עת קציר – סיפור חדש

לסיפור הזה היו הרבה מאוד גלגולים. הוא נכתב במסגרת הפטריאון שלי, כתמורה לפטרון זיו וויטיס, שהזמין סיפור בעולם הסטימפאנקי המגניב שהוא יצר (או כמו שהוא הגדיר אותו, "wheat-punk", וכשתקראו את הסיפור תבינו למה). הרעיון הלהיב אותי כל כך שהסיפור התארך הרבה מעבר לאורך של סיפור רגיל שנכתב כתמורה לפטרונים. כשראיתי שהפך לסיפור קצר של ממש, ביקשתי את רשותו של זיו להגיש אותו לתחרות הסיפורים של עולמות, והוא הסכים בשמחה. הסיפור זכה במקום שלישי בתחרות, ומאוחר יותר נערך ופורסם בגיליון המיוחד של "המימד העשירי" שיצא באוגוסט האחרון, במסגרת חגיגות 20 שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.

תודה לקוראי הבטא המסורים – בועז קרני, ניבי נאור, נעה זהבי רז, נגה פרנקל, ענבר גרינשטיין, מרב גורן פריש, נעה לחמן, ריטה וולסין, איילת דקל, וליאת שחר קשתן שגם אחראית לסדר היחסי בכתיבה ובחיים שלי.
תודה גם לעורך הנהדר רמי שלהבת.

_______________________________

קינמון צנפה שוב, והנרי הכיר את סוסתו מספיק כדי לזהות את סימני העייפות. הוא רצה להמשיך בזריעת החיטה, אבל לא היה טעם להתיש את החיה האומללה. הוא יוכל להשלים את הסיבוב מאוחר יותר עם אחד הסוסים האחרים.

הוא שחרר מעט את המושכות, והסוסה קיפלה בהקלה את כנפי החיטה הזהובות שלה והחלה לדאות למטה. כעבור רגע חלפו דרך הענן, ושדות החיטה התגלו מול עיניהם במלוא תפארתם, חרושים ומסודרים ומלאים בזרעים קטנטנים, מוכנים להשקיה ולנביטה. הנרי טפח על צווארה של קינמון. האיכרים האחרים לגלגו על ההשקעה שלו בחיטת פלי, אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל לזרוע את השדות שלו בתוך שעה בעזרת סוסה אחת בלבד. הזריעה הייתה יעילה כל כך, שהנרי חסך מספיק כסף לרכישת חלקה חדשה לזריעה בעונה הבאה.

הוא העביר את ידו על גבה של קינמון, בין כנפי החיטה. אפילו מקרוב, האניצים שהרכיבו את הכנפיים דמו לנוצות. ראשי השיבולים הרכים, העגולים, נעו בקלות ובטבעיות עם תנועת הסוסה. מפעם לפעם התנתק אחד הגבעולים תוך כדי מעוף, אבל הנרי ידע שהכנפיים יכלו להחזיק עוד שעות ארוכות במקרה הצורך.

קינמון צהלה, והנרי מצמץ וכיווץ את עיניו, כדי לראות מה הקפיץ את הסוסה. בקצה השדה, ליד האסם, עמדו אנשים קטנים. ילדים.

הנרי שרק ומשך במושכות, וקינמון צנפה ודאתה מטה, כנפיה נפרשות למלוא אורכן. פרחחים מהכפר הסמוך נהגו להגיע לשדות כל כמה שבועות. הם ארבו עד שהנרי היה לוקח את העגלה לכמה שעות, או ממריא עם אחד הסוסים, ומנצלים את ההזדמנות כדי לגנוב אלומות יקרות ערך. הנזק הכספי היה זניח, אבל אנשי הכפר, שהתייחסו בחשדנות לגידולי החיטה המודרניים, נטרו טינה דווקא להנרי כשהילדים הטיפשים התרשלו בטחינת החיטה וחוללו אסונות בכפר. אחד מהם אף ניסה ליצור סירה מחיטת פלי וכמעט הטביע את עצמו ואת חבריו.

הנרי משך מעט במושכות וקינמון הנמיכה וטסה ישירות מעל ראשיהם של שלושת הילדים. להפתעתו הם לא ברחו, אלא השתופפו והצטנפו יחד, מבועתים. דקירת אשמה חלפה בלבו. הוא התכוון רק להבהיל אותם, לא להטיל בהם אימה. הוא משך שוב במושכות וקינמון נחתה בקלילות במרחק מה מהילדים. הנרי ירד מגבה והעביר את ידו בין שתי כתפיה, על בסיס הכנפיים. כנפי החיטה התפרקו מיד לאניצים דקים וצנחו על הארץ. קינמון ניערה מעליה את מה שנותר. הנרי יאסוף את הכל מאוחר יותר. היה חבל לאבד חיטת פלי שכבר נקצרה ועובדה.

הילדים עמדו צמודים לקיר האסם ולרגליהם ערימה קטנה מאלומות החיטה שלו. הנרי התקרב אליהם בזהירות. כעת, מקרוב, ראה שהם לא היו ילדים מהכפר. הוא לא הכיר את פניהם. הם היו שלושה: נערה בתחילת שנות העשרה ושני ילדים קטנים יותר. הם היו רזים, פניהם מלוכלכות ולבושם נראה קל מדי ובלוי. רגליהם היו יחפות. לעזאזל. הנרי העביר יד בזקנו. ילדים קבצנים היו מחזה שכיח בלונדון, אבל הוא מעולם לא נתקל בהם באזורים הכפריים. פניהם הרזות ועיניהם השקועות צבטו את לבו. "סליחה", אמר לבסוף. "לא התכוונתי להבהיל אתכם".

"סלח לנו, אדון", לחשה הנערה. "בבקשה, אל תקרא לשוטרים. רק היינו רעבים".

"אני לא אקרא לשוטרים", אמר הנרי, קולו רך. "אבל לא תוכלו לאכול את החיטה הזו".

פניה של הנערה עטו ייאוש. "בבקשה, אדון, תן לנו רק קצת. בשביל האחים שלי".

"לא, לא התכוונתי..". הוא נאנח והעביר שוב את ידו בזקנו. "זה לא שדה רגיל. זו חיטת פלי. היא לא נועדה ל… מאכל".

"זו חיטה", אמר אחד הילדים, כשידו עוד אוחזת באלומה קטנה. "למה היא נועדה אם לא למאכל?"

"ג'ורג'", נזפה בו הנערה. "מספיק. האדון לא חייב לנו הסברים. תודה שאתה לא מסגיר אותנו, אדון. אנחנו נלך. בואו –"

"רגע", אמר הנרי. "יש לי בקתת עבודה ממש בקצה השדה. שם, אתם רואים? יש לי לחם, וחריץ גבינה גדול, ושמנת, וסוכר".

הם בהו בו כאיילות מבוהלות. "תודה, אדון", אמרה הנערה. "אבל לא נטריח אותך –"

"הבטחתי שלא אקרא לשוטרים, נכון?" הנרי חייך אליה. "בואו. אתם נראים כאילו מזמן לא זכיתם לארוחה הגונה. אם תרצו אספר לכם על חיטת הפלי".

הנערה הביטה בשני אחיה. הנרי ראה את השיחה הדוממת מתנהלת ביניהם. פניהם הביעו חשש, תקווה, חשדנות ותהייה. לבסוף הנערה סובבה את ראשה אל הנרי ואמרה, "נשמח מאוד לקבל את הצעתך הנדיבה, אדון. אני גרייס. אלו ג'ורג' וצ'רלי".

ג'ורג' הרכין את ראשו לעבר הנרי. צ'רלי, הקטן מכולם, חייך אליו. הנרי ראה ששתי שיניו הקדמיות עוד לא סיימו לצמוח.

"ואני מר קרפנטר…" הנרי הביט בילדים והחליט לוותר על כללי הנימוס המקובלים. "כלומר, הנרי. רוצים לעלות על קינמון? אתם קלים מאוד והיא יכולה לשאת את משקלכם, ולא הייתי רוצה שהחיטה תדקור את רגליכם בדרך לבקתה".

ג'ורג' וצ'רלי קיבלו בשמחה את הצעתו, אבל גרייס עצרה בעדם, ועיניה הנבונות מגילה הביטו בהנרי, מכווצות. "היו לה כנפיים קודם", אמרה. "כנפיים מחיטה".

הנרי הנהן. "בשביל הזריעה. אבל פירקתי אותן. קינמון לא תוכל לגדל כנפיים בלי אלומות חיטה חדשות".

גרייס התרצתה, והנרי הרים את ג'ורג' וצ'רלי בקלות על גבה של קינמון. הם היו קלים מדי, קלים יותר מערימות החיטה שנהג לשאת אל העגלה. לבו נצבט שוב. הוא הסתובב כדי לעזור לגרייס לטפס, אבל היא הנידה בראשה. "אני מעדיפה ללכת", אמרה.

הנרי הביט בכפות רגליה הקטנטנות, ובנעליו, והבין שאין טעם להציע לה אותן. הוא החל ללכת באטיות, מוביל את מושכות הסוסה. הבנים צחקו מהנאת הרכיבה. גרייס פסעה מהר ממנו, והנרי הבין שכפות רגליה היו חזקות ועורה קשה. היא הורגלה ללכת בלי נעליים.

"אף פעם לא ראיתי סוסה עם כנפיים", אמרה גרייס.

הנרי לא הופתע. חיטת הפלי עדיין הייתה נדירה ואיכרים רבים עיבדו אותה למטרות המבוקשות והשימושיות, בלי שעלה בדעתם לנצל אותה כדי להקל ולשפר את עבודת הגידול עצמה. אבל הוא לא עמד לנאום לילדים על עלויות אחזקת סוסים וגידולם, או על שכירת עובדים בעונת הקציר. "אפשר לעשות הרבה דברים מופלאים עם חיטת פלי", אמר. "אפשר לעבד אותה כדי שתהפוך לכנפיים על גבו של בעל חיים, או כדי שהזרעים שלה יתפזרו במרווחים שווים בשדות, או להפוך אותה למבנה קבע, כמו הבקתה שלי –"

"או כמו ספינת האוויר של הקוצרים", אמר צ'רלי, כשעל פניו הבעה של חשיבות עצמית, כילד שהצליח לבטא נכונה את שמה המלא של מלכת אנגליה.

כתפיה של גרייס התקשחו. "אל תדבר על הקוצרים, צ'רלי. כבר אמרתי לך".

הנרי הביט בדרך בה קיבעה את גופה, כאילו ציפתה למהלומה. איש לא ידע הרבה על הקוצרים, הפיראטים הקטלנים שנעו בשמיים בספינת אוויר מבעיתה. הנרי ידע שצבאות הוד מלכותה כילו משאבים רבים במלחמה בהם. לפחות בשנים האחרונות היה נדמה שהמאמצים נשאו פרי: הקוצרים חדלו לתקוף אחוזות עשירות כבעבר, ובעיקר פשטו על חוות גדולות בדרום ובצפון הממלכה כדי לגנוב את חיטת הפלי יקרת הערך. אמהות עדיין איימו על ילדים סוררים שאם לא יתנהגו יפה הקוצרים יבואו לקחת אותם, ובאופן טבעי ילדים שגדלו מעט שכנעו את עצמם שהקוצרים אינם אלא מעשייה. גרייס, כנראה, ידעה את האמת.

הנרי טפח על צווארה של קינמון. הסוסה ענתה בצניפה שהעידה שהיא התאוששה מהמעוף הארוך. "אתם רוצים לדהור איתה קצת, ילדים?" שאל.

ג'ורג' הרים את ראשו, וחייך לראשונה אל הנרי. "באמת?"

הנרי צחק והנהן. הוא טפח על אחוריה של הסוסה, שפתחה בטפיפה קלה. "הדלת של הבקתה פתוחה", קרא בעקבותיהם. "יש קוביות סוכר בצנצנת על השולחן".

קינמון דהרה הלאה. גרייס המשיכה ללכת לצד הנרי. "תודה, אדון", אמרה. "מעטים האנשים שיהיו חביבים אל ילדים נוודים".

הנרי חש צביטה חוזרת בחזהו. "את והאחים שלך לבדכם?"

"לא לבדנו. יש עוד ילדים".

הנרי מצמץ. "התכוונתי… אם יש מבוגר שדואג לכם".

גרייס הסיטה את השיער המלוכלך שהסתיר את פניה. עיניה הנבונות הביטו בו כמו קוראות תיגר. "אני דואגת להם".

"כמה ילדים?" שאל הנרי.

"זה משתנה". גרייס משכה בכתפיה. "הם באים והולכים".

הנרי בחן אותה בקפדנות. הוא הסתיר את ההפתעה מאחורי זקנו העבה. גרייס נראתה כאילו היא בקושי מסוגלת לטפל בעצמה, לא כל שכן בחבורת שלמה של ילדים קטנים. "וככה אתם חיים? גונבים משדות?"

היא משכה בכתפיה. "אני עושה את זה מגיל צעיר מאוד. אף אחד לא תופס אותנו. אנחנו מקפידים להמשיך לנוע הלאה".

"בת כמה היית כשהקוצרים לקחו אותך?"

ראשה של גרייס הסתובב בבת אחת, ועיניה הצטמצמו שוב. "מה?"

"הקוצרים לא לוקחים ילדים גדולים", המשיך הנרי, קולו עדין. "בוודאי היית בת חמש לכל היותר".

גרייס נשפה, והקווים החדים והזוויתיים של גופה כמו התרככו. "אין לי מושג בת כמה הייתי. צעירה מדי לדעת את הגיל שלי, כנראה. אני זוכרת דברים קטנים. את הכריות במיטה, הווילונות השקופים למחצה על החלונות, ריח הסינר של המטפלת…"

"היית בת אצולה?" הנרי שאל, אבל ראה את התשובה ברגע שחיפש אותה – החינניות של תנועותיה, מבנה פניה, האף הישר והגאה, אפילו האנגלית הטובה להפליא שלה, טובה בהרבה מזו של ג'ורג' וצ'רלי. הנרי כבר ניחש שהם לא היו אחיה הביולוגיים. "חשבתי שהקוצרים לוקחים רק ילדי איכרים".

"הם התכוונו לדרוש כופר מהמשפחה שלי", אמרה גרייס. קולה היה קר. "אבל אני חושבת שאמא שלי ידעה שהקוצרים יוצאים לפשיטות באזורי הכפר. היא העסיקה עשרות שומרים חמושים כדי שיגנו על האחוזה שלנו. הקוצרים הרגו את כולם".

הנרי בהה בה, מחוויר, אבל גרייס הביטה היישר קדימה, הבעתה קפואה. "הם ירדו לחדר שלי בסופה של זהב. הבנתי שזו חיטת פלי רק כשהם השתמשו בה כדי להרוג את השומרים. היא הפכה לפיגיונות ולחרבות ולרמחים ולגרזנים… אף נשק לא הצליח לחדור דרכה. להביהם המוזהבים התכסו ברסס אדום, ואז האדימו כָּלִיל –"

ריאותיו של הנרי עמדו להתפקע. הוא שאף אוויר שנשא רמזים של ריח של חיטה ושל דם. "אלוהים, ילדה, את לא צריכה לדבר על זה. אני מצטער".

גרייס הביטה בו, עיניה מרוכזות, בוחנות. "אתה מאמין לי. רוב האנשים חושבים שאני משקרת, שהקוצרים הם אגדת ילדים".

עיניה עוררו בהנרי אי־נוחות, והוא השפיל את מבטו. "ראיתי אותם פעם אחת, ביורקשייר. מזמן, הרבה לפני שנולדת".

גרייס התאימה את צעדיה החרישיים לצעדיו. הוא הביט בכפות רגליה היחפות שלא השאירו כמעט עקבות בשדה החרוש. גם הרגליים שלו ושל אדוארד היו יחפות באותו יום, ואפילו קטנות משלה. ספינת האוויר הופיעה במרחק בשמיים הכחולים, זהובה ונוצצת. אדוארד חשב שיש לה צבע משונה מאוד, והנרי לגלג ואמר לו שכל הספינות נראות כך, אם כי ידע שהוא טועה. אחר כך הגיעה הסופה, בבת אחת, והקיפה אותם. הוא לא ראה דבר. הוא צעק את שמו של אדוארד, אבל לא נענה. כשהסופה התפזרה הנרי היה לבדו. הוא רץ בעקבות ספינת האוויר המתרחקת עד שנעלמה באופק, זעק להם שישיבו את אדוארד, שיקחו אותו במקומו. אבל הם העדיפו תמיד את הילדים הקטנים יותר.

"בגלל זה ידעת שהם חטפו אותי", גרייס אמרה. "את מי הם לקחו ממך?"

הנרי רצה לענות, אבל שפתיו סירבו לנוע. השוטרים הביאו את גופתו של אדוארד כעבור כמה שבועות. מפרקתו הייתה שבורה. הם מצאו אותו בנהר. כנראה קפץ מספינת האוויר. הוא היה אמיץ דיו או נואש דיו כדי להבין שזו הייתה הדרך היחידה לחמוק מידי הקוצרים. הוריו של הנרי לא הרשו לו להביט.

הוא הכיר את ההבעה שעל פניה של גרייס. גם אמו נשאה אותה, עד יום מותה. הבעתו של אדם שהקוצרים נגעו בחייו והכתימו אותם לנצח.

"ובכל זאת", אמרה גרייס. "אתה זורע את החיטה שלהם".

"היא לא שלהם", אמר הנרי. "חיטת הפלי אינה ראויה לשימוש הנורא שהם עושים בה. אילו ידעתי לעבד אותה כמותם –"

"הם לא בדיוק עיבדו אותה", אמרה גרייס. "לא כמוך".

"לא, בוודאי שלא". הנרי חיכך את רקותיו. הוא היה רק חקלאי. אנשים חכמים ממנו, טובי המוחות בשירות הוד מלכותה לא הצליחו לפענח את הסוד. בעודו מהרהר בכך נדד מבטו אל גרייס, ונדמה כאילו כל מחשבותיו התאספו כאלומות חיטה לתובנה אחת ויחידה.

"איך נמלטת מהם, גרייס?" שאל בשקט. "את יודעת את סוד עיבוד חיטת הפלי של הקוצרים?"

"לא בדיוק", אמרה גרייס. "וגם לא בדיוק נמלטתי".

הנרי חש צמרמורת חולפת בעורו, למרות כובד החום. הוא עצר במקומו ולטש בה את עיניו

גם גרייס נעמדה. "לא משנה", אמרה לבסוף. "הם כבר לא מחללים את חיטת הפלי".

הצמרמורת התפשטה, מקפיאה את עורקיו של הנרי למרות כובד החום באוויר. הוא הביט בנערה וחשב על אדוארד ועל סופת החיטה שלקחה אותו. "למה את ממשיכה לדבר עליהם בלשון עבר?"

קינמון צהלה, והנרי הרים את ראשו וראה את צ'רלי וג'ורג' עומדים ליד הבקתה, מאכילים אותה בקוביות סוכר. הוא הזעיף את פניו והחל לפסוע שוב לעברם. "הסוכר בשבילכם, לא בשבילה", קרא. "למה אתם לא אוכלים?"

"אנחנו אוכלים", אמר ג'ורג', והרים כמה אניצי חיטה. הנרי הבחין, במורת רוח הולכת וגוברת, בחור קטן בקיר בקתת העבודה שלו. עיבוד חיטת הפלי לקירות היה קשה במיוחד, והנרי ידע שסגירת החור תארך זמן רב. הוא נשם עמוק וניסה לשלוט בכעסו. "כבר אמרתי לכם, ילדים, אי אפשר להכין לחם מהחיטה הזאת –"

"אנחנו לא מכינים ממנה לחם", אמרה גרייס. "אנחנו אוכלים אותה כמו שהיא". היא משכה כמה אניצי חיטה מהקיר הקרוב, תחבה אותם לפיה ולעסה. כעסו של הנרי התחלף בחרדה. "מה את עושה? את תחלי!" הוא התקרב כדי להוציא את האלומות מידיה, תוהה אם דעתה השתבשה עליה בשל הרעב, אבל שני הילדים נעמדו מולו וחסמו את דרכו.

צ'רלי חייך. "אנחנו יכולים לקחת את קינמון איתנו, גרייס?"

"מה?" שאל הנרי, נדהם. "לקחת אותה לאן?"

"לא", אמרה גרייס, מתעלמת ממנו. "ניקח רק את הבקתה".

"יש עוד הרבה חיטה באסם", אמר ג'ורג'.

"הבקתה תספיק", אמרה גרייס. היא בלעה את הגבעולים האחרונים שבידיה.

"מה?" הנרי שאל שוב. הוא בהה בגרייס, בג'ורג', בצ'רלי. ואז ההבנה נחה עליו, צוננת כמי קרח. גרייס אמרה שהיא לא נמלטה. "אתם שלהם. אתם הילדים שהקוצרים מגדלים".

גרייס צחקה. "אנחנו לא שייכים לקוצרים". היא כרכה את ידיה סביב כתפיהם של צ'רלי וג'ורג'. "אנחנו הקוצרים".

הנרי המשיך לבהות בה עוד רגע ארוך. "אבל", אמר לבסוף. "אתם רק ילדים".

"כן", ג'ורג' הקטן חשף את שיניו. "זרקנו את כל המבוגרים מעבר לסיפון. גרייס היא הקפטן עכשיו".

הוא התקרב להנרי, ומשך כמה אניצי חיטה מהקיר. אבל אלו לא היו אניצי חיטה בודדים שהתנתקו, אלא הבקתה כולה שקרסה על ראשם. הנרי זעק ונסוג לאחור. אולם החיטה לא צנחה. היא התערבלה וריחפה, כאילו נלכדה בסופת ציקלון – כאילו היא עצמה הייתה סופת ציקלון, ועטפה את הילדים ואותו במעטה של זהב. הנרי חש אניצים דקים שורטים את עורו, חדים בהרבה מכפי שהיו אמורים להיות. הוא זעק שוב, סוכך על פניו, על עיניו, נזכר בסיפורה של גרייס, בלהבי החיטה –

"זה מספיק, ג'ורג'", אמרה גרייס.

דממה השתררה. הנרי פקח את עיניו וגילה שהסופה פסקה באחת, וחיטת הפלי נחה סביבם על האדמה. גרייס סימנה בידה, ואניצי החיטה החלו להתאגד לשלוש ערימות גדולות. "הספינה תגיע בקרוב".

"הוא יודע מי אנחנו", אמר ג'ורג'.

"לא אספר לאף אחד", נחפז הנרי לומר.

הם התעלמו ממנו. "הוא מוצא חן בעיניי", אמרה גרייס. "הוא הציע לנו אוכל, לא הסגיר אותנו לשוטרים, והוא מגדל חיטה איכותית. החלטתי להשאיר אותו בחיים. קדימה".

ג'ורג' וצ'רלי נאנחו והרימו את ערימות החיטה, שהיו כבדות מכפי שילדים בגודלם היו אמורים להרים. צ'רלי העביר אחת מהן לגרייס. לנגד עיניו ההמומות של הנרי הערימה התפרקה, נצמדה אל גופה הדק של גרייס ועטפה את שכמותיה. החיטה התעצבה והתייצבה לצורה, וכעבור שניות ספורות השתלבו בגבה זוג כנפי חיטה ארוכות, חזקות. היא פרשה אותן, והרוח פיזרה את שיערה, את שיערו של הנרי. הוא הביט בה, אילם מתדהמה. אלומות החיטה שהרכיבו את קירות הבקתה לא עברו את העיבוד והטחינה שנועדו לתת לחיטה יכולות תעופה, וגם לו היו עוברות את התהליך הנרי ידע שרק בעלי חיים יכלו לשאת את כנפי חיטת הפלי. בני האדם היו מורכבים מדי, מוחם שונה מדי, והשימוש בחיטת הפלי על גופם היה מסוכן להחריד.

גרייס פרשה את כנפיה והתרוממה לאוויר. הנרי נאלץ לסוכך על עיניו מהרוח. צ'רלי וג'ורג' כבר המריאו לפניה. במרחק ראה הנרי את ספינת האוויר העצומה שרדפה את סיוטי ילדותו. מוזהבת, עשויה כל־כולה חיטה, היא התקרבה אל השדה שלו וריחפה מעליו. הילדים עפו לעברה. גרייס השתהתה לרגע באוויר, ממש מעל הנרי, והרוח היכתה בפניו. "עכשיו אתה מבין למה הקוצרים הפסיקו לפגוע באנשים בשנים האחרונות", אמרה. "ולמה חשוב שימשיכו לפחד מהם".

הנרי רצה לדבר, להבטיח שוב שלא יאמר דבר, אבל שום הגה לא יצא מגרונו. הוא חש שגרייס ממילא לא ציפתה להבטחות. השמש הייתה בגבה, וכשכנפי החיטה שלה נפרשו מאחוריה היא נראתה כמו מלאכית נקם, זוויתית ויפה ומאיימת. "הקציר פסח עליך הפעם, הנרי. ראה בכך סימן להמשיך לחרוש ולזרוע".

היא עפה בעקבות ג'ורג' וצ'רלי ועד מהרה הדביקה אותם. גוף החיטה העצום של ספינת האוויר נבקע, בלע אותם ונסגר מאחוריהם. תוך דקות ספורות הספינה ריחפה הלאה ולא נראתה עוד. הנרי בהה בנקודה שבה נעלמה לפני זמן רב. לאחר מכן, כשאותה הבעה מהורהרת על פניו, התכופף והרים כמה מאניצי החיטה הבודדים שנותרו על הארץ. הוא הביט בהם וחשב על הטבעיות שבה הילדים מוטטו את קירות בקתתו, על הפשטות שבה הצמיחו כנפיים מאותם קירות ממש. הוא חשב על העיבוד הארוך ועל הטחינה הארוכה של חיטת הפלי, תהליכים מורכבים ומייגעים, ושונים לכל אחד משימושיה של החיטה.

הוא תחב את אניצי החיטה לפיו. טעמם היה נורא. לשונו עקצצה כאילו ניסה לאכול סרפד, וכשהתעקש והחל ללעוס, תחושת בחילה עזה תקפה אותו. עד מהרה נאלץ לירוק את החיטה.

הנרי נאנח. הוא היה אדם מעשי מכדי שיתעצב על שאיבד דבר מה שמעולם לא היה לו. אולי היה מבוגר מכדי להצמיח כנפיים בעצמו, אבל החיטה שלו הצמיחה את כנפיהם של אחרים. יהי כן. מבטו נדד שוב לנקודה בה נעלמה ספינת החיטה ועל שפתיו עלה חיוך. הוא מגדל חיטה איכותית, אמרה גרייס, והורתה לו להמשיך לחרוש ולזרוע. יום אחד הם יחזרו לאסוף עוד מחיטת הפלי שלו.

הוא חיכה להם בקוצר רוח.

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא עת קציר – סיפור חדש

  1. מאת אורן‏:

    זו לא פעם ראשונה שאני קורא את הסיפור, ועדיין הוא מקסים ונהדר.
    מאוד נהניתי. תודה 🙂

  2. מאת דודי‏:

    מצויין.
    מודה שהתפנית קצת ביאסה אותי.
    כל הכבוד לזיו על הרעיון המגניב. הייתי שמח לקרוא עוד על העולם הזה.

  3. מאת אבשי‏:

    וואו, זה היה פשוט נהדר! לא יכול לחכות לעיבוד של זה לאנימציה בסטודיו ג׳יבלי… 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *