גרגור נפץ פאן גלקטי

הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה.

_____________________

"העתיד הגיע לתל אביב," אני קורא, וממשיך לכותרת המשנה – "רובוטים מעופפים, חלליות ודרקונים נושפי אש בשמי העיר."

אני מרים את עיניי מהעיתון ומביט בתל אביב. "ברצינות?"

"העיתונות אף פעם לא ידעה איך לאכול את פסטיבל אייקון," היא אומרת. אנחנו מביטים מלמעלה ביריד הדוכנים השולח זרועות תמנוניות במגוון צבעים אל כל קצוות הרחבה הגדולה. בתחפושות, שרק נעשות יצירתיות ויפות יותר משנה לשנה. באלפי האנשים ההולכים ומתאספים. "לפחות כותבים עליו."

"תמיד כותבים עליו," אני מוחה. "ותמיד כותבים שטויות."

היא מחייכת ופורעת את שערי. מעניין אם כשאגדל מספיק ואהיה בגובה שלה היא עדיין תעשה את זה. "בשנים האחרונות כותבים עליו," היא מודה. "אבל היו זמנים אחרים שבהם היינו צריכים להילחם בשביל שיסקרו אותנו."

כמו תמיד בתקופה הזו של השנה, היא לבושה כטארדיס מ"דוקטור הו": שמלה ארוכה ורחבה בכחול עמוק, שיער בצבע זהה, קשת קטנה עם נורה על ראשה. שאלתי אותה פעם אם היא גדולה יותר מבפנים, והיא צחקה ואמרה שזה תמיד נכון, גם כשהיא לא בתחפושת. עברו שנים לפני שהבנתי למה היא מתכוונת.

"ברצינות, תל אביב," אני אומר. "אין כאן אפילו רובוט מעופף אחד, לפחות לא מהסוג שהם מתכוונים אליו. והדרקונים הם רק הולוגרמות, הם לא נושפים אש אמיתית. וחלליות?" אני מצביע לעבר גג בניין בית הספר העירוני, שעליו נח העתק עצום בגודלו של האנטרפרייז NCC-1701Z. אני מזהה את המודל, כי יש לי חולצה עם הדפס של האנטרפרייז הזו, וכמוהו, היא מאירה בחושך. "אלו ספינות חלל, לא צלחות מעופפות עם אנשים ירוקים קטנים."

היא עוקבת אחרי מבטי. "היא היתה נראית יותר כמו ספינת חלל אם היא היתה רפליקה בגודל טבעי."

"רפליקה בגודל טבעי צריכה להיות בגודל של כל העיר…" אני מתחיל למחות, ואז רואה את החיוך על שפתיה. "הא הא. נורא מצחיק."

"אני שמחה שאכפת לך מאייקון," היא אומרת, החיוך עדיין על שפתיה, ומחווה לקת של חרב האור (התקנית, כמובן) התלויה מכתפי. "בעוד כמה שנים לא יהיה לך זמן להילחם בזירה בחרבות אור או ללכת ללארפים."

"אני אמצא זמן," אני מצהיר. "גם לאבא שלי יש תחביבים."

"לישון, בעיקר." היא מחייכת.

"חוץ מזה, איך אפשר לא לאהוב את אייקון?"

"לא חייבים לאהוב אותו. לפעמים מספיק להבין שאנשים אחרים אוהבים אותו ולקבל את זה, גם אם אתה לא מבין בעצמך." עיניה מתערפלות מעט, ואני מביט דרכן ורואה לרגע אייקון אחר, כזה שהכותרת המטופשת בעיתון באמת הייתה העתיד עבורו. קטן יותר, בלי הולוגרמות ורפליקות עצומות, אבל לא פחות צבעוני. וגם היא שם, באותה תחפושת טארדיס שלעולם לא תתיישן או תצא מהאופנה, ולצידה אדם שאני כמעט מסוגל לזהות, גבר צעיר ומבולבל שנראה מאוד לא במקומו הטבעי, מאוד לא שייך, מאוד מוגל. אבל הוא בכל זאת מחייך.

אבא אומר שכשהן שקועות בעבר לא מנומס להפריע, אז אני שותק ומעביר את הרחפת ממצב דאייה למצב טיסה כדי לרדת לחניה. אבל אז, מישהי עם משקפיים, תג "סגל" גדול ואדום ומדבקה סגולה טסה לעברנו על סקייטבורד מעופף. היא עוצרת קצת מעל הראש שלי. "סליחה," היא אומרת בקול מנומס אבל תקיף. "אסור לעוף במרחב האווירי של אייקון."

"סליחה, אני כבר נוחת," אני ממלמל, מתכווץ.

"לא, חמוד, לא אתה," היא מחייכת אליי. "לרחפות זעירות של עד שלושה אנשים יש אישור טיסה. אבל לא לכלי ריחוף עצמאיים לא מאושרים שלא עברו תקן בתל"ן."

המבט שלה נח על תל אביב. אני ממצמץ, מעביר את עיניי ביניהן. למרות שאני מגיע לאייקון מאז שאני זוכר את עצמי, עדיין מפתיע אותי בכל פעם שאחד מהאחרים מסוגל לראות את תל אביב ולדבר איתה.

"אני מתנצלת," אומרת תל אביב ומרכינה את ראשה. "גם אני כבר נוחתת."

"אל תביני לא נכון, הקוספליי מהמם," אומרת אשת הסגל, ולרגע הבעתה החמורה נעלמת ומסגירה את ההתלהבות שלה. "כל כך מושקע! רק הרובוטיקה בטח לקחה לך חודשים! אני אהיה ממש מופתעת אם לא תקחי מקום ראשון בתחרות התחפושות…" היא מתיישרת כאילו תפסה את עצמה, והסמכותיות חוזרת לקולה. "אבל אני צריכה להחרים את המתקן הזה, מה שהוא לא יהיה. יש לצוות בטיחות שמיימית חוקים לגבי המרחב האווירי בפסטיבל, וכמו שאמרתי, תקן בתל"ן…"

"אני מבינה לגמרי," תל אביב אומרת. "אני, אה, אפקיד את זה בשמירת חפצים."

"אני אלווה אותך," אומרת אשת הסגל.

"אה, תודה, את לא צריכה.." קולה של תל אביב נשמע מוטרד יותר מאשר מופתע. עיני הטארדיס הכחולות מביטות בי בתחינה אילמת. היא דווקא רגילה לכך שאנשים רואים אותה באייקון, אבל לא שהם באים אליה בדרישות ומאיימים להחרים לה טכנולוגיה רובוטית שלא באמת קיימת – או לפחות, אינה חלק מתחפושת הטארדיס שלה.

אני יודע, כמובן, מה לעשות. זה חלק מההכשרה שלי. "סליחה," אני פונה אל אשת הסגל ומעלה על פניי את ההבעה התמימה והאומללה ביותר שילד בן עשר מסוגל להעלות על פניו. ילד בן עשר שאינו היורש, כמובן. "אני חושב שאיבדתי את ההורים שלי."

"אבל…" אשת הסגל הודפת את משקפיה במעלה אפה, מבולבלת. "אתה ברחפת."

"אז מה? אני לא יכול לאבד את ההורים שלי רק בגלל שאני מסתכל על כולם מלמעלה?" אני שואל בכעס. אני גאה במיוחד בדרך בה קולי נסדק ונשבר. לבכות ממש, עם דמעות אמיתיות – זה מסובך. אבל שינויי קול קלים שיגרמו לאנשים לחשוב שאני עומד להתחיל לבכות עוד רגע היא מומחיות שפיתחתי במשך שנים.

"אוי, חמוד, אני מצטערת, אל תדאג…" היא טופחת על כתפי במחווה מרגיעה. "אנחנו נלך מיד למודיעין ונשלח שדר רב-ערוצי בכל הכנס. ההורים שלך בטח יגיעו תוך חמש דקות."

אני יודע בוודאות שהיא טועה, אבל מחייך בכל זאת כשאשת הסגל מהדקת את הקסדה שלה ומסמנת לי להטיס את הרחפת בעקבותיה. אני מצפה שהיא תשכח לחלוטין את תל אביב ברגע שזו נעלמת, אבל מתחת לקסדה, עיניה סורקות את השמיים, מחפשות את הטארדיס הסוררת – שנעלמה מזמן, כמובן. רגע ארוך חולף לפני שאני מצליח לאתר את תל אביב, רכובה על הדרקון העצום שעומד בראש האשכול, מנופף בכנפיו ונושף אש אל השמיים. הוא רק הולוגרמה, אבל משום מה, כשהיא על גבו הוא נראה אמיתי בהרבה, כמעט מבהיל.

תודה, היא מסמנת לי ללא מילים כשהמבט שלנו נפגש.

את חייבת לי, אני אומר בלי קול, וטס בעקבות אשת הסגל אל דוכן המודיעין. שעה של בזבוז זמן היא לא מחיר כבד לשלם כשכל אייקון עדיין לפניי. תל אביב טועה. אני לא אבא שלי. אני בחיים לא אוותר על זה, גם כשאהיה השומר. בעצם, כשאהיה השומר אני מתכוון לדאוג שאייקון יימשך שבוע שלם ולא רק שלושה ימים. הנה משהו לחכות לו כשאגדל.

___________

הסיפור הוזמן על ידי איילת דקל במסגרת האתר "פטריאון", שמאפשר לתמוך ביצירה קבועה ומתמשכת של יוצרים שאתם אוהבים. תודה לקוראי וקוראות הבטא המצויינים שלי, ותודה רבה לאיילת על תמיכתה ועל הבקשה הכיפית! 

הסיפורון הקודם על תל-אביב באייקון: http://www.blipanika.co.il/?p=3622

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא גרגור נפץ פאן גלקטי

  1. מאת דנה‏:

    "שאלתי אותה פעם אם היא גדולה יותר מבפנים, והיא צחקה ואמרה שזה תמיד נכון, גם כשהיא לא בתחפושת. עברו שנים לפני שהבנתי למה היא מתכוונת."

    מקסים 3>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *