המקרן הרב-ערוצי

סיפורון מדע בדיוני קצרצר, מטופש וקהילתי מאוד לכבוד פסטיבל אייקון למדע בדיוני ולפנטסיה. הסיפורון מוקדש לסגל הפסטיבל הנהדר שעובד קשה כל כך כדי להרים כל שנה את הפרוייקט המטורף והמדהים הזה. תודה לעינת סיטרון על ההשראה.

לסיפורון יש גם גרסת וידאו, שצילמה עדי לויה המופלאה:


"המקרן הרב-ערוצי ישנה את חוויית כנסי המדע הבדיוני והפנטסיה שלכם!" אמרה כותרת ההודעה הטלפתית שנשלחה למרצים.
המרצים מצידם קיבלו את ההודעה בציניות מסויימת, וחשבו שהיא דרמטית ומלאת הבטחות שווא. אחד מהם פרסם סטטוס על-חושי שבו התלונן על הקופירייטינג הגרוע, ואחת אחרת אמרה שהמקרן הזה, מה שהוא לא יהיה, בטח רק יגרום לה לפספס עוד אירועים חשובים שיתנגשו עם מופעי הריקוד המאדימי באפס כבידה שהיא עמדה לקיים.
אחראית התוכן של הפסטיבל, למודת סבל, קראה את כל הביקורות בשלווה מזוכיסטית, והתנגדה לדחף לספר למרצה שמופעי הריקוד המאדימי באפס כבידה שלה ככל הנראה לא יתקבלו כי מכונת אפס-הכבידה היתה יקרה מדי. היא הסכימה עם חלק מהביקורת – אין ספק שההודעה היתה דרמטית מדי. מנהל הכנס, מצידו, גלגל את עיניו והתלונן שאף פעם לא נותנים לו תקציב למשרד פרסום-טלפתי הגון, והוא נאלץ להיעזר בסטודנטים מבית ספר לתקשורת באיזו מערכת שמש מרוחקת שאיש לא שמע עליה, אבל כל מי שבא ממנה תמיד נראה רציני ועגמומי, ומנהל הכנס חשד שאין בה באמת בית ספר לתקשורת, או מערכת שמש למען האמת. "שקר-כלשהו" תמיד היה נשמע לו כמו שם מתחכם מדי לבית ספר לתקשורת, אפילו בקצה הגלקסיה.
לאחראית התוכן היה פחות אכפת מכך שהמקרן הרב-ערוצי החדש ישנה את חווית כנסי המדע הבדיוני והפנטסיה. היא קיוותה שהמקרן ישנה את החוויה של הצוות שלה בשבוע של פרסום התוכניה, שכללה בימים אלו 28 סלוטים מקבילים, 54 בפריים טיים. נערים ונערות שבריריים בגילאי עשרה נהגו לפרוץ בבכי מיואש אל מול התוכניה, וגם אנשים שהיו ידועים כמיושבים ושקולים בדעתם נצפו לא אחת מטפסים על גג בניינים גבוהים ומאיימים בהתאבדות (מה שהיה מעט חסר תועלת בהתחשב בכך שכבר לפני עשרות שנים הותקנו בכל המגדלים שדות כוח אנטי-התאבדותיים שהיו קולטים את המתאבדים ומשאירים אותם להתנדנד בבושה באוויר לקול אזעקת-מתאבדים מחרישת אוזניים, עד שמישהו יבוא לחלץ אותם). צוות התוכן הונחה להשתמש בקביעות באמצעי החלפת פנים וגוף בשבוע פרסום התוכניה מחשש לחייהם, ואחת מהם, שסירבה, אמנם לא הותקפה אבל סבלה מהתקפת פראנויה קשה כל כך, שנזקקה לאשפוז פסיכיאטרי ומעולם לא הגיעה לכנס, וכולם חשו שהענישה את עצמה באופן קשה מאוד על טיפשותה.
היו אמצעים להתמודד עם בעיית הסלוטים המעניינים המרובים. מפצל האישיות היה אחד מהם, אבל לעיתים קרובות גילו המפוצלים שלשמוע את ההרצאה בדיעבד מגרסה של עצמם היה מעניין הרבה פחות מאשר לשמוע אותה מפיהם של מרצים מוכשרים, שלא לדבר על אירועים לא-מספיק-חריגים בהם תקלה במפצל האישיות גרמה ליצירת כפילים מרושעים, שלא רק שאיימו להשמיד את הכנס והעולם כולו, גם סירבו לספר לגרסת המקור שלהם את תוכן ההרצאה ששמעו, מה שהיה בגדר התעללות לשמה.
אמצעי נוסף היתה מכונת הזמן, ששנים רבות נשמרה בסוד בקליקת האגודה המסואבת, אבל לבסוף, כשהביקורות הוחרפו והיא הוצאה לרשות הציבור, התברר שהיעילות שלה לוקה בחסר, כיוון שבני אדם עדיין נזקקו לשנת לילה מדי יממה, וזה לא התאפשר כשהיממה שלהם הפכה ל-63 שעות במטרה להספיק לשמוע את כל ההרצאות. "אבל ניסיתי להגיד לכם," אמרה היו"ר כששוב נשמעו ביקורות חריפות. "הסיבה היחידה שהספקתי את כל העבודה שלי בשנים האחרונות היא שהתרגלתי לישון רק רבע שעה ביום, תוך כדי השקיית הצמחים שלי."
מכונת הזמן הוצאה זמן קצר לאחר מכן מרשות הציבור כשהתברר שאחד מאותם אנשים זקנים ומבולבלים שהסתובבו בכנס בקוספליי החל את הכנס למעשה כילד בן 12. יו"ר האגודה יצאה זכאית במשפט, והשופטת אף המליצה לה על השקייה ממוחשבת לצמחים שלה, מה שהפך את רבע שעת השינה היומית שלה ליעילה ומספקת בהרבה.
אבל עמוק בליבה, אחראית התוכן בכל זאת קיוותה שהמקרן הרב-ערוצי היה האמצעי הטכנולוגי שחיכו לו. לא היו לו שום באגים, והוא נבדק כבר בכנסי מדע בדיוני ופנטסיה אחרים ברחבי העולם שסבלו מאותה סטטיסטיקה של ניסיונות התאבדות כושלים בשבוע פרסום התוכניה. הוא איפשר למשתמשים בו לשכב בחדר אחד כשעיניהם עצומות וקולטנים מחוברים למרכזי הגירוי שלהם, ולהקשיב ולצפות בנעשה בכל החדרים האחרים בפסטיבל. המקרן הרב-ערוצי איפשר לקלוט את כל המידע במקביל, באופן מושלם ומוחלט. אחראי הפרסום כתב הודעה נוספת שהזמינה את המרצים, המתנדבים והסגל להשתמש במקרן חינם אין כסף במתחם הכנס (למבקרים מחיר מלא, 50% הנחה לחברי העמותות המארגנות).
אתר הפסטיבל קרס ביום פרסום התוכניה. נרשמו אלפי מקרים של פניות לשירותים פסיכיאטריים, עשרות ניסיונות התאבדות בקפיצה ואדם אחד שניסה לטבוע וכמעט הצליח (באמבטיה, כמובן, הים היה בלתי ניתן לטביעה בזכות מפרקי החמצן החדשים). צוות התוכן נרדף יותר מתמיד, ולקח זמן לפני שסגל הפסטיבל הצליח להתאסף ולהבין מה קרה – כרגיל, על ידי מעבר על סטטוסים על-חושיים.
"קליקה מסואבת!" כתב אחד המגיבים. "נותנים לנו כביכול מכשיר מופלא כזה אבל בשום שלב לא כותבים לנו איך נרשמים לשירות!"
"ובטח כבר נגמרו המקומות!" כתבה מגיבה אחרת.
"וברגע האחרון הם יסבירו איך עושים את זה ואז יגידו שזו אשמתנו שלא הספקנו להירשם," כתב מגיב אחר.
"ובסוף ההרשמה תהיה באתר, במקום שהסגל חושב שנורא ברור, נגיד מתחבא מאחורי ציור של מערוך שאמור להיות משהו אחר!" כתבה מגיבה אחרת.
וכך הלאה.
"אבל," אמרה אחראית התוכן לאחר שכל התגובות נקראו ושתיקה המומה השתררה. "אין מגבלה על כמות המשתמשים במקרן הרב-ערוצי. בגלל זה אין צורך להירשם. אמרנו את זה בפירוש בהודעה הטלפתית."
"אף אחד לא מקשיב להודעות טלפתיות יותר," אמר אחראי הפרסום חמור הסבר, שאכן נראה כאילו הגיע ממערכת שמש נטולת שמש. "צריך לשלוח את זה בהודעה על-חושית."
הם החליטו להקשיב לו, בכל זאת הוא הגיע מבית הספר הנחשב לתקשורת שקר-כלשהו, ושלחו למחרת הודעת הבהרה על-חושית. התגובות המשיכו להגיע, חריפות יותר ויותר.
"אף אחד לא קורא את מה שאנחנו שולחים," מלמלה אחראית התוכן, הבנה נוראה על פניה. "אף פעם."
"אתם היי-טקיים מדי," אמר אחראי הפרסום ומרח על עצמו קרם הגנה.
"אנחנו מה?" שאל מנהל הפסטיבל, מבולבל.
"מונח של שקר-כלשהו, שאומר שאתם מתקדמים טכנולוגית. זה היה נפוץ לפני מאות שנים, כשלא היתה שום התקדמות טכנולוגית. בקיצור, אתם צריכים ללכת לשיטות פרסום ישנות ומקוריות."
הם שלחו הודעת מייל. ואז הודעת פייסבוק. הם הדפיסו פלאיירים ושלחו אותם בדואר לאנשים. הפלאיירים לא הגיעו, כמובן, כי שירותי הדואר לא תפקדו כבר מאות שנים ולמעשה הפכו שם נרדף למחזור נייר. הם הדפיסו עוד פלאיירים וזרקו אותם ממזל"טים על ראשם של אנשים. הם התקשרו. הם דפקו על דלתות. התגובות הקשות המשיכו להגיע.
"אתם חושבים בקטן," אמר אחראי הפרסום. "אנחנו צריכים לשכור מטוס סילון שיכתוב בשמיים "אין צורך להירשם לשימוש במקרן הרב-ערוצי".
אחראי האתר היגע, שצפה במנהל הפסטיבל שוקל לרגע ברצינות רבה את ההצעה המגוחכת, החליט להתערב. "תשמעו," אמר. "מה דעתכם שיהיה באתר קישור שמאפשר לאנשים להירשם לשימוש במקרן הרב-ערוצי?"
"אתה לא יכול לעשות את זה," מחתה אחראית התוכן. "איפה בדיוק תרשום את כל האנשים האלו?"
"בשום מקום," אמר אחראי האתר. "אף אחד לא מכריח אותנו לבדוק שמות בכניסה למתקן שמסוגל להכיל כמות בלתי מוגבלת של אנשים."
"אבל זה מגוחך," אמר מנהל הפסטיבל.
"נכון," אמר אחראי האתר. "אבל הם יהיו רגועים שהם נרשמו והבטיחו את מקומם, והביקורות יפסיקו. אתם יודעים מה? אני מנסה." הוא השתמש בננובוטים שלו כדי להעלות את הקישור. "הא, תראו, כבר יש נרשם אחד!"
"ברור," אמר אחראי הפרסום, שגם התקני הננובוטים שלו הבהבו. "אני יושב ממש כאן, ואין לי כוונה להפסיד את כל האירועים שמתקיימים במקביל רק כי נגמרו המקומות למקרן הרב-ערוצי בזמן שהיינו בישיבת סגל."
"אבל…" אמר אחראי האתר, ואז נאנח. "לא חשוב. אפשר ללכת הביתה?"
הישיבה החלה להתפזר. "אתה יודע," אמרה אחראית התוכן למנהל הפסטיבל. "אני חושבת ששקר-כלשהו הוא לא בית ספר אמיתי לתקשורת."
"שטויות," אמר מנהל הפסטיבל. "בואי, אנחנו חייבים להזמין מהר מקומות למקרן הרב-ערוצי לפני שההרשמה תיגמר."

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא המקרן הרב-ערוצי

  1. מאת דפנה קירש‏:

    מעולה! LOL.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *