"קפיצת חלל", סיכום ביניים.

כתבתי השבוע את הפרק ה-20 של קפיצת חלל, סיפור בהמשכים שמתפרסם מדי שבוע ב"ראש 1". לסיפור היו אמורים להיות 26 פרקים, אבל הייתי אמורה להיות עכשיו בפרק 12 על פי האאוטליין. אז אני לא ברבע האחרון אלא רק קצת אחרי החצי. נראה לי שזה זמן טוב לסיכום ביניים.

עד כה נכתבו 45 עמודים, 20,170 מילים. רוב הפרקים נכתבים כ-24 שעות לפני מועד ההגשה. קוראי הבטא הנהדרים שלי התרגלו לקבל מיילים מתנצלים ולקרוא בלחץ זמן.

הכסף לא ממש שווה את זה. ידעתי את זה כשנכנסתי לעניין. אולי היה יותר קל למישהו פחות פרפקציוניסט ממני שמסוגל קבוע לתקתק פרק בשעה ולא להיתקע עליו שלושה ימים. גם כשאני מתקתקת פרק בשעתיים-שלוש, מה שקורה פעם בירח כחול, אני משכתבת אותו אחר כך, מקצרת אותו, ושולחת אותו לקבוצה של עשרות קוראי בטא, מה שאומר שבממוצע לפחות עשרה אנשים מגיבים עליו. תמיד יש להם הערות חשובות ונכונות וצודקות, וגם השכתוב לפיהן לוקח לפעמים עוד שעות.

האם הפרסום שווה את זה? מי יודע. ארבעה חודשים שקפיצת חלל מתפרסם, ועדיין לא קיבלתי שום הוכחה שמישהו קורא אותו חוץ מקוראי הבטא שלי. מייל לתגובות מתפרסם קבוע עם כל פרק. התיבה נשארת ריקה. אפילו גיגלתי את הסיפור, לראות אם מישהו דיבר עליו במקום שלא ידוע לי. כלום. זה מתסכל במיוחד כי אין לי כמעט פידבקים משכבת הגיל הרלוונטית לסיפור שלי. העורכת רמזה שאם זה ילך טוב אולי הם ירצו ממני סיפור נוסף בהמשך, אבל איך יודעים שזה הולך טוב כשאין שום תגובות? לצערי, אסור לי אפילו לפרסם את הסיפור אונליין, אז אני יכולה רק לקוות שהשורה הזו תיראה טוב ברזומה.

אבל זה בוודאות שווה את זה מבחינה אחרת – הכתיבה עצמה. התרגול, הלמידה, אימון שריר הכתיבה לעבודה שבועית קבועה. אני לומדת המון מקפיצת חלל. לכתוב סיפור בהמשכים זה קשה. מעבר לתכנון של כל העלילה מראש, שכבר עשיתי (וזה היה מאוד קשה כי זה לא הצד החזק שלי), צריך לכתוב פרק מעניין, מסקרן, מספיק ברור למי שלא קרא את הפרקים הקודמים, שמפתח את הדמויות, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ורצוי מאוד שיגמר בקליף האנגר. לכתוב סיפור בהמשכים שמוגבל במספר המילים זה הרבה, הרבה יותר קשה. 900 מילה כל פרק, אמרה לי העורכת שלי, אביטל המקסימה, כשדיברנו לראשונה על הסיפור. רגע רגע, נבהלתי, ומה אם יוצא לי יותר ארוך? היא חשבה, ואמרה, טוב, אז 950. מקסימום!
מי שמכיר את הסיפורים שלי יודע שאני ממש ממש ממש מעדיפה לכתוב אותם ארוכים. בהתחלה זה היה קשה נורא. אחר כך התרגלתי. לא התרגלתי לכתוב 950 מילה, חס וחלילה, למה שאני אהיה שפויה ואעשה לעצמי חיים קלים? התרגלתי לכתוב 1,200 מילה. זה מה שיוצא לי, מדי שבוע, כמעט בדיוק מוחלט. ואז אני עוברת שוב, ושוב, ושוב, מקצצת ומקצרת במשך שעות עד שיש לי 950 מילים. קוראי הבטא לפעמים עוזרים בעשרים-שלושים מילים האחרונות, כשאני כבר ממש לא יודעת מאיפה להוריד. אבל האמת? זה טוב לסיפור. מכירים איך מנחים בסדנאות כתיבה אומרים לסיים את הסיפור ואז להוריד ממנו 10%? הם צודקים. הקיצוץ הזה משפר ומהדק את הסיפור, מכריח את המילים להיות מדוייקות ונכונות יותר.

כיף לי לכתוב כל שבוע. זה מתסכל ומעייף ומלחיץ, אבל זה פשוט כיף. תחושת ההישג הגדול כשסיימתי עוד פרק, השמחה מכל תגובה חיובית של קורא/ת בטא או סמיילי שמעיד שמשהו הצחיק אותם, השליחה הסופית לעורכת שגורמת לי להרגיש ממש ממש טוב עם עצמי, כאילו יש לי פתאום מלא זמן פנוי מצד אחד, וכאילו אני רוצה לרוץ לכתוב עוד משהו מיד מצד שני. ועוד יותר מהכיף של הכתיבה, שזה הכיף הכי גדול בעולם, אני פשוט מרוצה מאוד מכך שמשהו מכריח אותי לכתוב לפחות 950 מילה כל שבוע. אחרי שאני לא כותבת תקופה ארוכה, אפילו חודש, קשה לי לחזור, ועם קפיצת חלל אני לא מפסיקה אף פעם. הערך של התרגול ואימון שריר הכתיבה לא יסולא בפז.

מה נפגע מזה? ובכן, אני לא כותבת את הספר שלי כבר חודשים. וזה מבאס אותי. אבל אני מרגישה שזה יותר ניהול זמן לקוי מאשר אשמת קפיצת חלל. אולי אני אצליח להשתלט על זה. גם זה שריר. צריך רק לחזור לזה.

ואחרון – תודה ענקית לכל קוראי הבטא הנפלאים שלי, ותודה ענקית באותה מידה למיכל טרודלר המהממת שסיפרה לי על הצעת העבודה הזו והכירה ביני לבין העורכת.

11921870_10153215009788406_7118602143567573088_n.
פורסם בקטגוריה בלוג, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *