלא כהרגלם. יניב נראה עצבני, והחווה בידיו. דינה הביטה בפניו הנאות מתכרכמות בכעס. היא הסבה את ראשה, ממשיכה להביט בהם – והתנגשה בירון, שעמד וקרא אזהרה שנתלתה על הלוח.
"או. היי דינה. סליחה", אמר.
"זו אשמתי. לא הסתכלתי לאן אני הולכת". היא העיפה מבט בלוח. "משהו חדש?"
"אותם דברים. חלמי-על צריכים לדווח על יכולתם, נוגדני-חלימה אפשר לקבל בקופת החולים הקרובה למקום מגוריכם, לא להתרועע עם אשליינים, כאלה".
דינה הנהנה, ועזבה אותו, מתבונן בלוח. הם אכן חיפשו אשליינים. ברור היה שהחיפושים העלו חרס, והאשליין הטריד אותם עד כדי כך שנאלצו לשלוח מספר שוטרים זהה לזה שנהגו לשלוח נגד חלם-על. דינה נזכרה בעדו, חלם-העל משכבת יא', ובמורה שליווה אותו דרך קבע, דאג שלא יחלום בהקיץ, דאג לתרגילי דמיון מודרך, והקפיד לדווח לאמו אם קרה לעדו משהו חריג, על מנת שתדע להעיר אותו בלילה בכל פעם שנכנס לשנת חלום. נוגדי-החלום היו כנראה איומים באמת, אם עדו היה מוכן לסבול את כל זה ולא לקחת אותם. היא ראתה אותו רק לעתים רחוקות, מסתובב בחצר בית הספר בפני הנכאים שלו, יושב על ספסל במרכז המסחרי ובוהה באוויר בהבעה אטומה. חייו, שמעה את הבנות אומרות פעם, היו מסודרים בקפידה. בכל יום בחמש השנים האחרונות הוא הלך לישון וקם בשעה קבועה. בנוסף לליווי הצמוד הוא נאלץ לישון עם קסדה בעלת אזעקת-חלימה, שנועדה לדווח לתחנת המשטרה הקרובה על כל פעילות חריגה בתודעתו. כשיסיים את לימודין יהיו פתוחות בפניו מעט מאוד עבודות, רובן בשירות הציבורי. רק מעסיקים מעטים הסכימו להעסיק חלם כמוהו.
לא. היא לא קינאה בו. במובן מסוים, העכביש צדק. האימפוטנטיות… האל-חלימה של דינה העניקה לה חופש שלא היה לרבים בעולם הזה.
שוטר חיכה לה ליד הארונית. בתחילה חשבה שהוא רק עומד שם, מביט בתנועת התלמידים הסדירה במסדרון. אך כשהתקרבה, ראתה את הזיהוי בעיניו. הוא חיכה לה. לבה שקע. עכביש. לא. בבקשה, שלא יתפסו אותו.
"דינה ברקן? בואי אתי בבקשה".
היא התלוותה אליו ללא מילים, פוחדת מכדי לדבר. רק אחרי שעברו יחד יותר ממחצית המסדרון נזכרה לגמגם "י… יש לי שיעור עכשיו…"
"דיברנו כבר עם המורה שלך. זה בסדר, אנחנו רק רוצים לשאול אותך כמה שאלות".
טלי ויניב חלפו על פניה כשנעה בחזרה לכיוון הכניסה.
"מה את כבר עשית, אימפוטנטית?" טלי גיחכה לעברה. דינה התעלמה ממנה, וכך גם השוטר.
"אתם יודעים שהיא לא האשליינית", קרא יניב אחריהם.
השוטר הסתובב אליו, הפתעה על פניו. "מה?"
"היא לא האשליינית. היא לא יכולה להיות".
"אה, כן, כמובן. הסטטוס שלה ידוע לנו היטב". הוא פנה שנית והוביל ללא אומר את דינה החוצה. היא שמחה שלא פירט בפני יניב וטלי את פשעה של דינה. אילו היו יודעים שהיא קנתה חלומות באופן בלתי חוקי, היתה להם סיבה נוספת לצחוק עליה. אך כשחשבה על ההשפלה שהיא עומדת לחוות, על כך שהיא עמדה להילקח לתחנת המשטרה באזיקים מול כל התלמידים, הבינה שהשוטר לא חסך ממנה דבר.
כשהחלו השוטרים להתאסף סביבה החליטה דינה בו ברגע שלא להסגיר את העכביש. לא משנה מה, היא לא תסגיר את העכביש.
אך השוטרים לא לקחו אותה לתחנה. הם חיכו שחצר בית הספר תתרוקן לחלוטין, ואז אחד מהם – האחראי, ככל הנראה, סימן לה לשבת מולו על אחד הספסלים. הוא חייך אליה. "דינה, נכון?"
"כן".
"את יודעת למה אנחנו רוצים לדבר אתך?"
"לא", שיקרה. "אני אימפוטנטית… זאת אומרת, אל-חלמת. אני בטח לא מי שאתם מחפשים".
"את יודעת מה אנחנו מחפשים?"
"לא", אמרה שוב.
חיוכו של השוטר העמיק. "אז איך את יודעת שזו לא את?"
דינה השיבה את מבטו בקור רוח, אף שלִבה הלם בפראות בחזה. היא לא תודה שקנתה חלומות. היא לא תתן לו את מה שהוא מחפש. "שוטרים באים לבתי ספר רק בענייני חלמות. והחלומות שלי, לצערי, לא מתגשמים".
השוטר הנהן. "כן, אני יודע. איך את מרגישה בקשר לזה?"
כלומר, האם היית הולכת וקונה חלומות מאשליין בעל חיוך ממיס ומחירים מופקעים.
"מצוין. נפלא. איך אתה חושב שאני מרגישה?" דינה שילבה את זרועותיה על חזה.
השוטר חייך שוב. "ושום דבר שחלמת, בזמן האחרון או בכלל, לא התגשם?"
איזו מין שאלה זו? אל-חלמות היתה תופעה נדירה יחסית, אבל היתה ידועה ומוכרת, ולמיטב ידיעתה של דינה – חשוכת מרפא. "אף חלום לא התגשם", חזרה אחריו.
"בסדר". הוא שרבט משהו במחברת שלו. דינה הסתכלה בשוטרים האחרים שהתקדמו לעברה. "את יכולה ללכת", אמר השוטר.
דינה לא שמעה בתחילה את דבריו, מוחה היה טרוד במחשבות על בית הכלא, על הטלפון אל אמה, על פליאתם של מוריה. אט-אט חלחלה בה ההבנה שהם אינם עומדים לעצור אותה. היא זינקה מהספסל, ורק כעבור רגע נזכרה לחדול מריצתה ולצעוד באטיות, בעוד עיני השוטר ננעצות בגבה. לִבה הלם בפראות, אך מחשבה אחת ויחידה טרדה את מנוחתה. כשחשבה שתפסו את העכביש, היא דאגה יותר לגורלו מאשר לגורלה.
בעודה מהרהרת בכך, קלטו אוזניה קולות מהוסים שעלו מאחת הכיתות הריקות, בדרך אל המסדרון שלה. היא אמרה לעצמה שזה לא עניינה, ופנתה אל הכיתה, אך אז הבינה שהקולות היו שייכים לקארין וטלי. היא התאמצה להקשיב.
"– פשוט הופיע בגינה שלנו", אמרה קארין. "באותו לילה. אמא שלי חושבת שזה באשמתה, אבל היא לא מספיק חזקה בשביל זה. וכבר עברו שבועיים".
"זה הרבה זמן. והוא לא נעלם מאז?" שאלה טלי.
"לא. זה ממש מוזר. מבינה? אז נראה לי שזה לא קשור לאשליינים בכלל".
טלי שתקה למשך זמן ארוך, ואז דינה שמעה אותה נאנחת. האם חשה הקלה? לדינה נדמה היה יותר שזו אנחת פחד. "ועדו לא היה במסיבה שלך?"
"הזמנתי, אבל לא הרשו לו, זה היה פוגם בשעות השינה שלו".
טלי צחקה, צחוק שהזכיר לדינה צבוע. "לא משנה מה הם מחפשים. אני לא מפחדת מהם", אמרה, וקולה רעד מעט.
מפחדת? טלי, מפחדת מהשוטרים? דינה צמצמה את עיניה. פיסות תצרף קטנות החלו להיווצר ולנוע בראשה. היא עמדה במקומה, מקשיבה לשיחה, מחברת אותן למקומן עד שהתמונה התבהרה. כן, בוודאי. לזה הן התכוונו. היא צדקה – לא מביאים כל-כך הרבה שוטרים בגלל אשליין אחד. המשטרה חיפשה משהו אחר. הם חיפשו חלם-על שחמק מעיניהם עד כה…
או חלמת.
דינה שמעה מספיק. חיוך עלה על שפתיה. אף אחד לא יציק לה יותר, טלי תדאג לזה. היא נשענה על דלת הכיתה וכחכחה בגרונה.
טלי וקארין קפצו.
"מה את עושה כאן, אימפוטנטית?" קארין שאלה, והעבירה את ידה בשערה.
"דוחפת את האף, זה מה שהיא עושה". טלי פסעה לקראתה, והיתה יפה ומאיימת מתמיד. היא התנשאה מעל דינה, מטר שמונים של גזרה דקה ועור מושלם. בחיוורונה הפתאומי, הזכירה לדינה בובת פורצלן.
"אני מבינה שהשוטרים מחפשים אותך".
טלי קפאה. "אם תגידי למישהו…"
"אני אגיד לכולם. אני אגיד לכל מי שצריך". דינה חייכה אליה. "ואני אגיד להם ממש עכשיו".
"לכי מפה, קארין", אמרה טלי.
קארין הביטה בטלי, אך לא התווכחה. היא מיהרה החוצה, טורקת את דלת הכיתה אחריה. לפתע התחוור לדינה שהיתה לבד עם חלמת-על. היא נצמדה אל הדלת. "אני לא אגיד לאף אחד. אני רק צריכה שתעשי משהו קטן בשבילי".
"אני אעשה משהו גדול בשבילך". טלי התקרבה אליה עוד יותר. דינה הושיטה את ידה אל ידית הדלת, אך גילתה שהידית נעלמה. "אני אתן לך צ'אנס לשכוח ששמעת אותנו מדברות".
דינה נשמה נשימה עמוקה. היא היתה יכולה למות כאן, ואיש לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. אולי רק לעכביש. טלי יכולה לגרום לנחש להופיע ולהכיש אותה. היא יכולה להפיל את המבנה על ראשה. היא יכולה לברוא אריה שיטרוף אותה בעודה בחיים.
אך דבר מכל אלה לא קרה. במקום זאת, נשלחו ידיה של טלי לחנוק את צווארה. דינה עצמה את עיניה והרימה ידיים, אינסטינקטיבית, להגן על עצמה. אצבעותיה נדמו לעבור דרך חומר ערפילי, לא מוצק. היא פקחה את עיניה. גופה של טלי התפוגג.
כפילה. כמובן. אחרי הכל, חלמי-על היו יכולים ליצור כפילים מתי שרק רצו. היא בוודאי יושבת בכיתה ממש עכשיו.
הידית הופיעה שוב. דינה לחצה עליה וכמעט מעדה החוצה אל המסדרון. היא נשענה על הקיר כמה רגעים, מתנשפת, כועסת על טיפשותה. מה עלה בדעתה, לנסות לסחוט חלמת-על? זה היה מגוחך. אם רק תגיע לכיתה, תהיה בטוחה לעת-עתה. אחר כך… היא תהיה חייבת ללכת ישר למשטרה. טלי עלולה להרוג אותה. רק להגיע לכיתה. זה כל מה שהיתה צריכה. היא החלה לרוץ.
כל האורות כבו במסדרון.
לא. לא.
דינה גיששה בעיוורון, מחפשת נואשות אחרי דלת הכיתה. היא ראתה אותה משמאל. אך כעת לא הצליחה לחוש בה.
טלי הופיעה שוב, ונדמה היה שהילה של זעם מקיפה את דמותה. שיערה היה פרוע ולבושה סתור. היא לא נראתה יפה כלל. למעשה, היא נראתה כאילו קמה משינה בזה הרגע. היא התקדמה לעבר דינה.
"עוד כפילה?" שאלה דינה, מנסה לאזור ביטחון כשהביטה בטלי.
"לא, לא. זה הדבר האמיתי". טלי הדפה אותה אל הקיר, וזרועותיה היו מוצקות ומכאיבות. דינה הרימה את ראשה, מביטה בעיניה של הנערה שהתנשאה שני ראשים מעליה. היא גילתה בעיניה רגש שאינו כעס, רגש שלא ידעה על קיומו. פחד. "את לא תספרי עלי לאף אחד. את קולטת? שלא תעזי לספר – "
"היי. מה קורה כאן?"
האורות נדלקו, ודינה מצמצה. שוטר עמד בקצה המסדרון, מביט בהם בחשדנות. טלי הרפתה מדינה כל-כך מהר שהיא נפלה לרצפה.
"את בסדר?" שאל השוטר. "מה אתן עושות מחוץ לכיתה?"
דינה לא הקשיבה לתשובתה המגומגמת של טלי. היא התרוממה ויישרה את בגדיה, נמנעת להביט מעלה, כדי שטלי והשוטר לא יבחינו בסערת המחשבות שהתחוללה כעת בראשה. טלי היתה מסוגלת בכוחותיה לעשות לה כל דבר, אך עד כה לא פגעה בשערה על ראשה של דינה. דינה התקשתה להאמין שהסתייגה מכך. האם כל מה שהיתה מסוגלת היה לחלום את האורות כבים? האם כל מה שהיתה מסוגלת לדמיין היתה ידית הדלת נעלמת? או כפילה שלה עצמה?
ואז מצא חלק הפאזל האחרון את מקומו, ודינה חייכה, שוב. "כן, אדוני", אמרה בקול רגוע. "הכל בסדר כאן. אנחנו רק מדברות. אנחנו בדרך חזרה לכיתה".
"אז תמשיכו", אמר השוטר, ובנימת קולו ידעה דינה שלא באמת האמין לה. הן הפנו אליו את גבן והחלו ללכת. מבטו ליווה אותן.
"שלא תעזי לגלות", לחשה טלי. "את שומעת, אימפוטנטית? שלא תעזי לגלות".
"ומה תעשי לי אם אגלה?" דינה חייכה כשטלי איחרה לענות. "את יודעת מה הבעיה שלך, טלי?" שאלה, מדברת כפי שמעולם לא דיברה אל הנערה הזו, וכשהגתה את המילים, אזרה עוד ועוד אומץ. "אין לך דמיון. את לא מסוגלת לחלום מה תעשי לי, כי את לא מסוגלת לחלום משהו שלא קרה בטלויזיה או בעיתון" – היא נזכרה באורות במסדרון – "או באיזה סרט אימה". היא הפנתה את פניה אל טלי, שבהתה בקרקע. היא לא פחדה ממנה יותר. כעת היא כעסה. כעסה על חוסר הצדק שבעולם, על כך שנערה רדודה וחסרת כל דמיון כמו טלי קיבלה לידיה כל-כך הרבה כוח. טלי, שלא היתה מסוגלת לחלום סכנות וזוועות. היא לא היתה מסוגלת לשלח בדינה את יצירי חלומה. כל שיכלה לעשות ביכולותיה האדירות היה לאיים בחניקה ולכבות את האורות. העולם היה יכול להיות שלה, אבל היא רצתה להעתיק שיעורי בית ולשלוח כפילות לשוטט בבית הספר. היא מעולם לא חלמה לעוף. היא לעולם לא תחלום על כך. ודינה, דינה שהיה לה כל-כך הרבה על מה לחלום, שרצתה כל-כך, יותר מכל אחד אחר, להיות מסוגלת ל…
עיניה של דינה התרחבו, ואז הצטמצמו. היא הביטה לאחור. השוטר כבר עזב.
היא עצרה. טלי עצרה גם היא. "אני לא אספר עליך לאף אחד. אבל אני רוצה משהו בתמורה".
"אני אסדר שלא יציקו לך יותר", אמרה טלי.
"כן, טוב. זה לא באמת מה שמעניין אותי". דינה התקרבה אליה, נשענת לעבר אוזנה של טלי. לראשונה בחייה, חשה בשליטה בין כתלי בית הספר. היה משהו שהיתה יכולה לשנות. שטלי היתה יכולה לשנות, למעשה. אחרי הכל, חלמי-על היו מסוגלים לעשות כל דבר כשחלמו. "אני רוצה שתחלמי משהו בשבילי. אני רוצה שהלילה תחלמי עלי".
טלי הביטה בדינה בבלבול. חיוכה של דינה העמיק. "אני רוצה שתחלמי שאני כמוך".
דינה התקשתה להירדם, ולכן שמחה כשהעכביש שלח קריאה אל המשתמש שלה. היי, גלדריאל. עלו מילותיו. מה קרה? לא היית מחוברת כל היום.
מצטערת, עכביש, הקלידה במהירות. הייתי עסוקה.
נשמע שאת במצב רוח טוב.
דינה חייכה. אני במצב רוח מצוין.
יופי. הגיע הזמן שתראי את יום ההולדת שלך כמאורע משמח.
נכון. מחר. היא שכחה. ההתרגשות של היום, כל הדברים שעברו עליה, ויותר מכל, הציפייה ללילה… היא שכחה. דינה הביטה בעוגת יום ההולדת הקטנה שעל המשתמש שלה. איש מלבד העכביש לא אמר דבר. אמה תכננה בוודאי להפתיע אותה עם עוגה כשתקום, אך היא תהיה היחידה.
דינה הופתעה לגלות שזה כבר לא הטריד אותה. אחרי הלילה, שום דבר לא יטריד אותה. אולי תישאר ערה עד הזריחה ותגלה אז את כוחותיה החדשים. אולי תלך לישון וכשתקום תוכל לעוף. אולי תוליך אותה השירה עד היער שלה. אולי תיצור את עצמה יפה יותר, גבוהה יותר, מיוחדת יותר. ואולי אז, רק אז, תלך למצוא את העכביש.
דינה?
כן, עכביש. הקלידה כשנוכחה לדעת שלא ענתה לו. סליחה. יום הולדת זה לא כל-כך חשוב לי כבר.
באמת? מוזרה, הופיעו המילים. היא חייכה. אז את לא רוצה את מתנת יום ההולדת שלך?
לרגע דינה נדהמה. קנית לי מתנה?
לא ממש. רק עוד טיול במחילת הארנב. בואי לחורשה בעוד שעתיים. הבזיקו המילים, ואז התרוקן המשתמש שלו.
עכביש! רגע! הקלידה במהירות. אך הוא כבר התנתק. לא היתה תשובה. דינה נשענה לאחור בכסאה. מתנה? בשבילה? למה? היא לא קנתה לו מתנה ליום ההולדת. היא אפילו לא ידעה מתי יום ההולדת שלו. היא אפילו לא ידעה מי הוא באמת.
היא לא היתה צריכה ללכת. היא היתה צריכה לישון. טלי עומדת לחלום הלילה.
נדמה היה שחמימות פתאומית, לא ברורה, ממלאת אותה מבפנים, ודינה הבינה פתאום שהיא רוצה ללכת. רוצה מאוד.
הכניסה ליער הבהיקה מול עיניה, בהירה מתמיד. העכביש נהג ברשלנות. דינה סוככה על פניה ועברה בין זוג העצים הגבוהים. החורשה השתנתה סביבה, כמו תמיד, והיער היפהפה, היער של חלומותיה, נוצר כמו מקשת חלום צלולה. היא קטפה עלה גדול, בצבע ירוק-טורקיז, מאחד העצים ומוללה אותו בין אצבעותיה. הוא היה אמיתי כל-כך. העכביש ידע מה הוא עושה.
היא חיכתה, גבה מופנה אל מרכז היער. קולות השירה לא נשמעו, כך שהעכביש בוודאי תכנן משהו אחר. עקצוצי החלום ששינו אותה לא יצרו הפעם את בגדיה הקבועים, אלא שמלת משי רכה, אגדתית למראה – לא משהו שהיא אי פעם ביקשה ממנו ליצור עבורה. היא שמחה שהכניסה לפני כן את משקפיה לכיס – בבגד זה לא היו כיסים.
"עשית טעות", אמרה לבסוף.
"לא עשיתי", בא הקול מאחוריה, ודינה חשה את החמימות מתגברת, מתפשטת בגופה, ונעצרת בלחייה הסמוקות. היא לא הסתובבה.
"לא הזמנתי חלום. אין לי כסף. הפעם הבאה תהיה בעוד חודש וחצי".
"זה על חשבון הבית".
דינה חשה את האוויר נתקע בגרונה. "עכביש", היא לחשה.
יד עדינה נגעה בכתפה, והוא סובב אותה אליו. היא כמעט התנגדה. המסכה הסתירה את פניו, אבל נדמה היה לה שיכלה לראות את עיניו נוצצות מאחורי האריג העדין. "יום הולדת שמח, גלדריאל".
היא מצאה עצמה ללא מילים, והיתה מסוגלת רק לבהות בו. פניו היו קרובות מאוד.
"תרשי לי להישאר?"
העכביש יצר את העולם היקר-להחריד הזה עבורה. הוא רצה להיות אִתה.
אבל לא היתה זו היא שרצה להיות אִתה. היתה זו מישהי אחרת. גבוהה יותר. יפה יותר. מישהי דומה יותר לטלי. הוא התאהב ביציר חלומותיו, בנסיכה האגדתית, בגלדריאל. לא בדינה. היא עצמה את עיניה. כאב חד כמו רסיס זכוכית נדמה לחתוך את הכל, מנתץ את גזעי העצים הקסומים, קורע את עלי הכותרת העדינים של הפרחים, חופר את דרכו אל לִבה. "עכביש", היא אמרה שוב, אוזרת אומץ. "אני לא באמת נראית ככה".
היא פקחה את עיניה, וראתה שהוא בוחן אותה. חיוך משועשע נח בזווית פניו כשעיניו נדדו על שמלת הקטיפה והמשי שנצמדה אל הגוף המחוטב. "מה את אומרת. אני דווקא לובש הרבה את המסכה. במיוחד כשאני הולך לסופר".
"התכוונתי…" היא נופפה בידה אל גזרתה, אל פניה. "זה, כל זה, זו לא האמת".
הוא לקח את ידה ונשק לגב כף היד. הוא לא היה שם באמת, דינה ידעה. כמו רוב האשליינים, הוא היה מסוגל לברוא עולם רק כשישן. זו היתה רק הקרנה שלו. אך ידו היתה חמה וחזקה, והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה, ונדמה היה לה שלא חוותה מעולם רגע אמיתי יותר. "דינה. הכל בסדר".
"אני צריכה לספר לך משהו", אמרה.
"גם אני". הוא הושיט ידו אל המסכה, ודינה נחרדה לפתע, נחרדה באמת, ולא ידעה למה. היא תפסה את ידו.
"לא. אתה לא צריך".
"אני רוצה שתראי".
"אבל אתה לא יודע איך אני – "
"בוודאי שאני יודע, דינה". הוא נאנח והושיט את ידו, מסיט קצוות שיער מעיניה. "טיפשונת. אני צריך לדעת איך את נראית באמת כדי שאוכל לשנות אותך. לא חשבת על זה אף פעם? ודרך אגב", הוא משך את קצוות השיער הארוכה, הבהירה, המושלמת, אל שדה ראייתה. "את הרבה יותר יפה מ… זה".
דינה חשה את פניה הלוהטים מתקררים. תחושת בחילה עלתה בה. הוא ראה אותה. ראה אותה באמת. הוא תמיד הופיע אחרי שהשתנתה, כך שלא ידעה. אבל העכביש, הוא… הוא צפה בה. הוא ראה אותה. על כל הפגמים, על הנערה הקטנה והעכברית, הנמוכה, הממושקפת, חסרת הייחוד. הוא ראה אותה כפי שהיא.
היא לא היתה מסוגלת לשאת את זה. דינה קמה על רגליה בבת אחת, כמעט בבהלה, ולא זכרה מתי התיישבה. העכביש הביט בה, נדהם, פגוע. היא ניסתה להסביר את עצמה, אך למרות שהיתה בדרך כלל רהוטה, לא מצאה כעת את המילים. נדמה היה שגרונה חנוק. לו רק היה מחכה יום… רק יום אחד, ואז היתה יכולה להראות לו מי היא באמת.
עיניו הביטו בה, לוכדות את מבטה, לא נותנות לה להתחמק. הוא קם על רגליו.
דינה הסתובבה ורצה.
הריצה בשמלה הארוכה היתה לא נוחה, אך הוא לא ניסה לעצור אותה. היא עברה דרך הכניסה בקפיצה אחת, והשתנתה בחזרה תוך כדי ריצה. לחייה חשו שוב חמות מאוד, ורטובות. זיעה, אמרה לעצמה, רק זיעה, והחום. היא לא הסתובבה להביט בו שוב. זו היתה רק זיעה על לחייה, ומחר בלילה, כשתהיה מי שהיתה אמורה באמת להיות, היא תמצא אותו.
העלה, שהיה מעוך בין אצבעותיה, התפוגג בעודה רצה.
הבוקר כמעט עלה כשדינה נרדמה לבסוף, תשושה ממחשבות ומרגשות. היא התעוררה כעבור כמה שעות. נדמה היה לה שישנה זמן רב, ועדיין היתה תשושה מאוד. אם חלמה, לא זכרה את חלומה.
היא התהפכה על גבה ונשמה עמוק. ריח של פריחה עלה ממיטתה.
דינה פקחה את עיניה. היא שכבה על מצע רך של עלים ופרחים. מאחוריה, היה שולחן הכתיבה שלה מכוסה בצמחים מטפסים. עץ ענק, עם עלים בצבע טורקיז, עמד באמצע החדר. אורות שנדמו כפיות קטנות זרחו מאחורי דלתות ארון הבגדים. הטלויזיה כוסתה עלווה רכה.
העכביש הפך את חדרה ליער?
דינה, אפופה עדיין בקורי שינה, חשה את החמימות מתפשטת בה שוב. היא נגעה במצע העלים שלה, ממוללת אותם באצבעותיה. הם היו רכים, והיא רצתה להתכסות שוב, להתחפר בהם, ולחזור לישון.
לא. משהו לא היה בסדר.
העייפות נעלמה והתחלפה בערנות. דינה זינקה מהמיטה. החדר הפך ליער שלה? לא, זה לא היה מתאים לעכביש. הוא היה זהיר. היא רצה אל החלון ופתחה אותו בתנופה מהירה.
העיר כולה, עד האופק, עד המרחק הרב ביותר שהיתה דינה יכולה לראות, הפכה ליער. הבתים כוסו בצמחים מטפסים ואזוב, עצים רחבי-גזע עם עלים בצבעי טורקיז ואזמרגד צמחו בין לילה בכל מקום, ונחל זרם ביניהם. מרבדי פרחים לא-מוכרים ויפהפיים ודשא, הדשא הירוק והרך ביותר שהכירה, כיסו את הרחובות. את הכביש הראשי לא היה ניתן לראות כלל. הקול היחיד שנשמע היה פכפוך המים וקולות השירה הצלולה, שירה ללא מילים שעלתה באוויר, ודינה לא ידעה להחליט מהיכן הגיעה. פאון חלף בדהרה ליד חלונה, נושא גמד על כתפיו. דינה הביטה אחריהם, עיניה נוצצות.
זה עבד.
היא פנתה שוב אל תוך החדר, מרימה פרחים מלוא החופן. היא פתחה את הארון בתנופה, ושתי הפיות הקטנות שהתחבאו בו סבו לרגע במעגל סביב ראשה לפני שעפו החוצה מבעד לחלון. זה עבד. טלי חלמה.
ודינה היתה עכשיו חלמת-על בעצמה. היא היתה יכולה לעשות מה שרצתה, כל מה שרצתה. היא צפתה על היער שהשתרע למרחקים, עד מעבר לטווח הראיה. צלילי הבוקר הרגילים – צופרי מכוניות, מנועים מתניעים, חריקות בלמים – התחלפו בציוצי ציפורים, פכפוכי הנהר, ואותה שירה שעלתה מכל מקום. דינה כמעט והיתה מסוגלת לדמות שהיא עדיין בחלום. אך במרחק, עלה צליל סירנה קלוש והתערבב בצלילי היער. היא הזעיפה את פניה. אם יבינו שהיא אחראית ליער, הדבר הראשון שיעשו יהיה לאסור אותה. הם יאשפזו אותה, יבדקו אותה בתהליך שעשוי לקחת חודשים – ולכאוב מאוד – ורק אז ישחררו אותה תחת פיקוח צמוד, תמידי, כמו עדו משכבת יא'. היא תהיה אסירה.
אבל החלומות שלה היו צלולים, והיא היתה מסוגלת לשלוט בהם. אם תהיה זהירה, ואם תלמד מהר, תוכל להיות חלמת-על בלתי מבוקרת, ולא להיתפס.
כמובן, הפיכת היער בחזרה לעיר תהיה התחלה טובה. דינה הביטה מחלונה, אובדת עצות. ואולי תחזור העיר לקדמותה בחלוף הזמן? לא, זה לא עבד כך, לא עם חלמי-על.
המחשבה על עצמה כחלמת-על נשאה בחובה אושר רב כל-כך שדינה סירבה להניח לעצמה להיות טרודה בדאגות ומחשבות. היא תבין כיצד להפוך את האפקט. היא לא היתה בטוחה שרצתה לעשות זאת. העיר מעולם לא היתה יפה כל-כך בעיניה כפי שהיתה הבוקר. האם היה אפשר לעקוב אחרי השינוי עד אליה? היא לא היתה בטוחה. כל-כך הרבה היה עליה ללמוד. אך היה זמן לכך מאוחר יותר. איש לא יחשוד שהפכה בין לילה מאל-חלמת לחלמת-על. הדרך הטובה ביותר להגן על עצמה תהיה להמשיך כרגיל בחייה. מוטב שתגיע לבית הספר בזמן.
היא שלפה כמה בגדים וסגרה את הארון, ומבטה נפל על המראה. בהלה תקפה אותה לרגע והיא מעדה לאחור, כמעט נופלת. כשייצבה את עצמה, זיהתה סוף-סוף את הפנים האחרות, החיוורות והמלכותיות, אשר נשקפו אליה. היא השפילה את מבטה על גופה החטוב, אצבעותיה הדקות, השיער הבהיר שהתארך עד למותניה. היא נראתה כמו דמות החלום שלה. לא כמו עצמה.
זה לא היה טוב. דינה נשכה את שפתה התחתונה. "לכי מכאן", ניסתה.
כן. זה בדיוק מה שיעזור. היא עצמה את עיניה והתרכזה, מנסה לדמיין את דמותה הרגילה, הנערה הנמוכה והעכברית, חסרת הייחוד.
היא פקחה את עיניה. הדמות שנשקפה אליה מן המראה נותרה נערת-הפרחים הדקיקה בעלת היופי הלא-ארצי. זה בהחלט לא היה טוב. היא הכתה את המראה בכעס. התוצאה היחידה של פעולה זו היתה שידה החלה לפעום בכאב.
"דינה? את בסדר שם למעלה?"
לעזאזל. מכל הזמנים בהם היתה יכולה להביע שמץ של עניין בביתה, בחרה אמהּ את הבוקר הזה.
"אני כבר יורדת!" צעקה.
צעדים נשמעו במדרגות. "ראית מה קורה בחוץ? ובמרכז יש בלגן נוראי, המשטרה מחפשת בנרות את מי שעשה את זה… דינה, הכל בסדר? החדר שלך בסדר? הדלת שלי היתה כמעט חסומה בענפים – "
אסור שתראה אותה כך. אמא לא היתה טיפשה. היא תבין מיד. דינה הביטה בבהלה במראה. היא היתה חייבת להשתנות. להיות שוב היא עצמה. היא התרחקה מהמראה, נושמת עמוק, מנסה להרגיע את עצמה –
הדלת נפתחה.
"אוי, אלוהים, כאן זה הרבה יותר גרוע מאשר בכל שאר הבית" אמרה אמה, בוהה בעץ שבמרכז החדר. "אני מקווה שיתפסו מהר את מי שעושה את זה. איזה בלגן".
דינה הרימה אליה את ראשה במבוכה.
"נו? את תאחרי לבית ספר. את יודעת שאם זה יקרה הם ישלחו משמרת – טוב, אולי היום לא, אבל בכל זאת כדאי שתהיי שם. במיוחד היום".
דינה הנהנה במהירות, זורקת מבט במראה מעבר לכתפה של אמה. מעולם לא שמחה כל-כך לראות שוב את עצמה. איך היא עשתה את זה? לא חשוב. העיקר שנראתה שוב כמו עצמה.
"אז קדימה, תתארגני".
ההליכה לבית הספר היתה קסומה. דינה מצאה את דרכה בקלות – הרחובות הישנים עדיין היו שם, אך כולם נראו כעת כאילו נלקחו מסיפור אגדה. יצורי חלומותיה הסתובבו בחוץ. היא ראתה אלפים אציליים חוצים את פינת אחד הרחובות ומפטפטים, ואם עם תינוק בעגלה מיהרה לסור מדרכם וללכת אל הכיוון השני. שניים מהם, ארוכי שיער ובלונדינים, חייכו אל דינה כשחלפו על פניה. דינה השיבה חיוך. מה נשמע, גלדריאל? היה שואל העכביש. חיוכה נמוג.
הערב היא תלך אליו. לא, לא הערב, מיד אחרי הלימודים. היא היתה חזקה מספיק כדי לאתר אותו עכשיו, היא תמצא דרך. היא תתנצל, והכל יהיה בסדר.
"דינה!" היא הסתובבה, וראתה את ירון רץ לעברה. "וואוו! הצלחת להגיע?"
"מה? למה אתה מתכוון?"
"אין אוטובוסים… יש עצים באמצע כל הכבישים".
"אה, אני… אני מגיעה ברגל", מלמלה דינה. כמה קנטאורים נאבקו על הזכות לתת לה לרכב עליהם, למעשה. היא לא ראתה בכך כל רע.
"מוזר, חשבתי שאת גרה יותר רחוק. איזה בלגן עם החלם-על הזה, אה?" אמר ירון. "לא יאומן שהם לא גילו אותו קודם… שמעתי בחדשות הבוקר שזו אחת מתופעות החלמות הכי חזקות שהיו בשנים האחרונות. תגידי, את בסדר?"
"בטח", דינה קברה את עיניה במדרכה – ריבועים בודדים של אבן, מבעד לדשא שהסתיר אותה. היא וירון שתקו בדרכם לבית הספר, אם כי עיניו של ירון עקבו בהנאה אחרי העצים שצמחו בין לילה. מדי פעם נגע באחד מהם, כמו רצה לבחון שהיה אמיתי. כשנכנסו לבית הספר, גילו שהוא ריק מאדם. ירון העיף מבט בשעון היד שלו. "כנראה אין לימודים היום", הסיק.
דינה לא הגיבה. היא חשה סחרחורת. היא הביטה בירון, שהלך לצידה. הוא תמיד היה חביב אליה, והוא היה חלם. הוא ידע איך להפסיק את זה, והיא לא האמינה שיסגיר את סודה. כשפתח את הדלת לכיתה, פצתה לבסוף את פיה. "ירון, אתה יודע משהו על – "
"דינה!"
יניב, גבוה וחיוור, ישב על אחד השולחנות. הם קם כשנכנסו השניים לכיתה. נדמה היה לדינה שזו הפעם הראשונה בשלוש שנות לימודים יחד ששמעה אותו אומר את שמה.
"נראה לי שאין לימודים היום", חזר ירון. "גם אם הם יבואו לא בטוח שיהיה אפשר להתגבר על השירה המעצבנת הזאת מבחוץ".
יניב הלך אל דינה במהירות. "אני צריך לדבר אתך".
טלי. טלי סיפרה. בוודאי. הדבר הראשון שתעשה הוא לרוץ לחבר האהוב שלה ולשפוך בפניו הכל, איך סחטה אותה האימפוטנטית. דינה התרחקה מיניב. "דבר".
"בפרטיות".
"אני אלך", מיהר ירון להגיד, הנמשים על פניו מאדימים כשהעביר את עיניו בין פניו של יניב לפניה של דינה.
"אתה לא צריך – "
ירון כבר היה בחוץ. יניב הלך אל המסדרון, מוודא שהתרחק, ואז סגר את דלת הכיתה. הוא המשיך אל החלונות וסגר גם אותם. השירה שככה מעט.
"מה אתה עושה?" דינה התרחקה לעבר הדלת. "היא שלחה אותך להחטיף לי מכות?"
"מי?" יניב עצר והביט בה, מרים את גבותיו. לפתע חייך. "טלי?!"
"כן. היא סיפרה לך הכל, לא?"
"היא סיפרה לי מה את חושבת שקורה. היא מתה מפחד בגללך".
דינה לא יכלה שלא לחוש שביעות רצון. היא חייכה. "שתפחד".
חיוכו של יניב נעלם. "זה לא מצחיק. את חייבת להפסיק את זה".
"אותי זה מצחיק מאוד".
"אל תהיי מפגרת. את עדיין עושה את זה, גם כשאת לא מתרכזת", הוא נפנף לעבר הכיתה אפופת ריחות היער, לעבר הצמחים המטפסים, הפרחים שצמחו בין השולחנות והכסאות. "והם יכולים לאתר את זה בקלות. זה כל-כך חזק שזה מבלבל אותם, בינתיים. אבל בסוף הם יצליחו".
דינה כמעט וחשה את ליבה שוקע. אז החששות שלה היו נכונים. או שאולי לא. היא צמצמה את עיניה. "כן. ברור. זה מה שטלי אמרה לך להגיד?"
"מה טלי קשורה לזה? אני רציני, דינה, את חייבת להפסיק את זה".
"אני אפסיק. כשימאס לי". היא אחזה בידית הדלת. היא רצתה להפסיק. ההתגשמות המוחלטת והפתאומית של חלומותיה הפחידה אותה. לא כך רצתה שזה יקרה. אך היא רצתה עוד פחות שיניב יבין שהיא לא בשליטה. אם עכשיו עצר בעצמו מפחד לחברה שלו, כשתספר לו את האמת הוא היה עלול להיבהל עוד יותר ולדווח עליה.
"דינה!" יניב תפס את זרועה, עוצר אותה. "עכשיו! את צריכה להפסיק את זה עכשיו! לפני שהם יבינו מה קורה!"
דינה משכה את זרועה ממנו. היא הביטה בפניו, והבחינה לראשונה עד כמה מבוהל היה. ממה פחד כל-כך? טלי לא היתה בסכנה. דינה היתה.
"אני… לא יודעת איך", גמגמה לבסוף. "אני עוד לא שולטת בזה כל-כך טוב".
יניב נאנח. "את שולטת בזה מצוין. כל החיים שלך רק שלטת בזה".
"מה?"
"פשוט תרצי שזה יפסיק. תבקשי שזה יפסיק. את חלמת-על. את יכולה למחוק דברים שיצרת בחלומות שלך בקלות".
"מה אכפת לך בכלל?" דינה התפרצה. "החברה שלך תהיה בסדר. אני לא אגלה שהיא נתנה לי את זה".
"המפגרת הזאת היא לא חברה שלי, והיא לא נתנה לך כלום". יניב התיישב על אחד השולחנות ונאנח. "היא בכלל לא הבינה למה התכוונת. היא חשבה שאת יודעת מה היא עשתה".
"עשתה?" דינה העבירה את ידיה בשערה. היא לא חשבה שלטלי היתה יכולה לעשות משהו מורכב במיוחד כחלמת-על. היא התיישבה על שולחן מולו. מרבד העלים שכיסה את חלקו העליון של השולחן הפך אותו נעים במיוחד לישיבה. "מה היא עשתה?"
"מכרה חלומות".
דינה צחקה. כן. זה התאים לטלי. כפי שחשבה דינה, היא היתה נטולת דמיון. היא בזבזה את זמנה על מכירת אשליות כשהיתה יכולה לעשות כל מה שרצתה. "הבנתי".
"לא הבנת כלום. כשהיא דיברה איתך באותו יום, היא רק חלמה". יניב אמר. "בפעם הראשונה דיברת עם כפילה". דינה נזכרה בדלת הכיתה שנעלמה, ובדמותה של טלי שהתפוגגה. כן, זו היתה אשליה גרועה. העכביש לעולם לא הניח לדברים להתפוגג באמצע החלום. איך לא חשבה על זה? "ובפעם השנייה שדיברת איתה", יניב המשיך, "זו היתה היא עצמה. היא כיבתה את האורות במסדרון וניסתה לאיים עלייך. אבל את חשבת שהיא חלמת-על".
העולם נדמה לפתע לא יציב. דינה חשה חולשה. היא הביטה ביניב זמן רב לפני ששאלה, "היא לא?"
"היא רק אשליינית. והיא די גרועה. היא לא מסוגלת לחלום זבוב מוצק. המשטרה מחפשת אותה בגלל שהיא מכרה חלומות למכורים, וחלקם השתגעו. זאת הסיבה שאני מסתובב איתה. היא כל הזמן עשתה שטויות, והיו עולים על רשת המכירות הבלתי-חוקית של האשליינים אם לא הייתי שומר עליה".
דינה בהתה בו ולא אמרה דבר.
"וגם אם היא היתה חלמת-על, את באמת חושבת שהיא היתה יכולה פשוט לחלום שגם את כזאת? לא נראה לך שכל האל-חלמים בעולם היו נרפאים אם זה היה ככה?" יניב נאנח. "דינה, אין לנו זמן".
נדמה היה לדינה שראשה ריק, וכבד מאוד. היא נשענה לאחור, ומבלי שהבחינה בכך עלו שיחים עבותים מתוך השולחן, תומכים בגבה.
"טלי פחדה שתסגירי אותה, אבל המשטרה לא באמת חיפשה אותה. הם חיפשו חלמת-על". יניב הביט בה. "הם הרגישו את הגל שלך כבר הרבה זמן, אבל הוא היה רדום והם לא הצליחו לאתר אותך. עכשיו, כשעשית משהו סוף סוף, הם ימצאו אותך".
"זה לא יכול להיות", דינה אמרה, קולה חלש מאוד. "אני לא הייתי חלמת… אני… אף פעם…"
יניב לפת את פרקי ידיה ומשך אותה מהשולחן. היא לא התנגדה. הוא הוביל אותה אל החלון ופתח אותו. השירה נשמעה חזקה מאוד באוזניה, וריח היער הציף אותה. עיניו התכולות של יניב נחו עליה. "תביטי החוצה, דינה. זה העולם המושלם שלך. את זו שחלמת עליו. את זו שהשארת אותו בחלומות שלך כל השנים, שלא נתת לו להתגשם, רק בגלל שלא האמנת שאת מסוגלת".
העולם המושלם שלה, הוא אמר. "איך אתה יודע על החלומות שלי?" קולה של דינה נשמע חנוק באוזניה, מבוהל.
עיניו התכולות של יניב לא הרפו ממנה. "ישנת זמן רב, גלדריאל", הוא אמר, וקולו היה רך. "הגיע הזמן לצאת מהיער".
דמעות נקוו בעיניה של דינה. הוא הושיט יד למחות אותן, היא תפסה את ידו ואחזה בה, מסרבת להרפות, מסרבת אפילו לחשוב על המשמעויות שעלו מדבריו. מבעד לחלון הפתוח, שמעה קול סירנות. "איך אני מפסיקה את זה?"
יניב אחז בה וסובב אותה אל החלון. הוא לקח את ידה והושיט אותה אל אדן החלון, מניח אותה על העלים בצבע טורקיז שצמחו עליו. "את צריכה לרצות שזה יעלם".
דינה הביטה בעלים. לרצות שזה יעלם? כל חייה היה רק דבר אחד שרצתה. להגשים את החלומות שלה. זה היה היער שלה, העולם שלה. כיצד תוכל להפסיק זאת? כיצד תוכל לרצות להפסיק? היא הרימה את עיניה אל יניב, אובדת עצות.
אך כשנפגשו מבטיהם, תהתה דינה האם היה משהו נוסף, משהו אחר, שרצתה כעת. תחת מגעה, החלו העלים להתפוגג בזה אחר זה.
"תמשיכי", עודד אותה יניב.
היא הביטה החוצה במרבדי הדשא הבלתי נגמרים, בעצים שצמחו פרא. נדמה היה שגל עצום, בלתי נראה עולה ממנה, בולע בתוכו את היער, את הפנטסיה, את הכל. האוויר רטט ונצנץ. הירוק פינה את מקומו לצבעי העיר, שנדמו מנחמים לפתע. הפרחים והמדשאות התפוגגו, העצים שקעו בחזרה אל תוך הקרקע ונעלמו. השירה הלכה ונחלשה, מפנה את מקומה לקולות הסירנה. פיה אחרונה ריחפה לרגע מול עיניה של דינה, ואז הכל נגמר. היא חשה תשושה לפתע. יניב תמך בה, ועזר לה להתיישב על אחד הכסאות. מגע העץ והפלסטיק היה מעציב ומנחם בו זמנית. "זה לא נגמר", הוא אמר. "את יכולה לחזור לשם מתי שאת רוצה. תזכרי את זה, בסדר?"
דינה הנהנה, גרונה חנוק. היא הביטה ביניב. "אתה ידעת?"
"חשדתי. כשסיפרת לי שעשית את ההזמנה הראשונה על פי החלומות שלך חשדתי. וחשדתי יותר כשאמרת לי שאת חולמת באופן צלול. לא הבנתי איך מישהי עם עולם חלומות כל-כך מפותח יכולה לא להיות חלמת. אבל עכשיו אני מבין. כחלמת-על, השליטה שלך היתה אבסולוטית".
"הפסדתי כל-כך הרבה".
"לא הפסדת כלום. את עדיין יכולה לעשות כל מה שתרצי".
ידו עוד אחזה בידה. דינה עמדה לומר משהו, אך קול הסירנות הפך מחריש אוזניים, ומוחה המבולבל הצליח לבסוף לעכל את משמעותו. "הם מצאו אותי, נכון?"
פניו של יניב היו קודרים. הוא הרפה מידה, מתרומם לעמידה. "קנית לנו כמה רגעים כשביטלת את החלום. זה בטח בלבל את הסורקים שלהם. אנחנו חייבים להסתלק עכשיו".
דינה התרוממה על רגליה במהירות, והסחרחורת גברה. היא מעדה, ויניב תמך בה במהירות. "את לא מספיק חזקה", אמר לבסוף.
צעדים החלו לעלות במסדרונות.
"עוף מפה", דינה חיבקה את יניב. "לא כדאי לך שיתפסו אותך אתי".
יניב הרפה ממנה, אך לא יצא מהחדר. במקום זאת משך שקית שקופה עם כמוסות קטנות מכיסו. הוא שלף שתיים מהן. "קחי. תבלעי אותן, מהר".
"מה זה? נוגדי-חלימה?" דינה בלעה את הכדורים בלי למצמץ. טעמם היה מר.
"לא. לנוגדי-חלימה לוקח שעתיים להשפיע, לפחות", יניב אמר. "ולא הצלחתי להשיג את הסוג החזק שאת צריכה. אלו כדורי שינה".
דינה הביטה בו, פניה ריקים. כאב חד חתך לפתע את חזה. היא התרחקה מזרועותיו, ודמעות חדשות נצצו בעיניה.
"דינה!" היא הופתעה למראה הכאב בעיניו. הוא משך אותה בחזרה אליו. "אל תהיי טיפשה. את מסוגלת לנוע יותר מהר כשאת ישנה. תתרכזי במקום אחר, רחוק מכאן. תזכרי שאת חלמת-על".
דינה נשפה אוויר. "אבל אתה – "
"אני לא אהיה בסכנה. הם יחפשו אותך. אני אעלם ואחליף משתמש".
"איך אמצא אותך?" דינה שאלה. נדמה היה שהעולם מתערפל סביבה. היא חשה את יניב מסייע לה לשכב.
"לכי מעבר לקשת".
"אידיוט".
הוא צחק, ועיניו התכולות נדמו להיות הדבר הברור היחיד בשדה ראייתה. "את ילדה חכמה. את תסתדרי". ואז הוא נשק לה. "לילה טוב, גלדריאל".
"חכה – "
אך הוא עזב, והדלת נטרקה מאחוריו. דינה שמעה את הצעדים במסדרון קרובים יותר. ואז שמעה צעקות, ואת קולו הרגוע של יניב אומר, "אני זה שאתם מחפשים".
"לא!" ניסתה דינה לצרוח, אך לחישה חלושה בלבד בקעה מפיה.
"אתה?" שאל מישהו במסדרון.
"כן", אמר יניב. "אני האדם שאתם מכירים בשם העכביש".
התא הקטן היה אטום לחלוטין, סגור ונטול כל פתחים. דינה ניחשה שהם הביאו אותו לשם בעזרת חלימה. אך היא שלטה כעת לחלוטין בכל צורות המסע בחלום, ועברה אותו בקלות, מדמיינת שגופה הופך לא-מוצק.
"יניב?" היא טלטלה בעדינות את הדמות השרועה על המיטה.
יניב הסתובב לעברה. הוא היה חיוור – שילוב, כך ניחשה דינה, של חוסר השמש בשבועיים האחרונים, והבדיקות שביצעו עליו. הוא מחה את עיניו והביט בה.
"דינה? אני חולם?"
"לא, אני חולמת".
"אה". הוא עצם שוב את עיניו, ואז פקח אותן במהירות. "מה את עושה כאן?"
דינה קימרה את גבתה. "יש לך שלושה ניחושים".
"את משוגעת", הוא התרומם לישיבה והביט בה. "עופי מכאן, מהר. יש עלי תצפיות – "
היא הנידה בראשה. "הם לא רואים אותי".
הוא בחן אותה, והיא זעה מעט תחת מבטו. לרגע עלה בדעתה שהיתה צריכה ללבוש משהו מיוחד יותר, או לסדר את שיערה. אולי תשנה את בגדיה? לא, לא עכשיו.
ובעצם, הבינה פתאום, הוא ראה אותה כך כל יום, שלוש שנים. היא נזכרה איך דמיינה שתגיע אל העכביש כשהיא נראית כמו דמות הנסיכה היפה מחלומותיה, וחיוך קל שבקלים עלה על שפתיה.
יניב המשיך להביט בה. לבסוף אמר, "את למדת".
"קצת. יש לי עוד הרבה לגלות".
יניב הנהן. "בכל מקרה, את לא יכולה להוציא אותי מכאן. אלו קירות נוגדי-חלומות. אף חלם לא יוצא מפה".
דינה הביטה סביבה. "למה אתה עוד כאן? הם לא הבינו עדיין ששיקרת?"
"הם הבינו, אבל הם חקרו אותי בקשר אליך. אין להם מושג עדיין מי זה היה". הוא השעין את סנטרו על כף ידו. "ולמה את כאן, דינה? מה עם החלומות שלך? מה עם העולם המושלם שלך?"
דינה משכה בכתפיה. "הוא לא קיים באמת".
"זה תלוי בך עכשיו".
"אתה לא מבין. כל הזמן ניתחתי את החלומות שלי, בניתי לעצמי כל פרט קטן, כל מרכיב. אבל אף פעם לא עצרתי לחשוב למה אני בכלל חולמת". היא התיישבה על המיטה. "לא חלמתי על היער בכלל מאז אותו יום".
יניב חייך אליה. "אז מה עכשיו, גלדריאל? ספינות חלל? מימדים מקבילים?"
"חלמתי עליך".
יניב איבד את חיוכו. "דינה, אני לא מצפה ש- זאת אומרת, לא עשיתי את זה בגלל שאת חלמת-על או משהו. עשיתי את זה בשבילך, בשביל שתוכלי להיות ביער שלך".
"אני בדיוק במקום שאני רוצה להיות", דינה אמרה, לוקחת את ידו.
הם הביטו זה בעיני זו זמן ארוך. אך כשיניב רכן לבסוף לנשק אותה, דינה הסמיקה, ושניהם נעלמו.