שיר אהובת הספן

סיפור זה זכה במקום השני בתחרות מיתוסיפור 2005, ופורסם במגזין המימד העשירי.  

הזרים באו ממרחק. לא ידענו בדיוק מהיכן כיוון שמעולם לא פגשנו אנשים כמותם. בני הכפר הביטו בהם בעיניים רחבות, כאילו חזו באלים מהלכים על פני האדמה.
הם הגיעו אל העמק שלנו כמעט ללא כל משא: לא למכור, לא להחליף ולא לקנות. חוקרים, הגדירו את עצמם. מטיילים. מגלי ארצות. הם היו יפים כל כך, חסונים ושזופים מהשמש, לבושים בלבן. המקום ממנו הגיעו נותר לא ברור. בכל פעם שנשאל מישהו מהם על כך, היה מתחמק ומנפנף בידו בכיוון הכללי של המערב. אך במערב היתה רק השממה, ואיש לא חי בה. ומעבר לשממה היה רק הים הגדול.
בלילה הגעתי לאוהלו של המנהיג. לא היה זה דבר מקובל בחברתנו – שאישה צעירה ולא נשואה תבקר באוהלו של גבר זר לבדה. אך הייתי סקרנית – וגם, אני מודה בכך, חששתי לכפריים. פחדתי מאותם זרים מסתוריים. לפני שנים ארוכות הגיעה אישה זרה ומסתורית אל הכפר, והיא הורידה גשם על העמק כשיבשה האדמה וביקשה את השמש לזרוח בחורפים. גם אז, מול סבתי, כרעו הכפריים ברך כמו היתה אלה. הם היו ונותרו תמימים, פתיים, וקל היה לקנות את אהבתם.
מנהיג הזרים קיבל אותי בברכה. אנשיו סיפרו לו אודותיי, והוא חלק לי כבוד רב, מסוקרן ומוקסם מכשרוני שאנשי הכפר תיארו בהפרזה רבה כל כך. שבוע לאחר מכן, כשהתרחקנו לראשונה מהכפר על סוסו, עוד נלחשו שמועות בין רחובות הכפר, ונשים הביטו אחרי בעיניים מוצרות, תוהות האם כשפתי את הגבר הנאה בקסמיי. דיבורים אלו היו מגוחכים. לא היתה לי כל השפעה על נפש האדם. לו היתה לי, לא הייתי נותנת לדברים שיגיעו לידי כך. גם אני הייתי פתיה.
הוא לקח אותי באותו לילה אל ההר האחרון שלפני ארצות השממה. הבטנו יחדיו במדרוני העשב הבלתי-נגמרים. רגליי היחפות הברישו את האדמה החמה, וידו שיחקה בשערי. נרתעתי ממנו, והוא חש בכך. "איני יודעת דבר אודותיך," אמרתי. "מהיכן באת?"
הוא נאנח. "הביטי למערב," ביקש. "היודעת את מה נמצא מעבר לאותן שממות?"
"הים הגדול."
"ומעבר לו?"
לא ידעתי לענות.
"במרכז הים הגדול יש ארץ. והיא אדירת מימדים כארצכם, אך העושר בה רב יותר, האביב ארוך יותר, ואנשיה חיים בבנייני אבן ולא בבקתות עץ."
התקשיתי להאמין לסיפורו. צחקתי לדבריו, והוא חייך כאילו קניתי את ליבו בספקנותי. הרשיתי לו הפעם לגעת בשערי, בפניי, בשפתיי. לפיו היה טעם של מים מלוחים. כשלבסוף נשא אותי מהעמק על סוסו לאחר מספר חודשים והבטיח לי נצח, לא אכפת היה לי עוד לאן יקח אותי כל עוד אהיה איתו. אולי אני הייתי זו שכושפה.

הספינה שחיכתה לנו מעבר לשממה היתה אדירת מימדים, והרוח הניעה את מפרשיה בקלילות. הבטתי מוקסמת בגלי הים שנשאו אותנו הלאה, הרחק מהחוף. הוא שאל אותי שאלות ללא הפסקה, מבקש שאספר לו את כל מה שלא היתה לו השהות ללמוד בעצמו על אנשינו. גם המלחים האחרים נהגו להקשיב לסיפוריי כאשר לא עסקו במלאכותיהם, ועד מהרה הבנתי שאנשים אלו העריכו את הידע יותר מכל. נהניתי לדבר אליהם. בכפרי לא נהגו הגברים לעסוק בחקירה וצבירת ידע, וזה היה עבורי מרתק כמעט כפי שהייתי אני עבורם.
המסע נמשך שלושים ימים, ואני נעשיתי קצרת רוח. בלילות היו פוקדות אותי מחשבות על השיגעון שאחז בי, להצטרף אל האדם יפה התואר הזה ולהניח לו לקחת אותי לארצו, ארץ שהטלתי עתה ספק גדול בקיומה. מעולם לא ביליתי זמן רב כל כך על פני המים, והתחלתי לשכוח את תחושת האדמה תחת רגליי היחפות.
בלילה האחרון למסענו תקפה אותנו הסערה. הוא הזהיר אותי מפניה, מבטיח לי שמדובר באמצעי הגנה ותו לא, מכשול אחרון לפני כניסתנו לארצו, אך פחדיי לא נרגעו. לאחר זמן מה הוא החל להתהלך בחדר, ואני ידעתי שמשהו רע מתרחש – לא כיוון שהכרתי אותו, אלא כיוון שהכרתי את הסימנים שראיתי על פניהם של הזקנים המביטים בסופות הקרבות. סימני הדאגה, אי הוודאות, חוסר האונים אל מול כוחותיו האדירים של הטבע. לבסוף ביקש את סליחתי ועלה למעלה.
אמי לימדה אותי לפני שנים ארוכות להשתמש בכישרון בו ניחנו הנשים במשפחתנו. אזהרה אחת בלבד התלוותה אל השעות הקסומות שהיינו מבלות באחו, ממטירות גשמים בהינף יד, קוראות לרוחות במילה יחידה. לעולם לא להיאבק. לעולם לא לכפות את רצוננו. קריאה לגשם ולרוח היה מעשה מועיל – אך הקו היה דק מאוד בינו לבין מעשה שהיה בגדר שינוי מהלכם הטבעי של הדברים.
הדאגה כרסמה בליבי, מתגברת לבסוף על פחדיי. עליתי לסיפון אחריו, נאחזת במעקה כדי לשמור על שיווי משקלי. הגשם ירד בממטרים עזים והרוח נשבה, מונעת מאנשיו להתיר את חבלי המפרש. הספקתי לראותו מועד ונופל על העץ החלקלק של רצפת הספינה, ולפתע היה מעבר לחרטום, נאבק כדי להיאחז במשהו שימנע ממנו ליפול אל המים הסוערים.
באותו רגע יחיד התכחשתי לאמונותיי ולאזהרות שקיבלתי. הרמתי את ידיי וציוויתי על הסופה לחדול. לא היה די בזה, כמובן – נאלצתי להילחם. נעתי על פני הסיפון, רוקעת ברגליי, מטה את צווארי ומנופפת בזרועותיי בריקוד נחוש ואיתן, משונה למראה. המלחים המעטים שהיו מסוגלים להביט בי בודאי תהו אם השתבשה עלי דעתי. אך לבסוף, לאחר זמן רב מדי, הסערה החלה לשכוך. לא חדלתי לנוע עד שקרני השמש הראשונות הגיחו מבין העננים. הוא תפס אותי כשנפלתי באפיסת כוחות, אוחז בי בכוח בזרועותיו ומאמץ אותי אל ליבו. "האלים שלחו אותך אליי," לחש באוזניי, וקריאות ההידד של המלחים ליוו אותי כשמתוך הגלים הגבוהים נגלתה לבסוף היבשת האחרת. ראייתי היתה מעורפלת כשהבטתי בבנייני השיש המושלמים, המעוטרים, אשר נחו בינות לעצי ענק וכרי הדשא, למפלים ולנהרות, אך ידעתי כבר אז שמצאתי את גן העדן.

למחרת כבר פסענו יחדיו בשביל אל ביתו. לבשתי שמלה לבנה, פרחים עיטרו את שיערי ורגליי, שהיו נתונות בנעליים רכות שנתנו לי בני ארצו, השמיעו טפיפות קלות על דרך האבן. עיניו הביטו בי כאילו לא ראה איש מלבדי, ואני הייתי מאושרת.
ביתו היה בנוי משיש לבן -כמו הארץ כולה, כך היה נדמה – ומעוטר בזהב וכסף. עיניי התרחבו למראה העושר הרב כל כך שהקיף אותו, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות. נדמה היה שהדבר היחיד שהיה יקר לו באמת היו אדמותיו – שדות זהובים, חורשות בהן צמחו עצי פרי לגבהים אשר לא ידעתי שהיו אפשריים, מישורים על מישורים של פרחים בצבעים יפהפיים – אלו היו חביבים עליו במיוחד, והיינו מבלים שם חלק נכבד משעות האור כשראשו שעון בחיקי.
אך עם הזמן הפך חסר מנוחה והחל להביט לעבר האופק, ואני ידעתי כי נישאתי למלח ועליי לתת לו ללכת. משימתו בקרב בני ארץ זו היתה לחקור, לגלות ארצות אחרות, ולשוב עם מידע שהיה יקר ערך עבור אותם אנשים, אשר העריכו את החוכמה והידע יותר מכל. משימה זו לא הסתיימה בארצי. "אחזור בקרוב," הבטיח בבוקר בו נשק לי ועזב.
הוא נעדר חודשים ארוכים, ואני נעשיתי בודדה, למרות הכבוד הרב שחלקו לי בני ארצו. אך ידעתי שישוב והייתי מסוגלת לשאת זאת.
עם זריחת השמש בחודש השישי להיעדרו הפליגה ספינתו אל החוף. בני ארצו קירבו סירות קטנות אל מעמקי הים עבורו, אך אני לא יכולתי לחכות ורצתי בינות לגלים, שמלתי הלבנה נרטבת כשקרבתי אליו. זעקת האושר קפאה על שפתיי כשסייע לנערה יפהפייה, כהת שיער ובהירת עור, לרדת אל אחת הסירות. ראיתי את הדרך בה הביטה בו, ויותר מכך, ראיתי את הדרך בה הביט בה. סבתי על עקביי וחזרתי כלעומת שבאתי. הוא לא הבחין כלל בהיעדרי. כשבא לחדרי באותו הלילה, הפניתי את גבי אליו. "היא לא חשובה," אמר מיד, קורא אותי כספר פתוח. "הייתי בודד, ובחרתי בה כיוון שהיא הזכירה לי אותך. לא יכולתי לנטוש אותה שם." לא הסתובבתי אליו, ולבסוף הוא נואש ועזב. לחדרה, כך הנחתי, ותהיתי איזו אישה יביא עימו בפעם הבאה, ואת מי תזכיר לו אותה אישה הפעם.

את שמלתי החומה והפשוטה מעולם לא השלכתי, למרות שאז ברור היה לי שלא אזדקק לה יותר. כעת בירכתי על ההחלטה הרגעית לשמור שריד מחיי הקודמים כשלבשתי אותה באישון לילה. כפות רגליי היו שוב יחפות כשירדתי אל החוף ולא השמיעו קול על דרך האבנים. העמסתי את סירת המפרש הקטנה באספקת מזון שתספיק לי למשך חודש, כך שיערתי. לא ידעתי כיצד אמצא את דרכי בים הפתוח, אך סמכתי על יכולתי להשתמש ברוחות כדי שידחפו את סירתי. השמש עלתה מן האופק כשהתחלתי לבסוף להפליג הרחק ממנו, הרחק מארצו, וקרניה הראשונות פגעו במטעי העצים שאהב כל כך. כעס תקף אותי כשהבטתי באותם עצים, והתחלתי לנוע כמעט מבלי להבחין בכך, נחושה להביא חורבן על מטעיו.
הכוח בא בקלות רבה יותר הפעם, בקלות רבה מדי, כמו סכר שנפרץ. מטרים שטפו את הארץ וגלים עזים עלו מתוך הים, מציפים את החורשות, את שדות הזהב, הורסים את שמיכות הפרחים הצבעוניות שכיסו את המישורים. היה בכך סיפוק רב משדמיינתו, וכשהגלים המשיכו לעלות, גואים גבוה יותר ויותר, מציפים את האדמה, לא הבחנתי בכך. התמסרתי לריקוד לחלוטין, הזעם גואה בי, שולי שמלתי מתנופפים באוויר ורגליי היחפות רוקעות על רצפת העץ של הסירה. נקמתי את השפלתי.
חדלתי לנוע רק כששמעתי את קול הצרחות. לרגע מחריד נדמה היה לי שקול אמי הוא הזועק באוזניי, ואני קפאתי בפחד, מנסה להבין למה גרמתי בזעמי. הבטתי בחוף שנטשתי מאחוריי. בני ארצו ניסו לברוח אל הספינות, אך הגלים הדפו אותם לאחור, גבוהים יותר מכל עצי הפרי, מכל בנייני השיש. הגלים התרוממו מעליהם וצנחו כמפולת אבנים, מטביעים כל דבר בטווח ראייתי. הצרחות לא נמשכו זמן רב. איש לא הצליח לצוף מעל פני המים, ומעל הגלים לא ראיתי כל פיסת אדמה, לא את צמרתו של עץ או כיפת עמוד מעוטרת. לא היה דבר מלבד הים.
ואז הגלים שבו. כמובן, גם זה היה דבר שלא עלה בדעתי. גלים הולכים ושבים. והם שבו אליי, ענקיים ואדירים, מתנשאים מעל לראשי. לא קראתי לרוחות שירימו את סירתי. לא זימנתי את הים להגנתי ולא נלחמתי בגלי הענק. עצמתי את עיני ופרשתי את זרועותיי באוויר, מחכה ללא תנועה למים שישטפו אותי.
כששירת הים שאגה באוזני, היתה רק מחשבה אחת בליבי – הקלה על כך שלא נותר איש לספר על עווני, להנציח את מעשיי הנוראים. איש לא יידע – לא כשהריסות הנזק יצופו בעוד חודשים ושנים, ולא בעוד מיליוני שנה כשאגדות יסופרו על שקיעתה של היבשת שבמרכז הים הגדול, שהייתי זו אני אשר שלחה עם שלם למותו במצולות בעבור אהבתו של גבר.

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *