הלכתי לאיבוד, תיכף אשוב

סיפור זה פורסם לראשונה באנתולוגיית הסיפורים "היה יהיה" הראשונה, בשנת 2009, ונערך על ידי אהוד מימון. ניתן להוריד אותו גם מאתר "היה יהיה".

נועה התעוררה בחדרה הלבן.
הוא לא היה, בעצם, בדיוק חדר. הוא גם לא היה מאוד לבן. כלומר, אולי היה לבן פעם. כעת היה צבעו אפור-דהוי, עם נגיעות קלות של חום שהעידו על התיישנות, ועם זאת רמזו לכך שהאדם שבנה וצבע את החדר עשה זאת באהבה. גם כתמי הצבע המקוריים הבודדים שעוד נותרו על הקירות המתקלפים, לא היו לבנים לחלוטין. מעצב פנים היה אולי מגדיר את הצבע כ'שנהב מוכתם'. נועה לא הייתה מעצבת – למרות שחשבה על זה פעם, בכיתה ג' – ולכן החליטה שזה היה חדר, והוא היה לבן, ושלה, וזה היה טוב מספיק. ניתן היה לומר שהיא מצאה אותו – אם כי היא עצמה לעולם לא הייתה משתמשת במילים האלו.
היא התגלגלה, התמתחה והתיישבה על המזרן, מעיפה הצדה כמה חזיות בצבעים מנומרים, ירוק-קיא וכסף בדרכה למברשת השיער. כשהביטה במראה המשושה שהייתה תלויה על העוקם, ניסתה להבין מה העיר אותה. לאחר רגע עלו שוב קריאות הילדים מבחוץ, והיא זיהתה את ההתרגשות בקולם. מישהו חדש הגיע. כלומר, היא תיאלץ לקום ולקבל את פניו. אף אחד מהאחרים לא יעשה זאת, והילד או הילדה המסכנים בודאי היו מפוחדים מאוד. כולם היו מפוחדים מאוד בהתחלה. נועה תהתה למה הם חוללו כזו מהומה.
היא לבשה חזייה מנומרת שהייתה גדולה עליה רק בשתי מידות, זרקה מעליה חולצה עם הדפס של זברות, ובחרה באקראי שני גרביים שדמו באופן יחסי זה לזה – אחד כחול בהיר ומפוספס, אחד כחול כהה עם הדפסי כוכבים. לאחר מכן הלכה בצעדים כושלים אל הדלת, מתפתה לבעוט בה כדי לבטא את כעסה על אותן בריות נמוכות קומה שלא הבינו את ערכן של עשר שעות השינה שלה. אבל אז גבר עליה ההיגיון והיא פתחה את הדלת בזהירות, נזהרת שלא לעקור אותה מציריה. בפעם הקודמת שנפלה היה צורך בכל הילדים כדי להציב אותה בחזרה.
"שקט!" צרחה.
הקריאות הנרגשות השתתקו והילדים, שעמדו במעגל צפוף סביב החדש, תלו בה את עיניהם. למה הם תמיד התגודדו ככה סביב החדשים? זה רק הבהיל אותם יותר.
"בסדר, בסדר, מה קורה כאן?" היא קראה, נדחפת בין הילדים, שאפשרו לה לפלס דרך אל החדש. היא ראתה את הדמות הקטנה כפופה בישיבה, גבה מופנה אליה, ורחמיה נכמרו עליו. "הכל בסדר, הם רק -"
הילד קם על רגליו, והמשיך להתרומם. נועה השתתקה.
הוא היה גבוה ממנה בראש. כשהסתובב אליה זיהתה זיפים על פניו. הוא היה רטוב כולו, למרות מעיל הגשם הצהוב שלבש מעל למכנסי ג'ינס וז'קט קרוע מעט.
"אתה מבוגר", אמרה, והופתעה לשמוע עד כמה קולה הסמכותי בדרך כלל נשמע חלש לפתע. היא הבינה כעת למה הילדים היו נרגשים. המבוגר האחרון שהגיע היה היא עצמה.
"רק בן עשרים ושמונה", הוא צחק והושיט אליה יד. "כבר התחלתי לחשוב שיש כאן רק ילדים".
"אה… איך…" היא השתתקה ובהתה בו, פניה ריקות. הבעה שלא עטתה זמן רב. זמן רב לא חשה מבולבלת.
"אני יוני", הוא אמר ואחז בידה ללחיצה, מחווה שכבר שכחה כיצד לבצע. ידו הייתה חמה וחזקה, והיא הייתה מודעת לפתע בחדות לשערה הפרוע, למכנסי השלושת-רבעי המוכתמים, לגרביים הלא-תואמים, לעשרות צמידי החוטים הצבעוניים המרוטים שעל פרק ידה, ויותר מכול לחזייה המנומרת המחרידה שהציצה מבעד לחולצת הזברות.
הילדים הבינו במהירות שלנועה לא היו מילים, מחזה נדיר, ומיהרו לנצל את ההזדמנות כדי להצטופף שוב סביב יוני. "מאיפה באת?" "אתה יודע לחזור?" "איך הגעת לפה?" "הבאת מחבת?"
"מה זה פה?" קטע אותם יוני, מביט סביבו. "איפה אני?"
"זאת ארץ לעולם-לא", צייצה ענת.
"לא, זאת לא", נועה החמיצה את פניה אל הילדה. הם אהבו לחשוב כך. לדמיין שהם נמצאים באגדה ולא במציאות, ושעם קצת אבק פיות יוכלו לעוף הביתה. "אתה ב… אין למקום הזה ממש שם. איבוד, אולי".
יוני המשיך לסקור את סביבותיו, ונועה עקבה אחר מבטו. היא הייתה מסוגלת לדמיין מה הוא חושב לעצמו. הם היו על אי, זה היה ברור כשמש – החול תחת רגליהם, הים שנמשך אל האופק. אך מרחק קצר מהמקום בו עמדו הפך החול ליער עבות, ושיחים, עצים ושבילים עקלקלים התמשכו עד האופק. מימין לו נדמה היה שמרכז קניות עצום תופס את כל שטחו של המקום. החנויות היו סגורות וחלקן נראו כאילו לא נפתחו זמן רב. לקו החול נשקו גם שבילים עירוניים חשוכים שהובילו, מבעד לבניינים גבוהים, אל תוך עיר – הסמטאות מהן באה נועה עצמה, שסאון מכוניות ואוטובוסים עלה מהן מזמן לזמן. ערב רב של חפצים היה בכל מקום, מגובבים בערמות עצומות כאילו נשמטו מהשמים – בגדים, ספרים, אוכל באריזות שונות, צעצועים, מפתחות, מכשירי חשמל, מטבעות, עטים, סוללות, וגרביים, המון גרביים. בראש הערמה הקרובה אליהם התנמנם בשמש חתול ג'ינג'י מפוספס.
"כן", יוני אמר. "חשבתי שהלכתי לאיבוד".
נועה הייתה מופתעת מהשלווה בה קיבל את דבריה. היא תיארה לעצמה שיהיה קשה יותר עם מבוגרים. היא עמדה לומר משהו נוסף, אבל אז יוני התעטש, והיא הבינה שהוא עדיין רטוב לגמרי. "תחפשו בגדים של מבוגרים", אמרה לילדים. הם הביטו ביוני עוד רגע, ואז התפזרו אל הערמות. נועה תפסה את גב שמלתה של הקטנה מביניהם. "עזבי, ענת. את לכי לחמם מים. יש שקיות תה קפולסקי אצלי בחדר".
"פיכסה", ענת עיוותה את פניה והלכה לכיוון השני.
"אין כזה דבר, תה קפולסקי", אמר יוני, והניח לנועה להוביל אותו אל מדורה קטנה בחלק המיוער של המקום. הוא הביט סביבו, ונועה ראתה שמבטו השתהה על זרזיף המים הקטן, שהוביל במרחק לאגם. היא הזכירה לעצמה שבאמת שכחה להתרחץ כבר יומיים, והאדימה קלות שוב.
"הוא לא יצא לשוק לפני שקפולסקי קרסו", נועה אמרה. "ומזלם, הוא באמת די מגעיל. אני מצטערת שזה כל מה שיש לנו. בדרך כלל מגיע ליפטון שזיפים-מלפפון או ויסוצקי מרוונית תוך כמה ימים".
"מרוונית?"
"מרווה וצנונית. נבטי צנונית, האמת. זה לא נורא כמו שזה נשמע".
יוני עיקם את פניו. "מה עם שוקו?"
נועה עצרה והביטה בו. "אה… יש. שוקו יש. אתה רוצה?"
"כן, בבקשה".
נועה תפסה שוב את ענת בגב שמלתה ונתנה לה את ההוראות החדשות.
"איך קוראים לך?"
היא הסתובבה להביט בו ומצמצה. "נועה".
"נועה", חזר יוני בשקט, ונדמה היה לה שהוא משתהה, כאילו היה שמה פתרון לחידה קשה, או התשובה לשאלת היקום. עיניו בחנו אותה מכף רגל ועד ראש באיטיות, והיא מרטה את צמידי החוטים הצבעוניים שעל פרק ידה באי-נוחות. מה יש לו? "נועה", אמר שוב, ואז מצמץ ונימת קולו השתנתה. "יש כאן רק ילדים?"
"ואני. ו… עוד כמה מבוגרים". נועה היססה. "אבל רובם לא… אי אפשר לדבר אתם".
"למה לא?"
"הם ניסו לצאת".
ניכר בפניו של יוני שיש לו עוד הרבה שאלות, אבל הוא השתתק והניח לה להוביל אותו שוב, הפעם אל שטח הקניון, מביט בתשומת לב כשהחול הלך ונעשה דליל והרצפה נתגלתה תחתיו – למעשה, פיסות רצפה שהציצו תחת ערמות אינסופיות של חפצים שונים ומשונים.
נועה הובילה את יוני לכורסה מכוערת וסרת טעם בצורת שתי שפתיים אדומות פעורות. קול צפצוף חשמלי נשמע, וענת עלתה בזהירות בחזרה על הכסא שהעמידו מזמן מול המיקרוגל, לא לפני שהורידה ממנו חתול שחור גדול. היא הוציאה כוס פלסטיק גדולה עם קשית קבועה בדפנותיה, ופסעה לעבר יוני בצעדים איטיים להחריד, נזהרת שלא לשפוך אף טיפה. נועה הבחינה שחיוך משועשע נח על שפתיו של יוני, אך הוא לא זירז אותה. "יש לכם חשמל כאן?"
"ברור", נועה חייכה. "איך אתה חושב שאנחנו מסתדרים? יש אפילו טלוויזיה".
"באמת?" יוני הודה לענת ולגם מהשוקו. היו בו גושים גדולים של קקאו, כמו תמיד, ויוני הביט בו בהפתעה לאחר הלגימה הראשונה, ואז עצם את עיניו ושתה לאט יותר.
נועה הביטה בו וחייכה. "אתה מכיר את הטעם?"
"כן. אבל אני לא בדיוק מזהה. יש לזה טעם של… גן חובה".
"בדיוק. זה המתכון הישן של השוקולית. עם הגושים".
יוני פקח את עיניו והביט בה. "אמרת שיש כאן טלוויזיה? מאיפה היא קולטת שידורים?"
נועה משכה בכתפיה. "היא פשוט קולטת".
"שידורים בערבית? באנגלית?"
"בכל השפות. אבל בעיקר בעברית".
"באמת?" פניו של יוני התבהרו, ונועה נאנחה. הוא עוד לא הבין. הוא חשב שהוא קרוב הביתה.
"כן", היא אמרה. "ניקוי ראש. העולם הערב. הפרקים האבודים של דוקטור הו. העונה הראשונה של זהו-זה. כאלה".
"מה?"
"אי אפשר להתלונן. לילדים בכלל אין מה לראות. בעיקר שריף גודמן וסקוטרמן ודובי דוברמן. לפעמים קפטן אן או משהו מצויר כזה".
יוני בהה בה.
"בעצם", נועה תיקנה את עצמה. "יש גם את מעוף הדרקונים. אחלה סרט. אבל הוא תמיד מוקרן מהאמצע".
***
יוני כמעט זרק את היומן ביחד עם כל הזבל הרגיל שעלה ברשת. שנים ארוכות היה מעלה במהלך הדיג מגפיים, בקבוקים שבורים, שברי פלסטיק, קרעי בדים, משוטים שבורים, מזרקים, ופעם אחת אפילו תיבת עץ מלאה בשימורי תירס משונים מאזור הנגב. הוא לא העז לפתוח אותם.
היומן היה עטוף בשקית ניילון רגילה לחלוטין, רטובה ומלוכלכת, מאלו שאנשים מנוסים פחות מיוני היו חושבים אותן למדוזות. יוני הרים אותו ביחד עם ערמת הזבל הרגילה, ואז הבחין בנצנוץ מבעד לניילון השקוף-עכור. הוא חשב שזו הייתה טבעת או תליון, אך גילה מנעול קטן, של ילדים, על ספרון בצבע תכלת. הוא חתך את השקית בזהירות בסכין שלו. מהצורה בה נכרכה סביב הספרון נראה היה שהייתה פעם, או לפחות נועדה להיות, אטומה היטב. אבל המים חדרו לתוכה בכל זאת, הכתימו את הספרון ומרחו את רוב המילים שנכתבו בו.
פריצת המנעול, שממילא נועד בעיקר ליופי, הייתה עניין של שניות. תוך כדי כך, הצליח יוני לקרוא את הכתב הילדותי על המדבקה שמלפנים, שאמרה "נועה שליו, רחוב טשרניחובסקי 57, אילת, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, שביל החלב, היקום".
יוני חייך. הוא זכר שהוא עצמו, בכיתה ב' או ג', נהג לחתום על המחברות שלו בדרך כזו. עם זאת, חש שההצהרה עצמה לא נועדה באמת להשתעשע, כדרכם של ילדים, אלא כאילו התכוונה הכותבת לחתום על הספרון שלה בדרך שבאמת תאפשר לאנשים בסוף היקום לדעת לאן להשיב אותו, אם ילך לאיבוד.
זו הייתה מחשבה משונה, ויוני עצר לתהות על מקורה, אך לשווא. הוא הניח את היומן על נייר סופג וטפח בעזרת מטלית יבשה קלות על הדפים הדקים. העמודים הראשונים היו רטובים מדי ומחוקים לגמרי, והוא נאלץ לדפדף הרבה קדימה. כתב היד היה ילדותי, מהוסס, העמודים חסרי שורות מסודרות ומלאי מחיקות. התוכן היה שונה לגמרי.

אמא דיברה עם הנהג הבוקר. גם לו נמאס שרק בתחנה המרכזית אני נזכרת שהייתי צריכה לרדת בבית ספר. אז מעכשיו אני יושבת לידו, ואם אני חולמת הוא אומר לי לרדת בתחנה.
לא אכפת לי דווקא. זה מקום טוב. לא שומעים אותם צועקים מאחורה, וגם אפשר להסתכל על כל מי שעולה.
הייתה היום אישה אחת שבכתה באוטובוס. היא עלתה, ואז הסתכלה לצדדים, כאילו היא בכלל לא מבינה איך היא הגיעה לפה. כשהנהג התחיל לנסוע היא כמעט נפלה, אבל תפסה את העמוד לידי. היו עוד מלא מקומות לשבת, אבל היא המשיכה לעמוד כל הנסיעה. כנראה לא רצתה לשבת.
ליד הנהג שומעים ממש טוב את הרדיו. בדרך כלל הוא שומע תוכניות עם אנשים שצועקים אחד על השני. היום הוא שמע שירים. היה שיר יפה על לילה. או בעצם, על מה שהלילה לא. לא רק חושך, לא רק חלומות ושמים, לא רק קולות לא מובנים. יש בו המון שאנשים בעצם לא יודעים.
זה ממש נכון. אני לא חושבת שאפילו מי שכתב את השיר מבין כמה זה נכון. אנשים ממש מפחדים מהלילה, במיוחד פה, אולי בגלל מצרים וירדן והים. אבל לפעמים, כשאמא ישנה ואני לא מצליחה, וממש מאוחר, אני יוצאת החוצה, ונזהרת בכביש, ועוברת בין המלונות והולכת עד החוף, עד שכל העיר והאורות והאנשים מאחוריי, ויש רק מעט אורות במרחק, והקולות היחידים ששומעים הם הים. רק שומעים. לא רואים. לא רואים כלום בלילה, לא את הים, לא את השמים. רק קצת אורות והרבה חושך, וקולות של ים, ועוד המון קולות שיש כשחושך.
לפעמים אני עומדת שם ומכווצת את העיניים וחושבת שאם רק יכולתי להסתכל, הייתי יכולה לראות מקום אחר לגמרי, מקום שהוא לא כאן באילת ולא במצרים ולא בירדן ואפילו לא אחרי זה, באפריקה. ואם רק היה אור הייתי יכולה לראות אותו. אבל זה טיפשי, נכון? כי אם היה אור, לא הייתי רואה שום מקום אחר, רק את הים, רחוק רחוק לכל הצדדים. בדיוק כמו שהוא נראה כל יום באור.
פעם אחת חלמתי שהלילה לא נגמר. אני יוצאת החוצה בבוקר, ויש חושך, כי האור שכח להגיע. אז אני הולכת לים, אבל במקום לשחות אני הולכת כל הדרך, על הים, על המים. עד שאני מגיעה ליבשה. וזאת יבשה אחרת לגמרי, לא כמו אילת, לא כמו מצרים ולא כמו ירדן ואפילו לא כמו בתל אביב. זה היה חלום יפה. אבל התעוררתי, מהשמש.

יוני לא הבחין כמעט במעבר הזמן. השמש היא שהזכירה גם לו שהגיע הזמן לחזור אל החוף. המכשירים שעל הסיפון אמנם יסמנו לו את מיקומה של היבשה אחרי רדת החשכה, אבל לא באופן מדוייק דיו. הוא דפדף במהירות הלאה, אבל היומן היה מלא בכתב קטן וצפוף. הוא יאלץ להמשיך בכך מאוחר יותר. ואז עלה בדעתו שילדה קטנה כלשהי בוודאי מחפשת את היומן שלה. אולי בת שמונה או עשר, לפי צורת כתב היד. אבל אולי יותר, שהרי התוכן היה בוגר כל כך. על כל פנים, היא בוודאי איבדה אותו ממש לאחרונה. הרי לא ייתכן שנשמר במצב טוב כל כך מעבר לשבועות מספר, אולי אפילו ימים. הוא יחפש את משפחת שליו בדפי זהב. הוא סגר את היומן והביט שוב במדבקה על כריכתו. אילת? היא גרה באילת? איך בדיוק הגיע היומן הזה לחופי הרצליה?
עוד תעלומה. אבל יוני יאלץ לעסוק בה מאוחר יותר. הוא הניח את היומן בצד והחל להפנות את ספינת הדיג הקטנה שלו אל החוף.
****
נועה חיממה במיקרוגל "פיצה מקפיצה" באריזות פלסטיק קטנות, והגישה ליוני כמה קופסאות של "שימורי תירס הנגב". היא בחנה גם אריזה של דגני בוקר עם ציורים של דגים משתכשכים בים, ולבסוף הניחה אותה בצד.
"מישהו גידל תירס בנגב?" הוא שאל.
נועה משכה בכתפיה. "ניסה, לפחות. פעם".
"יש לך פותחן?"
"היו כמה. איבדנו אותם".
הוא צחק, ואז חדל. מן הסתם הבין שלא התבדחה. "אז איך…?"
"לא יודעת. חשבתי שאולי לך יהיה פתרון. הילדים לא אכלו משהו בריא כבר שבועיים, ואני לא בטוחה שהאננס המוזר הזה היה בריא בכלל. רוב הזמן הם חיים על במבה אדומה ומילקי שוקו-תפוז, ואורנג'דה ולפעמים מק'דיוויד".
יוני סובב אליה את גבו וחיפש במעיל הצהוב שלבש קודם לכן. הבגדים שמצאו עבורו הילדים היו סרבל ג'ינס ארוך וחולצה שחורה עם הדפס ורוד של להקה בשם ווסטלייף, שנועה מעולם לא שמעה עליה. הוא גרב, כמוה, גרביים לא תואמים. "גרביים זה אחד הדברים שיש כאן הכי הרבה", הסבירה לו קודם לכן. "אבל אין אפילו זוג אחד תואם. מצטערת".
יוני לא נראה כמו מישהו שאכפת לו מהחוש האופנתי שלו, והיא חשה הקלה כשגילתה זאת. הוא התעסק מעט עם המעיל, ולבסוף שלף משהו שנראה כקרס ארוך ומעוקל.
"דיג מהסוג הישן", הסביר. "משעמם לי לפעמים על הסירה".
בקצת מאמץ, הוא הצליח לנעוץ את הקרס במכסה אחת הקופסאות, והחל למשוך אותו דרך מעטה הפח, שנכנע ללחץ ונפתח לאטו. "ייקח לי קצת זמן, אבל נראה לי שאפשר לפתוח ככה הכול", אמר.
נועה חייכה אל ענת. "תקראי לכל מי שרעב שיבואו לקחת תירס ופיצה".
הילדה הנהנה ורצה משם. נועה הוציאה מהמיקרוגל שלוש אריזות והכניסה שלוש אחרות, וכשהסתובבה גילתה את יוני בוחן אותה, הבעה משונה בעיניו.
"מה?"
"כלום. אני פשוט חושב על מה שהיא אמרה קודם על ארץ לעולם-לא".
"זה לא –"
"אני מתחיל להבין את זה. אבל בכל זאת, יש לך כאן ילדים אבודים לדאוג להם".
נועה משכה בכתפיה, מחייכת. פיטר פן עף לאנגליה ובחזרה. הוא לא איבד את דרכו מעולם. אולי אי-אפשר כשעפים. "בדרך כלל הם דואגים לעצמם. כולם מסתדרים פה בסוף". היא הגישה לו קערית עץ מעוצבת, שהייתה למעשה רק פלסטיק דמוי עץ.
"אה-הא". יוני שפך את תכולת הקופסה לקערית, והחל לפתוח אחת נוספת. "ואיפה זה פה, בדיוק?"
"אמרתי לך". אבל נועה הבחינה שהוא החווה על הקירות סביבם. "אה. זה קניון".
היא ראתה את מבטו חולף על פני החנות, על מכשירי החשמל – חלקם מוכרים, וחלקם מוזרים יותר. על הריהוט המשונה מסביב. על ערמות החפצים הפזורות בחוץ: בגדים, נעליים, עטים, ספרים, כלים, והרבה מאוד גרביים. "זה לא נראה כמו שום קניון שאני אי פעם ראיתי".
"טוב, אל תצחק, אבל אני חושבת שזאת הקומה השנייה של התחנה המרכזית".
"מה?"
"חלק מהילדים הלכו לאיבוד בתחנה המרכזית והגיעו הנה דרך פה. ואחד זוכר בפירוש שהוא ירד מתחת לקומה שלוש".
יוני צחק. "זה לא יכול להיות. הייתי בתחנה המרכזית הרבה פעמים".
"בקומה השנייה? באמת?"
יוני הרהר בכך בעת ששפך את תכולת הקופסה השנייה. הוא התיישב על כורסה נטולת גב בצבע תכלת, לאחר שהזיז ממנה בעדינות חתול מנומר, שהתמתח במחאה והתכרבל בתגובה על יוני עצמו. "כן. אני די בטוח".
"אז אתה אחד מאלו שהצליחו לצאת. יש כאלה. אנחנו לפעמים רואים אותם עוברים, אבל הם לא רואים אותנו. זה קורה לפעמים גם במקומות אחרים, ביער או ברחובות. אבל בעיקר כאן". כמו בתגובה לדבריה ראה יוני איש צעיר, עטוף במעיל ובעל חזות זרה, פיליפינית או סינית, חוצה את שטח הקניון שבחוץ. נראה שהוא לא בדיוק עומד באותו מקום בו יוני ונועה עמדו, אלא מעבר למסך אובך או ערפל כבד. בעודו הולך ומתרחק מהם, בלע אותו הערפל לחלוטין.
"זה… ממש מפחיד". יוני הנמיך את הקערית.
נועה משכה בכתפיה, עדיין מביטה בערפל. "לא. רק מוזר. הרבה דברים מוזרים קורים כאן".
"ניסיתם פעם ללכת אחרי אחד מהם?"
"לא!" נועה הסתובבה אליו בחדות, והפילה את קופסת השימורים. "וגם אל תנסה. הם יודעים לאן הם הולכים ואתה לא. אתה בחיים לא תצליח ללכת אחריהם".
גבותיו התרוממו ומצחו התקמט מעט. נועה הסמיקה והתכופפה להרים את הקופסה.
יוני רחרח את התירס. "ומאיפה מגיע האוכל?"
"מאיפה שהכול מגיע".
"שזה?"
"אנחנו לא יודעים", הודתה נועה. "אתה פשוט קם בבוקר וזה שם. בערמות מבולגנות, שאם יש לנו מזל מסתדרות לפי 'בעיקר אוכל' ו'בעיקר בגדים'". התלונה הייתה יותר לשם הרושם מאשר לשם התלונה. נועה אהבה מאוד לבלות בקרים שלמים בחיטוט בערמות, צדה אוצרות.
יוני נד בראשו, טופח בידו על סנטרו. היא הבחינה שהוא מביט בה שוב, והסמיקה, נמנעת ממבטו. דניאל ונטלי נכנסו, והיא תחבה לידיהם שתי קערות תירס ואת אריזות הפיצה המלאות.
"אין לך שאלות גם?"
"מה?" היא פנתה להביט בו.
"שאלות. את יודעת". יוני חייך. "איך הגעתי לכאן, למה אני פה, וכאלה".
היו צריכות להיות לה שאלות. היא הביטה בו, תזכורת מהלכת לזמן הרב שבילתה מחוץ לעולם המבוגרים. ואולי משהו באמצע, בעצם. הוא התנהג קצת כמו ילד בעצמו, עד עכשיו. הוא שאל הרבה שאלות שהתרגלה לשמוע. "איך הגעת לכאן?"
"שטתי בספינה שלי", יוני אמר. "יש לי ספינת דיג קטנה. הייתה סערה, ולא הצלחתי לחזור לחוף. נפלתי, ו… כנראה שאיבדתי את ההכרה ונסחפתי לכאן".
נועה נשפה על חתיכת הפיצה שלה, ונגסה בה. "זה נשמע כמו משהו שהיה קורה בים לפני מאות שנים".
"כן, זה לא נפוץ היום", הודה יוני. " הימים ממופים טוב מאוד, ואפילו לסירות קטנות יש מספיק ציוד מתוחכם כדי שלא, אה -"
"ילכו לאיבוד".
יוני חייך. "זה היה נראה כמו ביטוי חסר משמעות כאן".
"אני חושבת שיש לו יותר משמעות כאן". נועה בחנה את מעיל הגשם הצהוב שלו. "לך אין?"
"מה?"
"ציוד מתוחכם כזה".
"אה". יוני נד בראש, ובלע כף מלאה בתירס. "הוא היה מקולקל".
"ועכשיו אתה פה". נועה הניחה את חתיכת הפיצה שלה. היא איבדה את התיאבון. "חבל".
"חבל?" היא התקשתה לפענח את הבעתו, וקטלגה אותה כבלבול. מאוחר יותר, כשחשבה על כך, החליטה שזו הייתה הבעה פגועה.
"אתה תקוע, אתה מבין. אין לך איך לצאת מכאן". היא קמה והתהלכה בחדר, מורטת את צמידי החוטים שלה. "ואין לי מה לעשות בשבילך".
יוני חייך קלות, בולע באיטיות את התירס שלו. "אני לא צריך שיעשו בשבילי כלום". היא לא ענתה, והוא המשיך לסקור אותה כשפסעה סביב החנות. "ואת? את לא תקועה?"
"תקועה. אבל… לי זה פחות מפריע".
"את עוד לא מכירה אותי", העיר יוני. "איך את יודעת מה יפריע לי?"
נועה נוכחה לדעת שלא הייתה לה תשובה טובה לכך. היא סקרה אותו באיטיות. "אתה… מבוגר".
"אמרת את זה קודם".
"מבוגרים לא מסתדרים פה".
"את מסתדרת". הוא חייך שוב. "למה את מנסה להפחיד אותי?"
והנה זה חזר, שוב. קצר-נועה, אמהּ נהגה לקרוא לזה. כשהדברים שהתכוונה להגיד ולא התכוונה להגיד התבלבלו, כשלא הצליחה לבטא את עצמה. היא מעולם לא תקשרה היטב עם בני גילה או מבוגרים ממנה. ילדים היו אנשי השיחה הטובים ביותר עבור נועה. השיחות אתם היו פשוטות כל כך. רק רצונות ופחדים, רק אמת.
במובן מסויים, היה מנחם לדעת שהשנים לא שינו דבר. היא שתקה.
"את מסתדרת", אמר יוני שוב, לבסוף. "נכון?"
"כן, אבל-"
"אז גם אני אסתדר".
קולו היה בוטח, ונועה לא הצליחה להגיד דבר. הוא נראה נחמד. דומה יותר למבוגרים שניסו לעזור, אז, מאשר למבוגרים שהכירה על האי. איך תוכל לספר לו על החיים על האי? כשאין אף פעם בגדים במידה שלך, אוכל רגיל, ספרים, נעליים, עיתונים, כלי מטבח, מגבות רחצה? כשקמים בבוקר ושום דבר לא נמצא במקום בו השארת אותו?
היא שמעה את קולות הלעיסה מאחוריה, והזדעקה, חגה על מקומה בחוסר חינניות. "לא! אל תאכל את זה!"
"מה? למה?" שאל יוני, בפה מלא. הוא אחז בידיו, כפי שחששה, את הקופסה של דגני הבוקר עם ציורי הדגים. הוא בלע, והיא ראתה את פניו מוריקות.
"אל תקיא פה!" ציוותה בקול הסמכותי ביותר שהצליחה לגייס. "בפעם האחרונה שאחד הילדים הקיא פה המקום הסריח חודש!"
יוני השמיע קולות לא ברורים, ולא נראה היה שהוא בוטח בגרונו. נועה תפסה את זרועו ומשכה אותו במהירות החוצה משטח הקניון, כמעט בועטת בחתול לבן עם זנב שחור בחפזונה. דניאל ונטלי, שישבו ואכלו על שפת המים, נראו משועשעים כשיוני כרע במרחק קטן מהם וירק את כל שבלע אל תוך הים.
"כל הכבוד", שיבחה אותו נועה, טופחת קלות על גבו. "אני יודעת איך אתה מרגיש. ממש קשה לא להקיא את זה".
יוני שטף את פיו במי ים לרגע ארוך לפני שענה. "מלחים לא מקיאים. מה היה הדבר הנוראי הזה?"
"דגגי בוקר".
"מה?!"
"דגגי בוקר. דגני בוקר בטעם שמן דגים. עם שמנת צמחית".
"את צוחקת".
נועה נדה בראשה. ענת, מלאת יוזמה ולהוטה לסייע כתמיד, באה במרוצה כשבקבוק זכוכית בידה. נועה חלצה את הפקק והגישה ליוני את הבקבוק. הוא רחרח בחשדנות, מקשיב לרגע לקול התסיסה, ואז לגם. הבעה חסרת פשר התפשטה על פניו. "מה זה בדיוק, השתייה הזאת?"
נועה חייכה. "גזוז".
***
יוני נזכר ביומן רק לאחר ימים אחדים. הספרון נח על אחד ממדפי הספרים בדירת הגג הקטנה שלו, שכוח מלב. יוני לא השתמש הרבה במדפי הספרים – הוא אהב לאסוף ספרים נדירים, לשמור אותם ולמכור אותם במחיר גבוה יותר, אם התאפשר הדבר, אבל בדרך כלל לא קרא אותם בעצמו. ובכל זאת, הזנחת היומן, מטלה שכבר קיבל על עצמו, לא התאימה לו. בדרך כלל נהג לטפל במטלות מיד. הוא הסיר את הכיסוי מהמחשב, בו לא השתמש כבר זמן מה, התחבר לאינטרנט, וחיפש את משפחת שליו באילת. היו שבע, אך אף אחת לא ברחוב טשרניחובסקי 57. הוא התקשר אליהן אחת-אחת. באף אחת מהמשפחות לא הייתה נועה. כמה מבעלי הבית שענו לטלפון היו גסי רוח במיוחד לגבי כך.
הוא התקשר לעיריית אילת לברר לגבי משפחת שליו, אבל מעבר לשבע המשפחות הקיימות, לא נמצא שום תיעוד לשליו שחיפש, או תיעוד לילדה בשם נועה שליו, עם או בלי יו"ד. באי רצון, שאל יוני את הפקידה עמה שוחח אם תוכל לבדוק האם גרה בעיר בעבר משפחת שליו שעזבה אותה, והיא ענתה לו בפליאה שהם לא שומרים רישומים של כל המשפחות שגרו בעיר, בטח שלא בטווח בלתי מוגדר כזה-או-אחר של שנים, ושהיא חושבת שהוא מבזבז את זמנו.
יוני הבין בפליאה שהיא צודקת. המרדף המשונה אחר ילדה שאיבדה את יומנה מאוד לא התאים לו. אבל הוא חש רצון עז, לא מובן, להשיב את היומן לבעליו. התחושה החדשה סקרנה אותו. הוא סרק שוב במהירות את דפי היומן, אבל לא היו תאריכים באף עמוד. העמודים האחרונים, עם זאת, נראו בוגרים יותר, הכתב מעט עגול, מובנה יותר, בוטח יותר. אין ספק שהיומן נכתב במשך שנים, מה שאומר שבוודאי היו בו רמזים למקום המצאה הנוכחי של נועה שליו. הוא השתיק את הקול הקטן והמציק בירכתי מוחו שאמר לו שמה שהוא עושה הוא חדירה לפרטיות, והתיישב שוב לקרוא.

איבדתי שוב את המפתח. הלכתי הביתה, ממש עד הדלת, ואז גיליתי שהוא לא בתיק. לא בתא הקטן, ולא בתא הגדול, ולא בקלמר, ולא בשום מקום. הפכתי את כל התיק. אחר כך הלכתי בחזרה לבית ספר, והסתכלתי על המדרכה כל הדרך, וחזרתי עד השולחן, והסתכלתי מסביב בכל הכיתה, ואז באולם ספורט, ואז בחצר. הלכתי שוב הביתה, אבל אמא עוד לא חזרה, אז באתי לשבת פה, ליד הריף.
המאמנות נותנות עכשיו אוכל לדולפינים, וכל מיני אנשים מתל אביב וחיפה ומקומות רחוקים אחרים מסתכלים על הדולפינים קופצים. אני מקנאת קצת בדולפינים. הם לא צריכים להיות חברים של אף אחד, אפילו לא של המאמנות, ואף אחד לא יסתכל עליהם מוזר אם הם פשוט ישחו משם. אין להם שום דבר לשמור עליו, שום דבר לאבד, שום דבר שהוא ממש שלהם, חוץ מכל הים, והאצות, והצדפים, ואני בטוחה שאף אחד מהם לא קם בבוקר ואומר "מעניין איפה הצדף שלי, הוא נעלם", או "אל תשכחי את האצה שלך כשאת חוזרת מבית ספר, אולי תקשרי אותה על הצוואר שלך כדי שהיא לא תיעלם".
בים אי אפשר לאבד כלום. אולי בגלל שהכל כל הזמן נאבד, כי הגלים מזיזים הכל, אם הוא לא קבור באדמה. חבל שאני לא יכולה לקבור את המפתח של הבית באדמה. חבל גם שאני לא יכולה לגור בים. לזוז גם עם הגלים כל הזמן, לשחות לכל הכיוונים כמו הדולפינים, ולחזור רק כשאני רוצה. להיסחף ולשוט ולהיות רגועים ולא להצטרך לזוז כל הזמן, כי הכל זז ממילא, ואם הכל זז לא צריך לרוץ ולמהר ולהיזהר ולזכור כל הזמן דברים, ולחשוב למה רק לך זה קורה.
המורה לטבע צודקת. מרגיע להסתכל על הים.
מעניין אם יש מישהו אחר שמרגיש ככה.

כל האנשים הבודדים, חשב יוני, וגילה שהוא אוחז בכוח בדפי היומן הקטנים. הוא ריפה במהירות את אחיזתו לפני שמגעו יפורר את הדפים הבלויים. הוא ניסה לצייר לעצמו את פניה של הכותבת. בת כמה הייתה כאן? שמונה? עשר? שתיים עשרה? הוא לא הכיר ילדים, ולא ידע לשייך את סגנון הכתיבה לגיל מסוים, ואולי ממילא הגיל המסוים הזה לא התאים למילים שנכתבו. ובת כמה הייתה היום? שש עשרה? שבע עשרה? אולי יותר? כל השנים, עם היומן הזה, עד שאיבדה אותו בים. אם יוני היה במקומה…
אם יוני היה במקומה הוא לעולם לא היה כותב יומן ומאבד אותו בים. ליוני היה רק יומן אחד בכל חייו, תיעוד ורישום של הדיג בים, של המכירות והקניות שהיו קשורות לסירה שלו, ושל רשימות חשובות אחרות. והוא שמר אותו בקפידה במגירה מסודרת בסירה. הוא היה דייג, כמו אביו וכמו סבו וכמו סב-סבו, ובכל זאת הלך בכל יום לבית הספר בהרצליה וחזר בכל יום הביתה, ועלה על הסירה הדוממת מדי פעם, בערבים, וחלם שיוכל להרים את המפרש, ולשוט, לשוט הרחק משם. אולי חלם להניח כף רגל על איים שאדם מעולם לא דרך עליהם, כמו אותם מגלי ארצות שסבו היה מספר אודותם, וקווי הגיל סביב עיניו היו מתרככים כשדיבר וינק מהמקטרת שלו. ואולי פשוט חלם על אותם גלים, על הסחף, על תנועה רכה מעל מים כחולים עם העולם המסתובב, על סירה שבה מביטים תמיד אל הזריחה החדשה ומשאירים כל ערב את היום שחלף הרחק מאחוריך.
הוא ידע עכשיו שיהיה חייב להחזיר לנועה את היומן שלה. מחר ילך לסניף הדואר ויחזור עם כל חוברות דפי זהב של אזור אילת מהשנים שעברו. אולי ימצא מספר טלפון שנדד עם משפחת שליו מרחוב טשרניחובסקי. אולי אפילו כתובת חדשה שיוכל לנסוע אליה ישירות. ואם זה לא יעזור, ייגש אל בלש שיוכל לאתר את המשפחה. אולי אפילו ייסע לאילת בעצמו.
תוכנית הפעולה המפורטת הרגיעה את יוני. הוא חשב על נערה שקטה, ביישנית, שתקבל לידיה את היומן שאיבדה ולא ציפתה מעולם שיחזור אליה כמו בקבוק מכושף מאגדה, מתנה מהים שאהבה. בחיוך קל על שפתיו, סגר יוני את היומן בטפיחה והשיב אותו למקומו.
***
השמש החלה לשקוע. יוני התנמנם, ראשו על ערמת בנדנות צבעוניות, שאחת מהן נקשרה על ראשו ומצחו כדי להצל על עיניו. נועה הביטה בו, מהורהרת. בשעות שחלפו הוא הספיק לבנות מחדש את המדורה, להקיף אותה באבנים ולמלא את קרחת היער הקטנה בעצים להסקה במקום הזרדים שאספו הילדים. לאחר מכן, צלה בתוכה תפוחי אדמה ומרשמלו בטעם לימון, ניפח סירת גומי לצהלותיהם של הילדים, וחיזק את יתדותיו של אחד האוהלים המאולתרים שהקימו בשטח, שנח עד כה על גבם של שני כסאות, מחוזק באמצעות אטבי כביסה. הוא עשה עבור הילדים את כל אותם דברים שנועה לא ידעה שהייתה אמורה לעשות, והיא חשה אבודה שוב, לראשונה מאז שהגיעה לאי. הוקל לה מאוד כשיוני בילה את השעה האחרונה מול אחת הערמות שעל החוף, שכללה תערובת לא ברורה של משחקי עץ ומשחקי קופסה ישנים ומשחקים ממוחשבים שאבד עליהם הכלח, ולבסוף הגיח עם משחק טטריס ופירק סוללות משני טמגוצ'י כדי להפעיל אותו. נועה חייכה כשחבט במקשים בהתלהבות. הוא היה מבוגר, אבל בדרך משונה דמה מאוד לילדים.
קרני השמש האחרונות נגעו בים. יוני נאנק כשחתול לבן עם כתמים אפורים דרך על בטנו בדרכו אל הרחובות, ופקח את עיניו. החתול הסתובב להביט בו, ליקק את עצמו לרגע, ואז המשיך ללכת אל תוך הסמטאות. יוני ונועה עקבו אחריו במבטם.
"איך קוראים לו?"
"מה? לחתול?" נועה חייכה. "אין טעם לתת להם שמות. עד שאתה נותן לאחד מהם שם הוא הולך". למעשה, היא תהתה כבר זמן רב האם החתולים התחלפו במהירות גדולה כל כך דווקא בגלל שהילדים התעקשו לתת להם שמות.
"הולך? את מתכוונת שהם יוצאים מפה?"
נועה קימטה את מצחה. המושגים של כניסה ויציאה היו זרים לה כל כך. "הולכים ובאים. ככה זה חתולים".
"מה זאת אומרת?"
נועה משכה בכתפיה. "היה לך חתול פעם?" יוני נד בראשו לשלילה. "אז ככה הם. מופיעים, נעלמים לכמה שעות, חוזרים, נעלמים ליומיים, חוזרים. אז זה המקום שהם נעלמים אליו, אני חושבת. הם היחידים שיכולים ללכת ולחזור ככה".
יוני התיישב והביט אחרי החתול בעניין. "ניסיתם פעם לעקוב אחריהם?"
נועה הקדירה את פניה. "אי אפשר לעקוב אחרי חתול".
יוני עמד לומר משהו נוסף, אך עיניו ננעצו במשהו מאחורי גבה. "תראי".
היא הסתובבה אל הים וחייכה. היופי, כמו תמיד, היה עוצר נשימה. אליפסות מבהיקות בשלל צבעים בשמים לאור השקיעה, מחזירות את בוהקה של השמש שקרניה האחרונות השתקפו עליהן, מרחפות אל החוף צרורות-צרורות ובבודדים, בכל צבע על פני האדמה – ובכמה שהמציא האדם בעצמו – כמו קשת שיכורה של צבעים וגוונים שהתנפצה והתפתלה בכל הכיוונים.
הילדים, שחלקם כבר התנמנמו בעצמם, שעטו אל המים בצחקוקים. יוני קם כדי להיטיב לראות, וניער את החול ממכנסיו. "מה זה?"
"אתה לא מזהה?"
הוא אימץ את עיניו. "זה נראה כמו… בלונים?"
נועה הנהנה. "בלוני הליום".
הוא סקר את השמים. "יש פה בטח מאות".
"אולי אלפים. כל הבלונים שעפים לשמים, מרצון או בלי כוונה".
"הייתי צריך לנחש". יוני קרב אל שפת המים. "אבל ראיתי בלוני הליום נוחתים".
"אם נגמר להם האוויר. הרוב פשוט עפים עד שהם מגיעים הנה". נועה הסירה את הגרביים שלה, זרקה אותם לאחת הערמות מאחוריה, והתקרבה גם היא אל שפת המים. הגלים ליחכו את אצבעותיה.
הבלונים החלו להנמיך, והילדים רדפו אחריהם אל החוף בצווחות עונג, שומטים אחריהם בובות ברבי, רובוטריקים, כוח המחץ ועוד מגוון רב של בובות פלסטיק שהיו נפוצות כל כך באי. יוני התרומם על קצות אצבעותיו ולכד בלון שקוף שבתוכו נעו כמה בלונים קטנים, צבעוניים. הוא משך את החוט, קירב את הבלון אליהם, והציע אותו לנועה. היא נדה בראשה. "צריך לשחרר אותו. הוא ממילא ימשיך הלאה בלילה".
"הם באים בכל ערב?"
"כן. וכל ערב יש חדשים". היא הביטה באחד, מבריק וזוהר בצורת בובה, שחלף במרחק קטן מעל לראשם. "כאלו, למשל. כבר ראיתי כמה מהם בזמן האחרון".
"אני חושב שקוראים להן בראץ".
"המממ. הראש שלהן אמור להיות כזה גדול, או שזה בגלל הבלון?"
"אני לא בטוח".
ענת הגיחה בדשדוש מתוך המים, אוחזת בבלון ורוד גדול בצורת דובון אכפת-לי, ונראתה מרוצה מעצמה מאוד. יוני חייך כשהגישה לו אותו וקשר את החוט לפרק ידה בעדינות. "כמה ילדים יש פה?" שאל כשענת רצה לעבר האוהל המאולתר.
נועה הרהרה. "בין עשרה לחמש עשרה".
"חמישה עשר". יוני הרים גבה. "גם הם הולכים ובאים?"
"לא כמו החתולים, אבל כן". נועה הצביעה על ענת. "היא הצעירה ביותר. היא הגיעה בערך חודשיים לפניך, אני חושבת. כנראה בת שש, או שבע. דניאל הכי מבוגר, אני חושבת, אבל גם הוא פה רק שנה-שנתיים".
"רק?"
נועה הביטה אחרי בלון הבובה, שהנמיך עוף לעבר פנים האי, עוקב אחרי חבריו. היא חשה בעיניו של יוני נחות עליה. "כמה זמן את פה?"
חתול שחור קטן רדף אחרי החוט שהיה מחובר אל הבלון. "אני לא יודעת בדיוק. כמה שנים. אולי יותר".
"איך הגעת הנה?"
נועה העיפה עוד מבט בים, ופנתה ללכת. "כמו שאתה הגעת. רק מדרך אחרת".
הוא לא המשיך לשאול, והיא הייתה אסירת תודה על כך. היא שמעה את צעדיו הרכים על החול מאחוריה. "חלק ישנים באוהלים על החוף, אבל הרוב ישנים שם", ציינה, מצביעה אל היער. "יש דשא, או עלים שנשרו, ואפשר לרפד עם בגדים. זה די נוח".
"איפה את ישנה?"
נועה הניעה את אצבעה. "שם, בחדר".
יוני בהה. "בקראוון הגרוטאה הזה, בלי הגלגלים?"
"החדר שלי", אמרה נועה. "זה מזכיר לי, כדאי שנשים שם את הקרס שלך. יש יותר סיכוי שהוא לא ייעלם שם, למרות שזה לא בטוח".
"ייעלם", יוני אמר באיטיות, פוסע אחריה בחזרה אל שטח הקניון. "כמו הבלונים והחתולים?"
"בערך. הערמות מתחלפות כאן כל בוקר, ולפעמים פעמיים ביום".
"מי מחליף אותן?"
נועה משכה בכתפיה. זה היה כמו לשאול מי חיבר את מרכז הקניות עם החוף. "אל תחליף בגדים אם אתה רוצה ללבוש את זה גם מחר", היא הזהירה.
יוני הביט בסרבל שלו ועיקם את אפו. "אני חושב שאני אנסה למצוא משהו".
היא חייכה. "אני לא הייתי משתמשת במילים האלו".
להפתעתה, הוא חייך בחזרה. הם נכנסו בחזרה לחנות מכשירי החשמל המאובקת, ויוני מצא את הקרס במקום בו השאיר אותו, על הספה דמוית השפתיים. הוא ליפף אותו היטב בתוך המעיל הצהוב.
"לא יורד כאן גשם", אמרה נועה.
יוני משך בכתפיו. "יש לו ערך סנטימנטלי. חוץ מזה, אני לא מתכנן להישאר כאן".
נועה שתקה והובילה אותו בחזרה אל הקראוון, פותחת את הדלת בזהירות.
"כדאי לחזק את הצירים האלו", העיר יוני, וכשלא הגיבה הוסיף, "אני אעשה את זה מחר בבוקר. יש פה חשמל?"
"לא. הוא קצת רחוק מדי". נועה הדליקה מצת בצורת ג'ירפה, הצמידה אותו לפתיל של נר סגול בצורת בחורה ערומה, והרימה אותו כדי שיוני יוכל להסתכל סביב. הוא הביט בבגדים המפוזרים, במזרן, בפוף בצבע תכלת-ורוד באחת הפינות. היא ראתה את עיניו ננעלות על ערמת הספרים שליד המיטה, ונעה לאחור מבלי לשים לב לכך, קרוב יותר אליהם.
"זה שר הטבעות בתרגום של רות לבנית?" היא הנהנה. "יש לך כאן לפחות חמישה", יוני המשיך. "זה שווה מאות שקלים בחוץ, את יודעת".
"לא במצב הזה". נועה חייכה חיוך עקום ופתחה את אחד הספרים לשבריר שנייה, מספיק כדי שיוכל לראות את כתב היד הצפוף המכסה את כל שולי הספר, לאורך ולרוחב. "לא מגיעים לכאן דפים חלקים. זה הספר עם הכי הרבה שוליים, והוא מגיע הנה המון".
הוא הרים גבה. "את כותבת יומן?"
"לא אמרתי את זה", נועה לא הצליחה למנוע מקולה להישמע חשדני.
"לא, אבל לא חשבתי שאת מנסה לשפר את התרגום או כותבת הערות שוליים". יוני חייך, והיא נרגעה. הוא הניח את המעיל בפינה הרחוקה ממנה. "טוב… אני אלך לישון. ומחר נכין לוח שנה. ואולי שעון שמש. ומצפן".
"מצפן", נועה גיחכה.
"מצפן", חזר יוני. "לילה טוב, נועה".
הוא פנה לצאת, סגר אחריו בזהירות את הדלת, והיא נותרה לתהות, בפעם הראשונה מזה שנים, מה באמת הייתה השעה, ומה התאריך, ואיפה באמת המזרח.
***
יוני אמר לעצמו שהנסיעה נועדה לבקר חברים, אבל הוא היה אדם מעשי, והטיעון החזיק מעמד בקושי עד באר שבע, שם חלף על פני העיר בלי להיכנס לתוכה. בשלב זה כבר מצא את עצמו בוהה מבעד לחלון לקול צלילי הרדיו המקרטע ברכב השכור, מושיט יד אל בקבוק המים הצונן במושב האחורי, ומבריש באצבעותיו את היומן הקטן בכל פעם שעשה זאת. היומן היה הדבר היחיד שקרא בשבועיים האחרונים, בהפסקות, תמיד עוצר לחשוב אחרי הקריאה, מקטלג את המילים הפזורות שגמע, בונה את דמותה של נועה בראשו. הוא כבר ידע הרבה אודותיה. על קשיי השינה. על הטיולים הליליים לחוף, על הבהיות הארוכות בגלים. על השעות שבילתה בקריאה, צוללת לעולמות אחרים, ועל הבכי שתקף אותה לעיתים כשהספרים הסתיימו, אפילו "הסיפור שאינו נגמר". על שני החתולים שלה, שאימצה וגידלה בחצר למורת רוחה של אמה, שעבדה כמדריכת תיירים במסלול קבוע באילת, מדקלמת כל יום את אותם טקסטים, באותה צורה. על אביה, שלא היה נוכח בחייה, למעט ביקורים מעטים בחופש הגדול, בבית בצפון, שלא אהבה. על המפתחות שאיבדה, ולא רק מפתחות – גם מחברות, ספרים, תיקים, גומיות לשער, כסף, בגדים. וגם על הדברים שמצאה: שברי זכוכית, מטבעות ישנים, צדפים, המוני צדפים, אבנים משונות, אטבי כביסה, מהדקי נייר, נוצות יפות. חפצים שונים שאנשים אחרים ראו כחסרי ערך. הילדה-נערה שנגלתה לעיניו מבין דפי היומן הייתה שונה ממנו במובנים רבים כל כך, ועם זאת דומה לו. כמעט נדמה היה לו שהוא מסוגל להרכיב מאותם רסיסי ילדה-נערה את האדם שתהיה היום, נועה שהצליחה להתגבר על פיזור הנפש והבדידות וחיה לה אי-שם, אדם שלם יותר, בוגר יותר. אולי כבר הייתה בכיתה י', אולי בכיתה יא'. אולי היא יוצאת עם חברים לקולנוע, אולי היא לומדת לבגרויות, אולי היא מתכוננת לגיוס, חולמת על יחידה מובחרת, לומדת ניווט ממפות. אולי היא עדיין נוסעת באוטובוסים ומתבלבלת לפעמים ושוכחת באיזו תחנה לרדת. אולי היא מאבדת מפתח, כמו אנשים רבים, פעם בשנה, וצוחקת על כך. חיוך עלה על שפתיו למחשבה זו.
הוא נשם עמוק כשהחנה את הרכב השכור ברחוב טשרניחובסקי. הבית במספר 57 היה מטופח, חצר יפה, אם כי כמעט נטולת צמחייה. אור בקע מבעד לתריסים הסגורים, וטרטור המזגן הגדול שטפטף אל תוך עץ דקל ליווה קולות שקשוק כלים. מה אם נועה הייתה בפנים? מה אם, בניגוד לכל הציפיות, בניגוד להיגיון הבריא, בניגוד לכל התחקירים שעשה ולכל המידע שהצליח ללקט, היא עדיין גרה פה, בבית הזה, ואולי ישבה לשולחן לאכול ארוחת ערב ממש עכשיו? בתור התחלה, הוא יחזיר לה את היומן, כמובן. יוני הביט בספרון הקטן. הוא חש דחף להציץ בו פעם אחרונה, אפילו אם בעליו היו ממש מאחורי הדלת הזו, מצפים לקבלו. יוני התעלם ממדקרת אשמה מהירה והושיט את ידו אל הספרון.

הגשם הראשון היה היום. באזור הזה, הגשם הראשון הוא בדרך כלל גם האחרון, או אולי אחד לפני האחרון. אבל תמיד מדהים לראות את כל העיר נקייה כל כך פתאום. הביוב שנסתם קצת פחות מדהים. אבל כשהייתי קטנה, תמיד הייתי רצה החוצה בגשם ומסתובבת ומסתחררת הרבה הרבה, מהר מהר, עד שאי אפשר היה כבר לדעת מה רואים והכל היה כתמים וצבעים מטושטשים, ומאבדים כיוון, ומאבדים את היכולת להבדיל בין פרטים. הייתי עושה את זה אפילו עכשיו, אבל אני לא לבד מספיק. משגיחים עליי. היועצת הזאת, והפסיכולוגית של אמא, ואמא בעצמה. פעמיים בשבוע, כשאין מי שיבוא להשגיח עליי, אני חייבת ללכת לסיורים שלה. היא נותנת לי להביא ספר, אבל המסלול נשאר תמיד אותו דבר. איך אפשר לאהוב דרך שהיא אותו דבר בכל יום? שאומרים בה את אותן מילים, והולכים לאותם מקומות, ורק האנשים מתחלפים?
היום הלכתי הביתה ברגל ונתתי לגשם להיספג בבגדים שלי ולטשטש את הראייה. הלוואי שהיו לי משקפיים ויכולתי פשוט להוריד אותם מדי פעם ואז כל העולם היה הופך למטושטש. כשאני לא רואה דברים ברור, לפעמים נדמה לי שאפשר לראות דברים אחרים. מקומות אחרים. בזמן האחרון יותר ויותר נדמה לי שאפשר לראות אותם. אני לא בטוחה מה המקומות האלו, אבל לפעמים יש לי תחושה של מקום זר, לא בדיוק בישראל ולא בדיוק בשום מקום אחר. אני יוצאת שוב לחוף, מאוחר בלילה, כשאמא ישנה. נדמה לי שהים מתכסה בערפל, ויש שקט מוחלט, ופתאום יש ריח של יער, בלי שום סיבה. זה צריך להפחיד אותי. אבל אני מרגישה קצת פחות לבד. קשה לי לכתוב על זה בלי להרגיש מטופשת. לפני כמה ימים לא מצאתי את המפתח שלי ולא את השיעורים שהייתי אמורה להכין, אז השארתי את התיק ליד הבית והלכתי לשחות סתם ככה, בבגדים. ממילא לא חסרות להם סיבות לצחוק עליי, גם בלי זה. אבל הם צחקו יותר משציפיתי, אז פשוט לא חזרתי לחוף. שחיתי המון, אולי שעות, עד שאיבדתי כיוון ובכלל לא ידעתי מה החוף שלנו ומה החוף של מצרים. ואז נדמה היה לי שאני רואה משהו במרחק. משהו במים, רחוק, גדול. לא כמו ספינה. יותר דומה לאי. אבל אין איים בים סוף, לפחות לא קרוב אלינו. לא במרחק שחייה. אני יודעת את זה. ובכל זאת ראיתי משהו.
וזה קרה עוד לפני. בטיול האחרון של הכיתה במדבר יהודה, למשל, כשאיבדתי את המדריכה ואת הקבוצה לאיזה חצי שעה, פתאום הרגשתי ריח של ים, והסתכלתי מסביב, ונדמה היה לי שאני רואה שוב את הערפל הזה, שיש לו ריח ותחושה ומראה של משהו אחר, משהו לא שייך. והייתה את הפעם ההיא שכבר כתבתי עליה, כשהייתי בשיכונים החדשים בצפון העיר והתבלבלתי בדרך ולא הייתי בטוחה איזה חצי שעה שלמה איך חוזרים הביתה, למרות שראיתי את אחד המלונות מרחוק. גם שם היה ערפל. מלא ערפל.
אני בטוחה שלא כולם רואים את הערפל הזה. הוא לא בתחזית, והוא בא משום מקום וחוזר לשם. נדמה לי שהוא מופיע כשאני הכי אבודה. או אולי כשאני הכי לבד. אני בטוחה שהוא קשור לאי הזה שהופיע אז. הלוואי שיכולתי להגיע אליו. למרות שנדמה לי שאולי הוא פשוט רודף אותי, כמו בסיפורי רוחות ישנים, ואז הוא פשוט יופיע יום אחד ואני אוכל רק לעשות צעד קטן ולהגיע. אני כל הזמן חושבת שאולי הייתי צריכה לפחד. אני לא מפחדת. אני רוצה לדעת מה יש בצד השני של הערפל הזה.

יוני הקדיר את פניו וסגר את היומן. הוא לא ידע למה החליט לקרוא דווקא את העמוד הזה. הוא קרא את היומן כחצי תריסר פעמים, אבל לא אהב לקרוא את העמודים בסופו. נועה כבר לא כתבה על הים, או על הגלים, או אפילו על אמא שלה ועל הילדים האחרים, על הדברים שאיבדה ועל הדברים שמצאה, על החום המעיק תמיד ועל שיעורי הבית שהייתה שוכחת להכין. הדבר היחיד שהעסיק אותה הייתה אותה פנטסיה דמיונית של עולם אחר, המקום הזה, שהיה בכל מקום ובכל זאת לא הצליחה להגיע אליו לעולם. היא רצתה כל כך להיות שייכת, להרגיש שייכת, אך נואשה מהתקווה שתרגיש כך אי-פעם, והמקום היחיד אליו הייתה שייכת עוד בעיני עצמה היה מקום דמיוני שאיש לא היה שייך אליו.
הוא העביר יד בשערו, נושם נשימה עמוקה. ואם מי שתפתח את הדלת לא תהיה נערה חייכנית ומאושרת, אלא אותה ילדה-אישה רדופת-עיניים שראה בדמיונו? מה יגיד לה? היו דברים רבים כל כך שרצה להגיד בשבועות האחרונים. הוא רצה לספר לה שהיא לא לבד, שכולם מרגישים אבודים לפעמים, ושהוא מרגיש אבוד כל כך לפעמים, ובלילות נטולי שינה הוא חומק מדירת הגג בשקט והולך לישון על דרגש העץ בספינה, ורק רעש הגלים מצליח שוב להביא אליו את השינה, ורק בים, רק כשהוא עומד על הסיפון ומניע את ההגה והרוח נושבת במפרש, רק אז הוא מרגיש שייך, רק לים הזה. הוא רצה להגיד לה שהתחושה הזו תשתנה, שהיא תגדל ותתבגר ותמצא את המקום שלה, היא תמצא, הוא יודע… יום אחד היא תמצא את האנשים שיתאימו לה, חברים אמתיים, אנשים שיהיו לה דברים משותפים אתם ואהבות משותפות. המסגרת של בית הספר לא התאימה לה, אבל אולי בצבא, אולי באוניברסיטה… יום אחד… יום אחד אולי תמצא אפילו מישהו להשתייך אליו, ותחושות הבדידות לא ייעלמו לעולם אבל ידעכו, יירגעו, ישובו לצוף רק בעתות משבר, כמו אצלו, כמו אצל כולם…

הוא דפק בדלת.
"רק רגע!" אמר קול גברי נמוך. הוא שמע צעדים, ואז הדלת נפתחה. בפתח עמד איש מזוקן, בעל מראה של סבא חביב, בחולצת משבצות. הוא חייך אל יוני. "ערב טוב".
"ערב… טוב", יוני אמר, אבל כבר לא הביט באיש המבוגר, אלא בשולחן הערוך שמאחוריו, שני הורים צעירים, שלושה או ארבעה ילדים, וסבתא. הפנטסיה התנפצה לרסיסים. נועה ואמא שלה גרו לבדן.
"אפשר לעזור לך?" שאל הגבר, חיוך קל על שפתיו, כמי שהיה לו את כל הזמן שבעולם.
"אבא, מי זה?" קראה האם הצעירה שליד השולחן.
"אני… סליחה". יוני התנער. "סליחה על ההפרעה. אני מחפש את נועה שליו. אני חושב שהיא… גרה פה. פעם".
"שליו?" החיוך על שפתיו של האיש המזוקן נעלם. "אני לא מכיר נועה שליו. אבל גרה כאן שרה שליו, פעם. לפני שנים".
שרה שליו. הוא שמע את שם אמה של נועה לראשונה. יוני התענג על המידע כמו על פנינה אבודה שעלתה ברשת עם הדיג. "שנים? כמה שנים?"
"אני לא זוכר בדיוק. אנחנו מהקיבוץ, אתה מבין", האיש החווה לאחור, כולל בדבריו את כל המשפחה. יוני לא טרח לשאול באיזה קיבוץ מדובר. "פגשתי אותה רק כשקנינו את המקום". הוא הביט שוב ביוני, מצחו חרוש קמטים. "אישה עצובה מאוד. לא ידעתי למה היא גרה לבדה לגמרי בבית הגדול הזה. היא לא דיברה הרבה, ואסי – החתן שלי, הוא לא שאל שאלות".
יוני נשף את האוויר העצור בריאותיו. "אתה יודע לאן היא עברה?"
הזקן נד בראשו. "אני מצטער".
יוני שתק. ולמה ציפה, בעצם? הוא ידע שנועה לא גרה כאן יותר. הוא ידע את זה כבר כשהתקשר לכל משפחת שליו באילת. למה יצא להרפתקה הלא מציאותית, הלא הגיונית הזו? מה חשב שיקרה, שיגיע וימצא את נועה באופן קסום בחצר האחורית בביתה של משפחה אחרת? אולי קשורה לעץ, כמו כלב תועה ומבולבל?
הוא השפיל את עיניו, נעץ מבט בשטיח הכניסה החום, בכתובת "ברוכים הבאים" הקלועה עליו. נועה הייתה אבודה. והוא לא היה יכול לאמץ אותה אל לבו ולהציל אותה מעצמה. הוא מעולם לא היה האיש הזה.
"תודה… סליחה על ההפרעה", מלמל שוב, ופנה ללכת.
"רגע, בחור, רק רגע". הוא חש את ידו של הזקן על כתפו, ופנה להביט בו. "בעצם, אולי החתן שלי יודע משהו".
יוני עצר, וחיכה ללא תקווה רבה כשהזקן הלך בחזרה לשולחן, החליף כמה מילים עם האיש שישב בראשו, ושניהם הלכו יחד אל שורת המגירות שבמטבח. האישה העיפה בו מבט עצבני מעט, ללא ספק כעוסה על ההפרעה הלא מתוכננת לארוחת הערב המשפחתית, אבל נערה בת שש עשרה עם שער ג'ינג'י ארוך חייכה אליו בביישנות מאחורי השולחן. נועה הייתה בוודאי בגילה עכשיו, הרהר יוני, ואז עצר. אולי לא. שנים, הוא אמר? כמה שנים?
"בבקשה", האיש הזקן הניח דף מצהיב בידיו. "היא השאירה לנו את זה. כתובת למכתבים".
עיניו של יוני נפערו לרווחה, והוא הביט מהדף אל עיניו של האיש הזקן ושוב אל הדף. דווקא כשויתר על ציד האוצר, מצא את המטמון. "שרה שליו, רחוב הירקון 15, דירה 4, תל אביב". תל אביב. היא הייתה כל הזמן הזה בתל אביב, כל כך קרובה, ובכלל לא עלה בדעתו…
"תודה!" בפרץ רגש לא אופייני, יוני לחץ את ידו של הזקן. היד הייתה מקומטת וחמימה, אבל האחיזה, לאחר ההפתעה הראשונית, הייתה חזקה. "תודה רבה!"
"בבקשה, בחור צעיר, בבקשה". האיש המזוקן חייך. "אני מקווה שתמצא את מה שאתה מחפש".

עד שהגיע יוני לאוטו, כבר הספיק לחייג למודיעין 144, וגם מספר הטלפון של שרה שליו היה בידו. הוא העיף מבט בשעונו. מאוחר מדי. הוא יחייג אליה מחר בבוקר. או שאולי ייסע ישר אליה.
הוא התניע את המכונית ויצא לחפש אכסניה לישון בה בלילה. בדרכו, העיף שוב מבט ביומן שנח על כסא הנוסע לצדו. בדפים השחוקים, הישנים, ועם זאת לא מחוקים, למרות הזמן שעבר עליהם בים. שנים, אמר האיש הזקן. שנים. איך יתכן? היומן בוודאי נשמר בביתה של נועה והתגלגל בדרך כלשהי אל הים רק בשבועות האחרונים… כן, זה ודאי מה שקרה. נועה איבדה את היומן בים. היא הצליחה לאבד אפילו את היומן, סוף-סוף…
או אולי לאבד את עצמה. אישה עצובה מאוד, אמר האיש הזקן. גרה לבדה לגמרי בבית הגדול הזה. יוני חש משהו שוקע בקיבתו. למה לא שאל את האיש הזקן אם הייתה לה בת? או אם הוא יודע איפה הבת הזו? הוא חש דחף פתאומי לסובב את הרכב, לא כדי לחזור לבית ברחוב טשרניחובסקי, אלא כדי לנסוע צפונה, לתל אביב, ממש באותו רגע, לנסוע עד שיגיע באמצע הלילה לבית ברחוב הירקון וידפוק בדלת רק כדי לוודא, רק כדי לראות במו עיניו שנועה שם ושהיא בסדר, שלא קרה לה כלום…
קול ההיגיון הכריע לבסוף, כמו תמיד. אבל בכל זאת, מצא את עצמו נוהג לא אל אזור האכסניות, אלא אל החוף. הוא לא היה באילת כבר שנים, אבל זכר את הדרך.
וזה היה שם, בדיוק כפי שנועה כתבה במילים היפות והפשוטות האלו של הילדים. ריח הים, השקט המוחלט, רחש הגלים, האורות המעטים במרחק, בשני הצדדים. היופי הזה של החושך. היופי הזה, שילדה קטנה ואבודה, שנערה גדולה ואבודה, היו יכולות לטבוע בו.
והנה, הוא אמר את זה. הוא ביטא את חששותיו, גם אם לא בקול. אבל הם היו מגוחכים, בוודאי. נועה לא תעשה כזה דבר. נכון? היה לה אופי חולמני, אבל שכל ישר. היא לא תלך ותעשה… משהו, רק בגלל תחושה שתעבור עם הזמן. רק בגלל שלא סיפרו לה עדיין שהתחושה הזו עוברת. רק בגלל שיוני עוד לא מצא אותה.
***
נועה פיהקה ומצמצה אל השמש כשהניעה את הדלת על ציריה בזהירות. הדבר הראשון בו הבחינה היה יתד עץ גדולה תקועה בחול, וסביבה סימוני מספרים. הצל נח באזור השעה עשר. יוני, נזכרה. היא לקחה לעצמה קרטיב בטעם רמזור – רמזור סגול-כחול-לבן, משום מה – שכבר התחיל לנזול מקופסה באחת הערמות. היא התקרבה אל הילדים, ששיחקו דמקה בעזרת כלים מאולתרים ממסמרים, בובות קטנות וחלקי לגו צבעוניים. "איפה יוני?"
יובל הצביע לכיוונו הכללי של הקניון בעזרת קוביית הלגו שלו.
"תודה". היא הביטה בילדים. "אכלתם משהו? חוץ משוקולד וממתקים וחטיפים?" הוסיפה במהירות.
"כן. אכלנו לחם". נטלי נראתה כמעט נעלבת. "ענת מצאה בבוקר לחם בטעם שוקולד-תפוח". היא הצביעה על שקית ריקה למחצה שנחה על המדשאה, שחתול ג'ינג'י מפוספס רחרח בחשדנות. "רוצה?"
נועה לקחה פרוסת לחם ורחרחה אותה, מחקה מבלי משים את החתול. "איך זה?"
"יותר טעים מהלחם וניל-בננה, אבל פחות טעים מהלחם נקניק-יין", אמרה נטלי.
נועה צמצמה את עיניה אל הילדה. "לא אמרתי לכם לא לאכול לחם נקניק-יין?"
נטלי הנמיכה את עיניה במהירות והעמידה פנים שהיא משחקת בדמקה – בעזרת כלי שחמט, הבחינה לבסוף נועה. היא נאנחה ופנתה ללכת אל היער, מכרסמת את הלחם שוקולד-תפוח. הם צדקו. הוא לא היה גרוע כל כך. היא התעכבה ליד אחת הערמות ושלפה כמה ירקות שנראו כמו הכלאה לא מוצלחת בין בצלים לעגבניות, שכבר יצא לה להכיר את טעמם, ולאחר מכן שמלת ג'ינס עם כתפיות וכיסים בצבע ירקרק. נועה השוותה אותה ללבושה הנוכחי, והחליטה שהיא טובה יותר. היא הלכה להתרחץ.
כשחזרה מהאגם, גילתה נועה בצער שהותירה את מברשת השער מחוץ לחדרה בלילה הקודם. היא הברישה את שערה באצבעותיה בעודה סורקת במבטה את הערמות, תוהה באילו מהן היה סיכוי טוב יותר למצוא משהו שלא יהיה דומה למסרק בעל ידית בצורת בובה בלתי ניתנת לאחיזה, ואז הבינה שיוני עדיין לא חזר מהקניון. נדמה היה שהאוויר התקרר לפתע, אף על פי שהיא ידעה שמעולם לא היה חורף באי. רק דניאל ונטלי שיחקו עכשיו בדמקה, מכרסמים פופקורן מתוק בצבע כתום מתוך שקית שקופה, והיא הלכה אליהם במהירות, מורטת את צמידי החוטים שעל פרקי ידיה.
דניאל הרים אליה את עיניו כשהסתירה את אור השמש. "נועה, יופי, תגידי לה שבדמקה הצריח לא יכול לזוז קדימה-"
"יוני לא חזר?" קטעה אותו נועה.
דניאל משך בכתפיו, מחקה כמעט בדייקנות את תנועותיה שלה. נטלי נדה בראשה.
"מישהו הזהיר אותו?"
דניאל החוויר מעט, ונטלי הניחה את ידיה על פיה, באיחור קל. "את חושבת ש…"
"יוני!" נועה קראה, ורצה אל הקניון. היא נכנסה אל חנות מכשירי החשמל, אבל מלבד ענת, שישבה מכונסת בתוך פוף שמן וצפתה בשידור של "קשת וענן" בטלוויזיה, לא ראתה איש. היא המשיכה משם לחנות תכשיטים, חנות טפטים, חנות חומרי בניין – כולן ריקות כמעט לגמרי – ובאף אחת מהן לא היה יוני. היא לא העזה להרחיק אל תוך הקניון, למקום בו לא יכלה עוד לראות את האי כשהסתובבה לאחור. "יוני!" קראה שוב, בקול רם יותר, והקור שנשמה מילא את גופה, מזדחל לאט עד קצות אצבעותיה. מעולם לא היה לה מבוגר להיות אחראית לו, והילדים לא יכלו ללכת לאיבוד שוב. ויוני… יוני היה מבוגר, אבל היא לא חשבה… היא פשוט שכחה…
ואז היא שמעה את הקול. צליל מובחן, לא מזוהה ועם זאת מוכר במעורפל של שקשוק מתכת.
"יוני!" קראה שוב, נסוגה באותה עת לאחור.
"נועה?" קרא יוני בחזרה, וקולו נשמע קרוב משחשבה. היא נמלאה הקלה ופסעה מעט לפנים, לא רחוק מדי. הערפל היה קרוב כל-כך.
"איפה אתה?"
השקשוקים המונוטוניים התחזקו, עד שעגלת סופרמרקט עמוסה הגיחה מעבר לפינה. יוני אחז בידית הפלסטיק בשתי ידיו, מוביל את העגלה שאחד מגלגליה חסר. חיוך עלה על פניו כשראה אותה. היא רצה אליו. "איפה… מה…?"
"הלכתי קצת לטייל", אמר. "האמת שלא הייתי הרבה בתחנה המרכזית, במיוחד בקומה השנייה, אבל הייתי די בטוח שיש שם איזה קיוסק, ואולי אפשר להביא לילדים איזה קרקרים…"
"יש לנו קרקרים".
"חשבתי על קרקרים נורמליים. לא בטעם תפוז-פירות יער".
נועה חיבבה את הקרקרים הירוקים-כתומים-כחולים, אבל שמה לב כבר שהילדים לא חלקו את טעמה. "אז מצאת קיוסק".
"מצאתי מינימרקט שלם". יוני הדף את העגלה עוד מעט לפנים, ונתן לה להביט בתכולתה. לחם, דגנים, חלב, ירקות ופירות רגילים לגמרי – לא עגבניות שרי בצורת לב ופירות שהיו שילוב בין אפרסקים וענבים. וגם גבינות, אורז לבישול, פנס אחד…
"זה לחדר שלך". יוני הרים את הפנס והושיט לה אותו, מחייך אליה, ונראה לרגע כמו אחד הילדים, כשהיו אוספים עצים למדורה מבלי שתזכיר להם, או ממלאים בקבוקי מים באגם, או מביאים מהערמות אוכל משהו שבאמת היה אכיל. נועה כמעט טפחה על ראשו בחיבה, אבל לבסוף חייכה בחזרה, אם כי החיוך היה מעט מהוסס. לא היה לו מושג באיזו סכנה נמצא. היה עליה להסביר לו, כמה שיותר מהר. בינה לבין עצמה הצליחה להודות שלא סיפרה לו זאת עד עתה לא רק מכיוון שנוכחותו של יוני בלבלה אותה, אלא מכיוון שרצתה שלא יפחד מהמקום. הילדים פחדו בהתחלה, אבל התרגלו במהירות. ויוני…
מה היה הסיפור של יוני, בדיוק?
היא תפסה בצד העגלה ועזרה לו לדחוף אותה החוצה. "הלכת הרבה פנימה?"
"רק קצת. לא רציתי להתרחק יותר מדי. היה הרבה ערפל ופחדתי לאבד את הדרך".
היא נשמה לרווחה ואחזה בזרועו. "אל תעשה את זה יותר, יוני. ככה הולכים לאיבוד".
הוא נראה נינוח משציפתה. "חשבתי שאנחנו כבר באיבוד".
"כן. אבל ככה… ככה…" היא לא הייתה בטוחה כיצד לתאר לו את זה.
"חוזרים לעולם שבחוץ?" הוא השלים ברוך.
"לא! לא! זה בדיוק מה שחושבים, שהיית חושב, אבל…" היא כשלה שוב בלשונה, כמו תמיד בנוכחות מבוגרים. איך תסביר לו מה קרה לאחרים? דמעות תסכול עמדו בזוויות עיניה, והיא מצמצה בכעס. "אני אראה לך. אבל אנחנו צריכים ללכת ממש עכשיו. עוד מעט היא ממריאה".
יוני הביט בה והנהן, ונועה תהתה האם הפסיק לשאול כיוון שחש שאינו מקבל ממנה תשובות הגיוניות.
ענת הציצה מחנות החשמל והאלקטרוניקה למראה העגלה, והלכה אחריהם כשדחפו אותה לבסוף אל החוף, עד ששלושת הגלגלים הנותרים נתקעו בחול וחדלו לנוע.
"תקחי את החלב למקרר, חמודה, ותקראי לאחרים שיבואו לאכול", נועה הניחה שתי קופסאות בידיה של הילדה. "יוני, בוא". היא לקחה את ידו ומשכה אותו אחריה, ואז עצרה והביטה שוב בעגלה, מבטה מתעכב על תבנית ביצים. "לא היה במינימרקט הזה מחבת, במקרה, נכון?"
יוני נד בראשו, ונועה נאנחה. "אז לא חשוב".
היא הובילה אותו לאזור המיוער. "כאן פחות מסוכן", אמרה. "אתה רואה? פחות ערפל. כל עוד לא נכנסים עמוק אל תוך העצים, ואפשר לראות את החוף, זה בסדר. בקניון ברגע שעוברים את הפינה אי אפשר לראות כלום. וגם בסמטאות".
"איזו סכנה?" שאל יוני.
"תראה בעצמך. זה תמיד בערך בשעה הזו". נועה התיישבה על גזע עץ נמוך, וסימנה ליוני לשבת לצדה. רעש הטרטור נשמע עד מהרה במרחק, בתחילה חלש, ואז הולך ומתחזק. הערפל לפניהם, בקצה היער, החל להתבהר, חושף למחצה גבעה נמוכה ועליה כלי טיס ישן, שנראה לנועה, עדיין, כאילו יצא מסרט מצויר.
"מטוסים?" יוני קם על רגליו. "יש מטוסים על האי? אז אפשר -"
"חכה". עיניה נותרו קבועות בשתי הדמויות הקטנות, המרוחקות, בפנים. טייסת ונווט מדברים זה עם זה. האם חשבו שיצליחו הפעם? האם עוד ידעו בכלל שיש הפעם, או שכל הפעמים התחברו לטיסה אחת רציפה שלא צלחה לעולם?
"אבל הוא טס!" יוני צעד לפנים. "אנחנו יכולים ללכת אתו, אולי עוד אפשר…"
"אי-אפשר. יוני, תסתכל רגע". נועה מרטה את צמידי החוטים שלה. הוא הביט בה לרגע ארוך, מאבק קצר מתחולל על פניו, ואז התיישב שוב.
כלי הטיס החל להתדרדר במורד הגבעה בקול טרטור רועש, ואז, לפתע, התרומם, עולה למעלה, מתוך הערפל, מפזר אותו.
הוא חצה את האוויר בקול מחריש אוזניים מעל ראשיהם של הילדים, שאפילו לא חדלו ממשחקם כדי להביט בו, ופנה לעבר הים. לאחר רגע, נעלם שוב במעטה ערפל ועננים.
הם ישבו רגע בשתיקה לפני שיוני קם על רגליו, מביט הפעם אל הסמטאות. מתוך הערפל נשמע קול טרטור שהלך והתחזק.
לאחר רגע פרץ כלי הטיס מהערפל שמעל הרחובות הצרים, וטס – הישר לעבר היער ממנו יצא.
יוני הביט אחרי כלי הטיס בפליאה, ואז הפנה את מבטו אל נועה. "אבל… זה לא הגיוני מבחינת כיוונים, זה הפוך מהכיוון שהוא בא ממנו -"
צווחת זעם ותסכול איומה גברה על קול הטרטור מחריש האוזניים של המטוס כשזה חלף מעל ראשיהם ופנה לנחות באזור הגבעה. נועה כמעט והצליחה לראות את השער הסומר על זרועותיו של יוני, ולא האשימה אותו. בפעמים הראשונות היא חשבה שמדובר ברוח רפאים. לקח לה זמן ללמוד ולהבין. זמן, ואחרים שאבדו.
"הוא לא הצליח לצאת", אמר יוני.
נועה הנהנה. "היא מנסה כל יום, בערך באותה שעה. וכל יום היא חוזרת לאותו מקום".
"למה?"
נועה עצרה, יודעת שהכול יהיה תלוי בתשובה הבאה שתיתן, כל ההבנה שלו, כל הדברים שיעשה מעתה מתוך הרצון המשונה לצאת. "איך אתה יכול לעזוב מקום כשאתה לא יודע איפה הוא נמצא, איפה אתה נמצא?" היא הצביעה על אזור הגבעה, שהחל שוב להתכסות בערפל. "היא לא תגיע לשום מקום. אף פעם. רק בחזרה לכאן".
יוני הביט במטוס, שנעלם שוב בערפל. קול הטרטור גווע כעת, והאי היה שקט שוב. "היא?" שאל.
נועה הנהנה. "אולי שמעת עליה. אמילייה ארהארט".
יוני בהה בה. "את צוחקת".
"ידעתי ששמעת עליה", נועה הנהנה. "אני לא שמעתי, לפני שבאתי לכאן. לא הקשבתי ממש בבית ספר. הנווט שלה, פרד, הסביר לי… זה היה נשמע די גדול, הטיסה הכי ארוכה סביב העולם. אז הם עוד היו יכולים להסביר משהו. עכשיו הם רק טסים וחוזרים". נועה הפנתה את גבה אל הגבעה ואל הערפל, והחלה ללכת אל החוף. היא שנאה להביט בזה. אבל זה היה נחוץ, בשביל שיוני יראה. בשביל שהוא יבין.
הוא היה שקט, אבל לאחר רגע שמעה אותו ממהר אחריה. הוא התאים את צעדיו לצעדיה. "מה זאת אומרת? אי אפשר לדבר אתה?"
"היא לא מדברת. לא ממש רואה אותך כשאתה עובר לידה. יש לה מבט ריק, אטום כזה". היא הציצה בפניו. "הם גם לא התבגרו".
"זה לא יכול להיות".
"זה כן. כאן. אתה חושב שהם אוכלים משהו? ישנים?"
הוא שתק. "כמה זמן היא עושה את זה?"
"אתה יודע מתי היא נעלמה?" קולה של נועה היה נמוך. "התביישתי לשאול".
"בסוף שנות השלושים, אני חושב".
"אז כנראה שמאז".
"היא אפילו לא אמורה להיות בחיים", אמר יוני.
נועה הנהנה. "זה מה שקורה כשאתה מנסה לצאת. אני חושבת שמשהו שומר עליה בחיים. אולי האי. אני לא יודעת".
"זה… נוראי". יוני דיבר בשקט, והתקרב אליה מעט יותר, כמו מבקש נחמה.
"כן. יש עוד כמוה".
"מבוגרים?"
"כן. מעט. רובם לא מגיעים לכאן, כמו שאמרתי. ומי שבא תמיד מנסה לצאת. אם הוא מנסה ללכת דרך הערפל, לא משנה מאיזה דרך… הוא משתגע. אני לא יודעת איך זה קורה, אבל בסוף הדבר היחיד שנשאר בראש זה הרצון לצאת, ואין מקום לשום דבר אחר, ואז הולכים לאיבוד יותר ויותר, ואז כבר שוכחים הכול, חוץ מזה שאתה רוצה לצאת". היא השתתקה לרגע, מניחה לאצבעות רגליה להתחפר בחול. רחש הגלים הקרובים היה ניגוד חד לרעש המנוע, שהיה חזק כל כך עד לפני כמה רגעים. "הילדים כנראה בטוחים מזה. הם יכולים ללכת לאיבוד רק פעם אחת. אם הם נכנסים לערפל הם פשוט יוצאים שוב כאן, או יוצאים החוצה. כשהם גדלים קצת, בדרך כלל. אף אחד לא נשאר כאן לנצח".
"חוץ ממך". יוני נעמד מולה, אבל היא לא הביטה בו. "בגלל זה את לא יוצאת? כי את מפחדת לאבד את עצמך?"
"לא", נועה הרימה את מבטה מהחול, והפעם חייכה. "אני פשוט מתאימה לגור פה".
"אני לא חושב שמישהו מתאים לגור פה", יוני הביט סביבו, מהורהר. "זה היה יכול להיות ממש מגניב בתור נופש, או חופשה. אבל אני לא חושב שאפשר לחיות פה. עם הדברים שנעלמים כל הזמן, וכל האוכל והחפצים המוזרים. את לא מתגעגעת הביתה?"
"לפעמים", אמרה נועה. "אבל לא הכרת אותי בבית. הייתי מאבדת הכל. מחברות, כסף…"
"… מפתחות", אמר יוני, ונועה חייכה שוב.
"המון מפתחות. נראה לי שלכל אילת יש מפתחות של הבית הישן שלי".
"ואם היית יכולה לחזור?"
נועה השתהתה. היא תהתה על השאלה הזו בעבר, פעמים רבות. אילו הייתה יכולה לחזור. לעשות את כל הדברים שלא הספיקה לעשות. לרקוד שוב בגשם. היא התגעגעה לגשם. לאכול פעם אחת חביתה מטוגנת. לפגוש שוב את אמא שלה.
"אבל אני לא יכולה. אז אין ממש טעם לדבר על זה".
חתול לבן התחכך ברגלו של יוני, והוא התכופף ללטף אותו.
"יש כאן עוד נעלמים מפורסמים ששמעתי עליהם?"
נועה הרהרה, מורטת את צמידי החוטים שלה. "אני לא בטוחה. למדת בהיסטוריה על כ"ג יורדי הסירה?"
***
הדבר הראשון בו הבחין יוני בבניין מספר 14 ברחוב הירקון, היה ששביל הגישה אליו היה נקי למשעי. גם החצר נראתה מטופחת, וכך גם חדר המדרגות. הוא בוודאי עבר על פני הבניין הזה יותר מפעם אחת ולא הבחין בדברים הקטנים, העדינים, שהבדילו אותו משאר הבתים ברחוב. אמה של נועה אהבה סדר, ניקיון וטיפוח. הוא ידע עוד לפני שראה את השלט על הדלת בקומה הראשונה למי שייכת הדירה. הדלת הייתה צבועה בצבע עץ ללא רבב, ועציצים נתלו במסדרון בסימטריה משני צדיה. כך תיארה נועה את ביתה. את הבית שהיה שלה. 'שרה שליו', אמר השלט. לא 'משפחת שליו'. אפילו לא 'שרה ונועה'.
הוא לא היסס הפעם לפני שדפק בדלת, אך לאחר שעשה זאת תהה לעצמו איך תקבל אותו אמה של נועה – איש זר, מוזנח למראה לאחר נסיעה של יום, לא מגולח, בבגדים מקומטים. דחף רגעי לברוח אחז בו, אבל אז הדלת נפתחה, ויוני מצמץ פעם, פעמיים. "ג-גברת שליו?"
"כן?" האישה שהביטה בו הייתה אף מוזנחת ממנו. שערה האפור היה אסוף בתסרוקת מרושלת על קודקודה, פניה נקיים מאיפור וחרושי קמטים. כתם לבן עיטר את חולצתה החומה, והיא הייתה יחפה, שולי מכנסיה הפרומים מעט נעים סביבה בחוטים קטנים, כמו נחשים.
"אני, אה…" מה התכוון יוני להגיד? בנסיעה הארוכה בחזרה מאילת בנה בראשו סיפור שלם, ארוך ומפורט, לסיבה לדפוק על דלתן של נועה ואמה. הסיפור נעלם כלא היה. הוא מעולם לא היה טוב בסיפורים.
"כן?" היא שאלה שוב.
"אני, אה, יוני. אני חבר ישן של נועה", אמר יוני מבלי לחשוב, והצטער מיד. במקרה הטוב, יואשם בפדופיליה. אך עיניה של שרה שליו התבהרו והיא לקחה את ידו.
"חבר של נועה שלי? באמת?"
"כן?" הוא לא התכוון שהמשפט ישמע כמו שאלה.
"בוודאי שכן. אתה גם בגיל הנכון, והכול… ואתה נראה קצת כמו שהיא…" היא בלעה את רוקה. "איפה היא? שמעת משהו? אתה יודע?"
"איפה היא?"
"בגלל זה באת, נכון?" עיניה נמלאו דמעות לפתע. "שמעת משהו, נכון? גילית משהו? הפרס עדיין תקף, גם אם הם לא מפרסמים יותר. אני אשלם, יש לי כסף, חסכתי…"
היא המשיכה לדבר, אך מוחו של יוני נאטם. במקום כלשהו בראשו, כבר ידע. ואיך היה יכול לא לדעת? הוא היה אדם הגיוני, תמיד. זו הייתה הקללה שלו. מהרגע שמצא את היומן, לא יכול היה שלא לתהות. נועה שלוֹ הייתה אדם עצוב ובודד, לכודה בעולם הדמיוני שיצרה לעצמה, בפנטסיה. לאנשים כאלו, חשב לעצמו, קל היה להישאב ולחדול.
"אני מצטער", קטע את דבריה של גברת שליו, שקט מאוד. "אני לא יודע איפה נועה".
היא התנדנדה לרגע, ויוני עמד לזנק לפנים ולתמוך בה, אך היא נשענה על משקוף הדלת, עיניה קהות. "אל תתנצל. חששתי מזה. אני מצטערת שהתנפלתי עליך ככה, אני… לפעמים אני חושבת שהיא חוזרת. ולפעמים אני חושבת שאולי היא רק שלחה מישהו, להגיד לי שהיא בסדר, שמישהו יודע, או ראה…" הדמעות זלגו על לחייה, והיא מחתה אותן בשרוול חולצתה. "אני מצטערת, אני מצטערת… לא פגשתי אף חבר של נועה עד היום, בטח לא אחד שבא עשר שנים אחרי שהיא נעלמה, והנה אני מבריחה אותך… סליחה, אני… סליחה… בוא, תיכנס, שב…"
עשר שנים. המספר הכה ביוני כמו גל מים קפואים בשעת סערה. עשר שנים. הוא הגיב בקהות חושים, הביע התנגדות רפה בלבד כשהובל פנימה, אל הדירה הנקייה והמסודרת ללא רבב. הוא חיפש בקדחתנות הסבר מניח את הדעת לנוכחותו, זהות בדויה, מקום מגורים באילת – כל דבר. אבל נראה היה שגברת שליו לא חיפשה. היא הכינה לו כוס קפה, והושיבה אותו ליד שולחן סלוני קטן, שעליו מפה מסודרת וסימטרית ובמרכזו המדויק שני פמוטים. היא דיברה ללא הפסקה, מספרת לו על נועה, על הידיעות האחרונה שהתקבלו ממנה, שטענו שהיא נראתה יורדת מאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב והולכת אל הרחובות. היא סיפרה לו על אוזלת היד וחוסר האונים של המשטרה, על הכעס שחוותה, על אביה של נועה שאיבד עניין בחיפושים אחרי זמן מה, ושוב על נועה, על נועה, על נועה… הוא נאחז במילותיה כטובע. "אתה הבן של שאולי?" נזכרה לאחר עשרים דקות של שיחה. "היית אתה ביסודי, לא?"
"אה, אני… כן…" יוני לא היה רגיל למצב כזה. ללא ספק הצטייר בעיני גברת שליו כעילג במיוחד, בזכות הגמגומים והבלבול. "נזכרתי… נזכרתי בה לא מזמן. ואז, אה… שמעתי שהיא נעלמה, ורציתי…"
"ספר לי עליה. בבקשה, ספר לי". הייתה כמיהה בעיניה, אותו תיאבון ורצון לשמוע שהיה בו עצמו, אך מוכפל עשרת מונים, תיאבון ורצון שהפכו עם השנים לרעב וצמא נוראים. ויוני ידע, באותו רגע, שלא יוכל לספר את האמת, שלא יוכל לספר לה אפילו על היומן. היא תיקח אותו ממנו. "היא… הייתה מאוד נחמדה", גמגם. "היה לה דמיון מאוד מפותח. והיא חלמה הרבה".
היא צחקה. "את זה אני יודעת, יוני". אבל היא הבינה כבר, ראה במבטה, שלא יוכל לספר לה הרבה יותר מזה. העמדת פני ילד ביסודי התאימה לו – 'הבן של שאולי' כבר לא זכר דבר מהילדה השקטה שהייתה בכיתתו ותמיד איבדה את שיעורי הבית. "אתה רוצה אולי לראות את החדר שלה?"
יוני רצה. מאוד רצה. נועה כתבה קצת על החדר שלה, והוא בנה אותו בראשו, כמו תרשים, כמו שרטוט אדריכלי. אבל את הצבעים לא הצליח לדמיין. ולא את אוסף הצדפים הגדול שנח, נקי ומבהיק, על השידה. את תמונת הג'ונגל האפריקאי מעל המיטה הבודדה עם המצעים שעליהם לילה מלא כוכבים, את אהיל הנייר המקושקש שהכינה בעצמה בשיעור מלאכה. את הוילון התכול על החלון, את בובת הבד הישנה על אחד ממדפי הספרים הרבים. ומסמר אחד, ליד הדלת, ועליו תלוי מפתח על חוט. גברת שליו הסירה אותו. "תמיד היה אחד נוסף", אמרה. "היא הייתה מחליפה אותם כמו גרביים. מאבדת אותם בלי הפסקה".
יוני גמע את החדר בעיניו. זה היה, במובן מסוים, כמו לפגוש צל של נועה עצמה. צל נלעג וחיוור, אך למרות הכול, צל אמתי. נדמה היה לו שריח ים עולה בנחיריו. "שמרת את החדר שלה כמו שהוא היה", אמר, אם-כי מעולם לא ראה את חדרה המקורי של נועה.
"לא בדיוק". היא חייכה חיוך מר. "אני לא יכולה לשחזר את הבלגן שלה. אבל גם בלי הבלגן, החדר הקודם שלה היה שונה. והיה גם את הנוף של אילת בחלון". החיוך נעלם. "לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה להישאר שם. אבל… הפעם האחרונה שראו אותה, זה היה פה. באילת היו לנו שכנים, היו לה מורים בבית הספר, אבל כאן אין לה אף אחד. אם היא תרצה, אם היא תחפש, היא תמצא אותי… ואולי אני אמצא אותה…" היא העבירה את ידיה על המדף הנקי, על אוסף הצדפים. "אני לא מאמינה שהיא מתה, אתה יודע".
"גם אני לא", אמר יוני.
גברת שליו הביטה בו בשקט. "אני חושבת שהיא פשוט לא רוצה לחזור".
יוני לא מצא את המילים לרגע. הוא בהה בגברת שליו, פיו יבש, מחשבותיו מתרוצצות. אין ספק שהיומן של נועה לא הגיע מעולם לידיה. אבל גברת שליו, בניגוד לעולה מן היומן, הבינה והרגישה הרבה יותר משנועה ידעה.
"היא לא רוצה לחזור", המשיכה גברת שליו. "כי לא היה לה טוב אתי".
"אני לא חושב שזה היה קשור אלייך", יוני החליק את ידו על אחד הצדפים, מלטף את פניו השטח הגליים.
"תסתכל". היא פתחה את אחת המגירות. "תקרא את זה. היא השאירה את זה אחריה. קרעה את זה מהיומן שלה".
היא דחפה לידו דפי נייר מרוטים מעט, ויוני לא הצליח למנוע מידיו לרעוד כשקרא.

אני מוכנה לעזוב עכשיו. הבנתי איך עושים את זה. מצאתי את הדרך לשם, למרות שזאת כנראה דרך שאי אפשר למצוא, רק לאבד. בגלל זה ילדים יכולים. זה בדיוק מה שהם עושים, מאבדים. את היד של אמא, את הדרך הביתה או לבית ספר… חוסר המיקום הזה, שבו אתה רק אחד בהמון ואתה כל כך קטן ואתה בטוח שאף אחד לא ימצא אותך. הרגשתי ככה, כשהייתי קטנה יותר. אני זוכרת יום אחד ברכבת. את הרגע הזה שבו העולם כל כך מבלבל ולא יודעים לאן הולכים וכל הכיוונים נראים אותו דבר ונראה שזה ישאר ככה תמיד – ברגע הזה, אתה הולך לאיבוד באמת.
רק ילדים יכולים לעשות את זה. אבל אולי גם אני אצליח.
אם זה ילך כמו שצריך, זאת הפעם האחרונה שאני אכתוב ביומן הזה. אני לא חושבת שיש טעם לנסות לקחת אותו אתי. בטח יהיה שם משהו שאני אוכל להשתמש בו, ממילא כל הדברים החשובים שלי כבר אבודים ויהיו שם. הלוואי שיכולתי לתלות על הדלת של החדר שלי שלט "הלכתי לאיבוד, תכף אשוב", גם אם זה שקר, רק כדי שאף אחד לא ידאג. במיוחד אמא. קצת עצוב לי עליה. היא אוהבת אותי, ואני אוהבת אותה. אבל אני לא שייכת לכאן, ושתינו יודעות את זה, כל כך הרבה זמן, והיא בכל זאת נאבקת, תולה מפתח על הצוואר שלי, מכניסה כסף לכיסים שהיא תופרת לי, מקפלת לי את הבגדים לבית ספר, ושום דבר לא עוזר. ככה זה כשלא שייכים.
אולי יהיה לה קל יותר, מתישהו. אני מקווה.
המעבר צריך להיות קל. הערפל יוביל אותי לשם. זה יהיה קשה לעבור, ומפחיד ומבלבל ובטח נורא. אני די בטוחה שהדרך הכי טובה היא ללכת למקום שאני לא מכירה. עוד לא החלטתי לאן אני אלך, אבל זה חלק מהעניין. אני אעלה על אוטובוס אקראי בתחנה המרכזית באילת, וארד ממנו בתחנה אקראית, ואלך לכיוון אקראי, שאני לא מכירה. אולי אחליט בהטלת מטבע.
אוף. אין לי מטבע. כולם נפלו מהכיסים, כרגיל, ואני לא מוצאת את הארנק שלי. מזל ששמרתי שטר אחד של מאה. אני אחזיק אותו ביד כל הדרך, רק כדי להיות בטוחה.
אני חושבת שאשאיר לאמא את הדף הזה. את שאר היומן אני צריכה לזרוק. זה מסוכן מדי. יש יותר מדי מידע, יותר מדי דברים שיעזרו להבין אם מישהו ינסה לבוא אחרי. אף אחד אחר לא צריך לבוא אחרי. אף אחד חוץ ממני לא יהיה שייך לשם.
אולי אני אזרוק אותו לחוף לפני שאני עולה לאוטובוס. בשקית סגורה, עם אבן, לתוך המים. זו תהיה הפעם הראשונה שאני מאבדת אותו, סוף סוף. מי יודע? אולי הוא יחזור אליי, שם.

הדף נשמט מידו של יוני. הוא מיהר להרים אותו, אבל גברת שליו הקדימה אותו. היא אחזה בדף, מלטפת אותו קלות באגודלה. "היו לה, ביחד עם זה", אמרה, "הרבה תמונות של כל מיני ילדים שלא נמצאו. אתה יודע, שברחו מהבית, שנעלמו להורים שלהם בכל מיני מקומות הומים. ילדים קטנים. אני לא מבינה את זה. אני לא מבינה את המילים, ואני לא מבינה את התמונות. אני לא מבינה כלום. אבל אני יודעת שהיא הבינה שאני אוהבת אותה. אולי זה אומר שהיא תחזור, יום אחד, כשהיא תהיה מוכנה".
אני אחזיר אותה, רצה יוני להגיד, אבל לא הצליח להוציא את המילים מפיו. הוא המשיך להביט בדף. "גברת שליו, אני יכול לצלם את זה רגע, בחנות צילום כאן בפינה? אני אחזיר לך ממש עוד רגע, את יכולה לקחת את התעודת זהות שלי אם -"
"זה בסדר גמור, יוני, זה בסדר", מלמלה גברת שליו, מניחה בעדינות את ידה על כתפו. "אני מבינה שאני לא היחידה שצריכה את הזיכרונות ממנה".
הוא הודה לה ומיהר במורד הרחוב, כסהרורי, לצלם את הדף הישן. נדמה היה שרגליו נושאות אותו מעצמן, והוא השתעשע לרגע ברעיון לעצום עיניים, ופשוט ללכת, ללכת, לאן שתיקח אותו הרוח, ואולי יגיע למקום אליו הלכה נועה. אולי ילך לאיבוד.
עשר שנים. עשר שנים.
אבל היומן… היומן, בשקית ניילון פשוטה. עשר שנים בשקית ניילון לא אטומה, נסחף בים… איזה ים? עיניו של יוני התרחבו. היא זרקה את היומן לים לפני שעלתה לאוטובוס. במפרץ אילת. והוא מצא את היומן בהרצליה. זה לא… זה היה חסר היגיון.
ואלו היו המילים. משהו בראשו של יוני, במוח שתמיד היה מסודר ואנליטי והגיוני, כל כך הגיוני, התחיל להסתדר מחדש, להיפתח, כמו לבנה ישנה שזזה וחשפה מאחוריה דלת סתרים, כמו טיפה ראשונה של גשם ביום סערה. לא היה הסבר הגיוני להשתמרות היומן. לא היה הסבר הגיוני להגעתו של היומן לידיו. הוא היה צריך להיות בקרקעית ים סוף. הוא היה צריך להיות מפורר לאבקה, לעזאזל. אבל הוא היה שם, בידיו. וגם ההמשך, כעת, הדף האחרון. הדף שהוכיח שנועה הצליחה. היא עשתה את זה. היא הלכה למקום הלא הגיוני, הלא מציאותי, הלא יתכן הזה, המקום בו תרגיש שייכת… ואף אחד לא מצא אותה מאז.
יוני נעמד במקומו, הכביש הסואן מצדדיו הופך לזמזום מציק ברקע. המסע שלו תם כעת. הוא לעולם לא יצליח לעשות את שהבטיח לנועה, את שהבטיח לעצמו. המקום היחיד בו הרגיש אי פעם חסר שליטה, אבוד וחסר אונים היה בים, בגיל שמונה, כשראשו של אביו נחבט במוט המפרש והוא התעלף, והסירה נדדה בים שעות ארוכות עד שהתעורר, ויוני בכה ומחה את עיניו, מביט לכל הכיוונים, בציוד שבקושי ידע להפעיל, ובים מכל העברים, מתפרש עד לאופק, גדול ומוחלט ושולט בכל. אבל יוני למד מאז, חונך, השתפר ושיפר את עצמו. הוא למד טוב מדי. שושנת הרוחות תמיד הייתה קבועה בראשו, מפות נקראו מתוך עניין וכדרך הרגל, הכוכבים היו סימני דרך, שבילים קטנים תמיד הובילו לכבישים גדולים יותר וראשיים, וארצות זרות היו רק עוד תגלית לפענח אותה, תצרף לפתור. והוא פתר. תמיד.
גם לו היה רוצה בכך, יוני לא ידע ללכת לאיבוד.
***
נועה התאמצה והשחילה על החוט את המפתח האחרון שהביאה ענת. היא ראתה מזווית עינה את יוני מביט בה מעל ערמת הבגדים בה חיטט, בחוט שבידיה. ללא ספק גם הוא הבחין שהחוט היה כבד למדי. לא פלא, בהתחשב בכך ששלושים מפתחות מתוך הערמה שהופיעה באותו בוקר כבר נחו עליו. ענת רצה הלוך ושוב מן הערמה אליהם, מגישה בכל פעם לנועה את המפתח שבחרה. המפתחות היו כסופים, מוזהבים, ואפילו ירוקים ואדומים.
"אף פעם לא חשבתי שאנשים מאבדים כל כך הרבה מפתחות", אמר.
"הרבה יותר מזה". נועה צחקה. "זוכר שאמרתי לך שאיבדתי המון מפתחות כשהייתי קטנה…? חצי מהמפתחות האלו היו יכולים להיות שלי. איך אמא שלי הייתה כועסת, בחיי…"
היא חשה את עיניו של יוני נחות עליה. "היא בטח מתגעגעת אלייך".
משהו מר נח בגרונה של נועה, כמו גלולה שלא הצליחה לבלוע. היא הקשיחה את גופה. "הרבה הורים בטח מתגעגעים לילדים שלהם פה".
"אבל הילדים חוזרים. את בעצמך אמרת".
נועה משכה בכתפיה. ענת חזרה עם מפתח נוסף, רב-בריח בצבע ירוק. נועה הביטה במפתח בספק מסוים והשחילה גם אותו. "נראה לי שזה מספיק, ענתי. זה גם ככה מאוד כבד".
ענת הנהנה. "אפשר לשים עכשיו?"
נועה קשרה את שני קצות החוט בקשר הדוק, והתאמצה מאוד שלא לצחוק כשתלתה אותו על צווארה של ענת. החוט היה כבד וענת תמכה בו בידיה הקטנות, מתכופפת מעט מבלי משים כדי לשאת את משקלו.
יוני לא היה מאופק כמוה. הוא פרץ בצחוק למראה הילדה הקטנה העוטה את המחרוזת הכבדה והבולטת.
"היא נראית כמו חיילת בצבא של קונאן הברברי, או משהו".
ענת העיפה בו מבט נעלב. "אני לא חיילת. יש לי מפתח, כמו לנועה".
נועה חייכה אל הילדה, מחליקה יד על שערה. זה היה כל העניין? "רק מפתח אחד, ענתי. זה לא כבד כל כך".
"אני יודעת, אבל לא הצלחתי לבחור", אמרה ענת. "כולם יפים נורא".
"למה שלא תיקחי את שלי?" נועה הושיטה יד אל תוך מפתח השמלה ומשכה החוצה את המפתח הקטנטן. הוא נצנץ בשמש. מבטו של יוני נח עליו.
"הנה, חמודה", היא הסירה את החוט הדק מצווארה והניחה אותו סביב צווארה של ענת, שזרחה אליה.
"באמת?"
"באמת באמת".
ענת התרחקה בקפיצות קטנות, מבהילה חתול שמן מנומר ממקומו. נועה חייכה שוב. היא ראתה את יוני מביט אחריה באותו חיוך.
"דברים קטנים ויומיומיים ופשוטים כמו מפתחות יפים כל כך בעיני ילדים", אמר.
"כן. זה מדהים". היא זכרה כשהיא הייתה כזו, וכל העולם היה מורכב מדברים נוצצים ומבריקים, שבורים וחסרי ערך, שלא חסרו לאף אחד, ושהיה בלתי אפשרי לאבד.
"זה היה נחמד מצדך", אמר יוני.
נועה משכה בכתפיה. "זה סתם מזכרת. לא פותח כלום".
"לכל מפתח יש מנעול, לא?" יוני חזר אל הערמה, והזיז הצדה בזהירות שני חתלתולים כתומים שהתיישבו בדיוק במקום בו התחיל לחפור.
"טוב, אולי זה פותח משהו. אבל לא משהו שאני אי פעם אמצא". נועה הציצה מעבר לכתפו. "מה אתה עושה?"
מנקודת מבטה, נדמה היה שיוני מפרק את ערמת הבגדים הגדולה לערמות קטנות יותר. "ממיין. פשוט חשבתי על השעות שהילדים משקיעים בלחטט אחרי בגדים".
"אני לא חושבת שזה שעות". נועה קימטה את מצחה. "והם לא ממש סובלים מזה".
"עדיין, זה קצת מצחיק לחפש שעות חולצה ובסוף למצוא אחת ולגלות שהיא לא מתאימה לך". יוני קיפל מכנסים אדומים קטנטנים עם גזרה מתרחבת, והניח אותם בערמה במרכז. לאחר מחשבה, העביר אותם לערמה השמאלית. "לא נראה לי שיש כאן מישהו מספיק קטן בשביל זה", מלמל לעצמו.
"אתה לא צריך לעשות את זה".
"זה בסדר, אני רוצה".
נועה חייכה. "אני מתכוונת שאין טעם. בבוקר ממילא יהיו בגדים חדשים וערמות חדשות".
"אה". יוני עצר לרגע, ואז משך בכתפיו וחידש את הסידור. "זה בסדר. קיפול כביסה מרגיע אותי".
נועה הייתה משועשעת. "איזה צמד אנחנו. בלגן מרגיע אותי".
יוני עצר. "סליחה. זה מפריע לך?"
"לא, בכלל לא", היא מיהרה לתקן את עצמה. "בלגן מרגיע אותי כי ממילא אי אפשר למצוא בו כלום. יש איזו קונספציה כזאת שכשמסודר אפשר למצוא דברים. זה כזה שטויות".
יוני נראה היה כאילו הוא רוצה לחלוק עליה, אבל לבסוף משך בכתפיו והמשיך לקפל כביסה. נועה המשיכה להציץ מעבר לכתפו. היא הרימה חצאית משבצות ורודה-זהובה ארוכה עם ציורים של גמלים מאחת הערמות הקטנות ומדדה אותה על גופה. "יתאים לי?"
יוני צחק. היא הניחה את ראשה על אחת הערמות, מטיבה אותה תחת ראשה, והביטה למעלה, אל השמים. פתקיות צהובות נשרו בטור ארוך, איטי, לעבר מרכז האי. יוני עצר וצפה בהם גם הוא. הוא הרים זרוע ארוכה וחטף אחת מהן מהאוויר. נועה הציצה מאחורי גבו.
"מלפפונים, תפוזים, ביצים, חלב, לחם, גבינה 3%…" קרא יוני בקול.
"כן, רובם ככה. אבל לפעמים מוצאים דברים יפים באמת. מהסוג שבאמת חבל שאנשים איבדו".
יוני שחרר את הפתקית, שהמשיכה לעוף לעבר מרכז האי. "דברים מגיעים לשם".
"בדרך כלל, כן. בסוף". היא עקבה אחרי מבטו. "אני מצטערת שהמצפן שלך לא פעל. חששתי שזה יקרה".
"כן. גם אני. לכיוונים אין כל כך משמעות פה, לא?"
נועה חייכה. "ובכל זאת בזבזת חצי יום כדי לבנות אותו".
"כמו שאמרת, אין כאן יותר מדי מה לעשות", הוא השיב לחיוכה, אך היא הבחינה שמבטו לא מש מעיניה.
הוא היה שקט עוד רגעים אחדים, והיא שמעה רק את רחש הבגדים. השטח ביניהם החל להתמלא גרביים בודדים, על פי גודל וצבע. "כשרק הגעתי לאי, הזהרת אותי לא לעקוב אחרי האנשים בערפל או אחרי החתולים. נבהלת מההצעה הזו".
נועה עצמה את עיניה לרגע. היא ידעה שהוא לא יוותר במהרה על הרצון לעזוב. אבל השאלות עייפו אותה. "זה אותו דבר כמו לנסות לצאת. אתה לא יודע איפה אתה, אז אתה לא יודע איך להגיע למקום שאתה רוצה להיות בו". היא השתהתה לרגע. "אנשים חושבים שאפשר לאבד רק דברים. וכשהם פה הם כבר לא יכולים לאבד אותם, כי כמעט הכל נאבד מחדש כל יום. אבל כשהכל אבוד לך אתה לא מבין שיש לך עוד מה לאבד".
"מה?"
נועה הביטה בו, מצמיד שני גרביים דומים דיים לזוג. "את עצמך".
יוני שתק. נועה הצטרפה אליו, הושיטה יד אל גרביים, אדום ואדום כהה, והצמידה אותם לזוג. הוא צדק. זה היה נעים, באופן כלשהו, לראות גרביים דומים אחרי כל הזמן הזה.
"אל תדאג", אמרה. היא לא הייתה טובה בלהרגיע. לרוב בעיקר הלחיצה אנשים. מבוגרים, לפחות, עד כמה שזכרה. "אתה תהיה בסדר. רק אל תיכנס אל תוך הערפל שוב".
"והילדים?" יוני הביט בה.
"הם תמיד בסדר. האיבוד שלהם הוא… יחסי. בגלל זה הם מצליחים לחזור".
"כולם?"
"עד עכשיו". נועה מרטה את צמידי החוטים שלה. יוני הביט בה.
"למה את עושה את זה?"
"עושה מה?"
"הורסת את הצמידים שלך ככה".
היא הרפתה מהצמידים כנשוכת נחש. "לא שמתי לב. לא התכוונתי".
יוני הביט בה עוד רגע, ואז הפנה את מבטו אל היער. "חשבתי לנסות לטגן לילדים איזו חביתה ענקית על המדורה. יש גם כל מיני עשבי תיבול שהבאתי מהמינימרקט, למרות שהם בטח לא אוהבים את זה".
נועה הודתה לו בלבה על החלפת הנושא. "תצטרך לעשות את זה בסיר", אמרה, מחייכת. "יש לנו מלא סירים".
יוני החמיץ את פניו. "למה אנשים אף פעם לא מאבדים מחבתות?"
"מאותה סיבה שהם לא מאבדים מגפיים, כנראה". נועה חייכה. "או מחברות ריקות".
"או סכיני גילוח", מלמל יוני, מעביר יד על הזקן הקצר שעל פניו.
"אני חושבת שיש לי אולר שווייצרי יקר כזה עם סכין גילוח בפנים, איפה שהוא", אמרה נועה. "רוצה לנסות למצוא?"
יוני חייך וקם על רגליו, מנער את החול מהמכנסיים הכתומים עם הדפסי הבאטיק שלבש. הוא נתן לנועה את ידו כדי לסייע לה לקום והיא אחזה בה.
"רק תבטיח שלא תנסה לסדר לי את החדר", הזהירה.
"קראוון", מלמל יוני.
"שמעתי את זה!"
הוא צחק, והם המשיכו לפסוע לאזור המיוער.
כשחזרו אל הערמות, להביט בבלונים, כבר התגודדו סביבם ילדים, מחפשים גרביים בצבעים דומים – והופכים תוך כדי את כל מה שיוני הצליח לסדר. "מה אתם עושים?" נזפה בהם נועה, אבל יוני חייך בסבלנות, סידר את הילדים בטור והעניק לכל אחד זוג גרביים על פי גודל והעדפה. נועה צפתה בפליאה בענת מושכת על רגליה שני גרביים בעלי גוון ורוד במקום הגרב הירוק והגרב הכתום שגרבה קודם לכן, בבוקר. הגרביים לא היו הכרחיים באזור החולי של האי, אבל באזור היער היו לעיתים קוצים על הקרקע, והסמטאות והקניון היו פשוט מלוכלכים. נעליים היו בעיה בפני עצמה. בגרביים המידות היו פחות משמעותיות, אבל הם כמעט ולא הצליחו למצוא נעליים בצורה או במידה דומה. לנועה היה פעם זוג כפכפים נדיר – אחד במידה 37, ואחד במידה 39. כמעט נוח. היא איבדה אותם.
"ומה אתך, גברת? מה להביא לך?" יוני העמיד פנים שהוא מוריד בפניה את כובעו.
"שום דבר, תודה". היא קרצה אליו, והביטה ברגליה. גרב אחד סגול, גרב שני מפוספס באדום וירוק. למה היו גרביים זהים – טוב, דומים באופן יחסי – חשובים כל כך בעיניהם? עבורה, שנים של גריבת גרביים זהים, תוך כדי חיפושים נואשים אחריהם מתחת ומעל לכל רהיט בביתה, הספיקו. היא נהנתה לגרוב גרביים שונים, אף על פי שלא הייתה מודה בכך בפני יוני.
"את בטוחה?" יוני סרק את מלאכת ידו והרים זוג אחד. "מה עם אלה?"
הגרביים שהושיט לה היו ילדותיים למראה, אך במידה של מבוגרים – גרבי תכלת עם ציורים של עננים, בעלי תחרה רכה בחלקם העליון. נועה הפרידה אותם והביטה בהם, מחייכת. באמת, גרביים קטנים-גדולים. היא לא ידעה שעושים כאלו. אך משהו בהם הפריע לה, ורק לאחר דקה של התבוננות היא הבינה, ונשימתה נעתקה. "יוני. זה שני גרביים זהים".
"מה?" הוא התרומם משורת הגרביים שסידר. "באמת?"
"תסתכל". היא הושיטה לו את הגרביים. הוא הביט, והיא ראתה את עיניו סורקות את התחרה, את ציורי העננים, אפילו את קו התפירה הקטן.
"איפה מצאת אותם?"
"כאן, בערמה… זה אף פעם לא קרה?"
"לא בכל הזמן שאני כאן". ומה זה אומר, תהתה נועה, ופחדה מהתשובה. יוני ניסה להחזיר לה את הגרביים, אך היא משכה את ידיה כאילו הציע לה רעל. "לא, אני… עדיף שלא". היא השפילה את עיניה. "סליחה, אני… אני רק אאבד אותם. אני תמיד מאבדת גרביים זהים".
יוני הרהר בכך לרגע. "טוב. אני אגרוב אותם".
"מה?" נועה חייכה. הגרביים היו במידה של מבוגרים, אך ללא ספק, נועדו לנשים. היא פרצה בצחוק כשיוני התיישב לצדה ותחב את רגליו היחפות אל תוך הגרביים התכולים בעלי התחרה.
"מתאים לי?"
"פשוט מקסים". היא הביטה ברגליו וחייכה שוב. רק זוג גרביים זהים. זה לא אמר כלום. "ספר לי משהו".
"משהו?"
"מהעולם. מבחוץ". היא סימנה בידה בכיוון הכללי של הים. "לא חדשות, או משהו. סיפורים".
"אני לא יודע להמציא סיפורים כמוך", אמר יוני, והפעם נדמה היה שהוא מסמיק.
"אל תמציא", נועה חייכה. "ספר לי על משהו שקראת".
"אגדות?"
"לא, מה פתאום אגדות". נועה גלגלה את עיניה. "קראתי כבר עשרות אלפי אגדות. הן מגיעות הנה בכל צורה אפשרית. קראתי את כיפה אדומה בשבעים גרסאות שונות, כולל אחת שהיא יוצאת מהבטן של הזאב, תופרת אותו, ואז הם מתחתנים וחיים באושר ואושר כשכל יצורי היער רוקדים סביבם".
יוני צחק. "אז מה לספר לך? אני אוסף ספרים בתור תחביב, אבל קורא בעיקר רבי מכר, האמת. לראות מה כולם קוראים. את יודעת, צופן דה וינצ'י, הסוד, דניאל סטיל -"
"הארי פוטר?" עיניה של נועה נדלקו.
"הארי פוטר?" מלמל יוני. "כן, קראתי את זה פעם… רציתי להבין על מה ההתלהבות. לא ממש הבנתי גם אחרי הקריאה".
"אני חושבת שזה נהדר", אמרה נועה. "אבל אף פעם לא סיימתי את הספר. היית מצפה שרב מכר כזה ילך לאיבוד המון, לא? אבל לא הגיע לכאן אף עותק. הילדים כל הזמן מדברים רק על זה".
"אז שמעת עליו רק מהסיפורים?"
"לא. לא מזמן בכל זאת הגיע הנה עותק". נועה הזעיפה פנים. "מועתק, במצב מזעזע, כולו על מפיות נייר".
מצחו של יוני התקמט, והוא חיכך אותו, כמו מנסה להיזכר במשהו. "מפיות… נייר?"
"של בית קפה, כאלו. מלאות במחיקות, גם. אני לא מבינה למה שמישהו יעתיק ספר שלם על מפיות נייר".
יוני בהה בה לרגע, ואז פרץ בצחוק.
"מה מצחיק?"
"מפיות נייר… זה פשוט… לא חשוב". הוא נשען לאחור והביט בה. "לאן הגעת?"
***
רגליו של יוני הובילו אותו כמו מעצמן אל הים, כפי שקרה לעיתים קרובות כשרגשותיו סערו. הוא ישב על ספסל על חוף פרישמן, מביט בשמש המרהיבה נמוגה אל תוך המים, בתיירים ובמקומיים אוספים את חפציהם, בבעלי דוכנים מקפלים את מרכולתם. בעוד כמה שבועות בלבד הקיץ הישראלי הנצחי יהפוך לחורף, והחוף והטיילת העמוסים יהיו נטושים לגמרי. האם ביום כזה נועה מצאה את דרכה אל הפנטסיה שלה? האם היו דוכנים במקום בו נמצאה כעת, אולי של מוכרים נודדים? האם היו תיירים שאיבדו את דרכם ושכבו על החוף על מגבות, אדומים מהשמש? האם בכלל היה חוף? נדמה היה לו שזכר התייחסות לאי ביומן, אבל לא היה שום טעם לבדוק זאת כעת. הוא חש את הספרון בכיס חולצתו. אחרי זמן כה רב שנח שם, כמעט הופך לחלק בלתי נפרד מגופו של יוני, נדמה היה שהוא מעיק עליו לפתע, כמו איבר שלא הושתל כהלכה. אולי מוטב שיעטוף אותו שוב בשקית ניילון וישליך אותו בחזרה לים. אולי בניסיון השני יגיע אל נועה.
הטלפון שלו צלצל, והוא הביט בצג. דניאל, חבר טוב. ובכל זאת, יוני לא רצה במיוחד לקבל את השיחה. הוא ענה בכל זאת. זה היה הדבר ההגיוני לעשות.
"היי, דניאל".
"יונץ'!" שם החיבה מהצבא, תמיד נאמר בקול רועם, גם כשהיה דניאל עם לקוחות, או בדיונים, או אפילו בבית המשפט. "תקשיב, לגבי העל-האש בשבת… רוני שאלה אם היא יכולה להביא את הבירות במקום את השתייה הקלה, היא נתקעה עם טונות בבית, אתה יודע, בגלל ההריון היא לא שותה…"
יוני עצם את עיניו ודבריו של דניאל הפכו למלמול אקראי ברקע. הוא שכח ממפגש החברים מהצבא בשבת. זה לא היה מתאים לו. הם קבעו את זה חודש מראש, וכדרכו, הוא עשה את רוב הארגון. "שתביא מה שהיא רוצה", קטע את דניאל, אף על פי שלא זכר למי אמר להביא בירות כדי שיוכל להחליף את זה למשקאות קלים. הוא בוודאי רשם את זה על פתק בבית. "אני אסדר את זה".
דניאל היה שקט לרגע. "היי, בן אדם, הכל בסדר?"
"כן." יוני פקח את עיניו והביט בים. "יום רע, זה הכול".
"וואלה. אתה רוצה שאני אקפוץ אליך ונשוט קצת? יש לי ערב חופשי."
יוני הרהר בכך לרגע. דבריו של דניאל נאמרו כלאחר יד – שניהם ידעו שיוני כמעט ולא נפגש עם חברים בלי לקבוע מראש. אבל דניאל לא היה אומר שהוא פנוי אלמלא הייתה זו האמת.
"אולי אני אבוא אליך. אני בתל אביב".
"אחלה, גבר". דניאל אכן היה מופתע, אבל לא לרעה. "אני בבית עוד איזה רבע שעה. שאני אביא משהו לאכול על הדרך?"
יוני קם על רגליו וניער קלות את בגדיו, כאילו ביקש להוציא מהם את ריח המלח שהיה ממילא חלק בלתי נפרד ממנו. "לא. רק איזה אלכוהול טוב".
דניאל חיכה לו עם וויסקי משובח במיוחד, אפילו יחסית לעורך דין צעיר ומצליח שפרסם ללא שמץ צניעות בקרב לקוחותיו אסירי התודה את חיבתו לאלכוהול יוקרתי. עצם הבקשה לאלכוהול, שלא הייתה שכיחה אצל יוני, כנראה הפעילה מנגנון דאגה כזה או אחר אצל דניאל. יוני הניח שמראהו המרושל רק היווה סיבה נוספת לחשש, אבל לא הצליח לדבר לפני הכוס השלישית. לבסוף, שחרר האלכוהול את לשונו והוא סיפר לדניאל הכול. הוא ראה את עיניו של ידידו הולכות ונפערות, האישונים הבהירים מתרחבים כמו כדי לשקף ליוני תמונה מעוותת של עצמו, וככל שהלילה התארך ואחוז הוויסקי בדמו גדל, היה מסוגל סוף-סוף לצחוק על הפרשה כולה ביחד עם דניאל. אולי רק כדי לשכוח את עיניה של גברת שליו ואת מילותיה של נועה.
"עד אילת. אחרי יומן!" דניאל השתרע בזווית מסוכנת על ספת העור, כמעט מאבד אחיזה בכוס שלו כשעווית צחוק נוספת אחזה בו. "יומן ש-של ילדה בת ש-שתיים עשרה!"
"שזרקה אותו לים!" חיזק יוני את דבריו, והצחוק פרץ מתוכו, מר, צורב, ובכל זאת – צחוק.
"לים…" דניאל חיקה תנועת השלכה שהייתה אמורה, ככל הנראה, להיראות נשית. "אני לא מאמין שסחבת – כמה אמרת? – עשרים ספרים של דפי זהב!" הוא צחק בקול כה רם תוך כדי המשפט שבקושי רב הצליח לסיים אותו.
"אני לא מאמין שקראתי עשרים ספרים של דפי זהב", מלמל יוני.
דניאל ייצב את ידו ולגם מהכוס שוב. "בחיי, אח שלי. תתחיל לשלם אם אתה לא רוצה שכל החבר'ה בשבת ידעו שהתחלקת ככה על השכל…"
"שידעו. שנים אתם כבר מחכים לזה, לא?" יוני מילא את כוסו ורוקן אותה אל גרונו בתנועה מהירה.
"נראה לך? שנים אנחנו מחכים שזה יקרה בגלל בחורה". דניאל חייך אליו. "לא בגלל ילדה בת שתיים עשרה -" הוא נסחף לעוד מתקפת צחוק היסטרי.
"היא יותר גדולה עכשיו", מלמל יוני.
"כן, נו, בטח לפחות שבע עשרה". דניאל גיחך. "אתה יודע איפה מסתובבים ילדים בדיכאון בגיל הזה? כל החיפושים האלה ולא חשבת לבדוק על הספסלים בכיכר דיזנגוף".
"לא," הודה יוני. הוא התקשה לחשוב על נועה כעל מסוממת, מוטלת על אחד הספסלים, קעקועים על גופה וצבעים בשערה. זה לא היה אמור להיגמר כך. זה לא היה אמור להיגמר בכלל. הוא הרצין, הקדרות שבה לאפוף את מחשבותיו כמו ענן. הוא שמח שלא סיפר לדניאל על המקום אליו חשד שנועה נעלמה. הוא הפך את עצמו כבר עכשיו לבדיחה מהלכת.
הוא הזדקף על רגליו. "תשמע, נראה לי שאני אזוז. כבר מאוחר."
דניאל התרומם גם הוא. כתמיד, יוני התרשם מהיכולת של חברו להתפכח במהירות – או לפחות להעמיד פני פיכח. "קרה משהו?"
"לא. פשוט לא יצאתי לדוג כבר כמה ימים, ואני צריך לקום מוקדם, ואני יכול להרגיש טמבל גם לבד". אבל הוא אמר את המילים האחרונות בחיוך. דניאל התכוון לטוב, ללא ספק, ויוני אכן הרגיש מעט יותר טוב, למרות הכול.
"אתה בטוח שאתה יכול לנהוג?" דניאל נראה ספקן. "אולי תישאר פה?"
"אל תדאג, אני אקח מונית. הרצליה זה מטר מפה".
"ככה כל מי שגר בפריפריה אומר לעצמו", מלמל דניאל כשיוני הרים את התיק שלו. "היי, יונץ'…" יוני הסתובב אליו. "צחקתי כשאמרתי שכל החבר'ה ידעו, אתה יודע."
יוני הרים גבה. אולי בכל זאת הייתה בדניאל רגישות כלשהי. כמה סנגורים ציבוריים היו משלמים הרבה כדי לחשוף את הצד הזה. "אני יודע".
"טוב, גבר", דניאל טפח בכוח על גבו. "תיזהר מההנג אובר, כן?"
"נזהר כל הזמן".
אבל כבר על המדרגות בירידה מהבניין הישן-חדש בנווה צדק, יוני מעד וכמעט מצא את עצמו על המדרכה המלוכלכת. הוא מעולם לא ידע לשתות. הוא הביט סביבו ברחוב השומם, מצטער שלא הזמין מונית בטלפון. זוג צעירות שקטות, שלובות ידיים, פסעו באחד הרחובות. נער על אופניים נהג באיטיות מנומנמת על הכביש, ידו האחת על הכידון והשנייה פרושה באוויר, קולטת את הרוח הקלה, החמה. אישה כהת עור בחצאית ארוכה ומטפחת הידקה את ידיה על תיק הבד שלה כשחלפה במהירות על פני יוני. הוא תהה לאן היה עליו ללכת כדי לתפוס מונית, והבין בפליאה מנומנמת שהוא לא יודע. הוא לא הכיר היטב את האיזור, והוויסקי ערפל את מחשבותיו והקשה על ההתמצאות.
הוא עבר דרך שני רחובות שלא ידע את שמם, הגיע לסמטה ללא מוצא וחזר על עקבותיו, אבל שוב לא מצא את הבניין של דניאל או אפילו את הרחוב שלו. ולמרות שהיה מבולבל ומוטרד קלות ומשועשע בעל כורחו מהסיטואציה, היה בו גם רגש אחר, חד יותר. ובלי לדעת למה, החל ללכת, צועד לראשונה בחייו לא מטרה, ללא כיוון, בלי להביט בשמיים המעוננים קלות, בלי לחפש את שמות הרחובות. והאדרנלין אחז בו והוא החל לרוץ, לרוץ, כי כאן זה קרה, ממש כאן ברחובות האלו, ואולי זה היה ככה בדיוק בשבילה, ואולי בחושים המעורפלים מחוסר שינה ותשישות ואלכוהול – אולי הוא ימצא – אולי הוא ימצא משהו – ונדמה היה לו שערפל לא אופייני כיסה את סביבותיו, וחלק בתוכו עדיין סירב לקבל את זה, למרות הכל, והוא פחד להביט סביב, פחד להסתכל, פחד לשבור את הקסם, ואולי פחד באופן כללי. אנשים מעטים המשיכו לחלוף סביבו, אך הם לא הביטו בו, ואולי לא ראו אותו כלל, והריח הזר הזה הלך והתגבר, הסמטאות הלכו ונעשו אפורות ודומות זו לזו והוא המשיך לרוץ במעגלים או בזוויות או בחוסר כיוון מוחלט, הוא לא ידע, הוא באמת לא ידע, הבין, וידיו רעדו מהתרגשות, והוא הגביר את הקצב, והתיק התנגש בגבו עם צעדי הריצה ונשימתו נפלטה בנשיפות קולניות, וזיעה החלה לטפטף על מצחו ולהיקוות לאורך עמוד השדרה, והיה ריח של ים, ריח חזק של ים, כמו שהיא כתבה, בדיוק כמו שהיא…
יוני עצר בבת אחת, טעם המלח המוכר, האהוב, מר לפתע על שפתיו. הסמטאות המלוכלכות הסתיימו מאחוריו, ורוח קלה, קרירה, עלתה מחופי יפו. רגליו הובילו אותו בחזרה אל הים, אל המקום אליו ידעו ללכת תמיד, גם כשהוא עצמו לא ידע. הוא חשב שהיה אבוד, אבל חוש כלשהו בתוכו, אינסטינקט ראשוני שלא יוכל לכבות לעולם, ידע תמיד את הדרך הביתה. הוא חש כמו אדם שתעה שעות ביער ומצא את עצמו בצאתו על שפת תהום. הוא הביט אל הגלים, שקט ומהורהר ומאוכזב, תוהה כיצד ניתן לאבד דבר שמעולם לא היה לך. נדמה היה שכל האדרנלין התפוגג ממנו באחת, והוא כמעט קרס על החוף. ידו, רועדת מעט, נשלחה אל היומן, כאילו רצה לשאוב ממנו יציבות, תמיכה. הוא דפדף בו מבלי משים, ורק לאחר שקרא את העמוד בו עצר, תהה כמה אקראית הייתה הבחירה.

אני חושבת שזאת אשמת הים.
כלומר, אני לא בטוחה שאפשר להגדיר את זה 'אשמה'. אמא אולי הייתה אומרת 'בזכות הים'. וזה גם לא בדיוק הים, כי חלק מהזמן לא רואים את הים, אבל רואים את המלונות, והם תמיד נורא גבוהים, והם מסמנים את המקום של הים. אבל זה לא משנה, זה אותו דבר – בלי הים לא הייתי יודעת איפה אני. אולי זה ככה, לגור בירושלים, או בבאר שבע, או בתל אביב – למרות שגם שם יש ים, אבל שם כל הבניינים גבוהים, וכל הרחובות מתפתלים. כן, תל אביב. זה נראה לי מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד.
הים המטומטם הזה.
לא, בעצם זה לא נכון. אני אוהבת את הים. הים היה אחד מהמקומות הראשונים שראיתי את הערפל.
אז הבניינים. הבניינים המטומטמים האלו. אתמול הלכתי להסתובב בשיכונים החדשים בצפון העיר. אני אוהבת מקומות חדשים, במיוחד אתרי בנייה, וזה היה מין אתר בנייה בלתי נגמר כזה, רחובות שלמים שהתחילו לבנות והפסיקו ובנו חדשים, שאי אפשר לעבור בהם וצריך ללכת מעל ומתחת לכל מיני דברים. עקבתי אחרי שבילים של זכוכיות ופרספקס שפועלים סתם שברו והשאירו שם בלי לשים לב שכל אחד מהדברים השבורים האלו מנצנצים כמו יהלומים קטנים, ואספתי אותם לתוך שקית קרועה שמצאתי כאילו הייתי ההיפך מעמי ותמי, ואז פתאום לא ידעתי איפה אני. פשוט לא ידעתי. ממש כאן, באילת. הסתובבתי ככה אולי עשר דקות, ואז פתאום בא הערפל. סתם, ככה, באמצע העיר! והמשכתי ללכת, והלכתי, והלכתי… ואז ראיתי את המלונות, ותוך שנייה הערפל נעלם. המלונות המטומטמים של התיירים המטומטמים, שכל כך חשוב להם להסתכל על הים מקומה עשרים וחמש ולא מבינים שהוא הכי יפה מקרוב, מבפנים, כשצוללים.
אם רק לא היו את המלונות. אם רק לא הייתי יודעת שיש אותם ושהם תמיד נמצאים באותו כיוון, אני בטוחה שכבר הייתי מוצאת… משהו.

בגלל זה היא באה לחפש את תל אביב, חשב יוני, שלא קרא את הדף הזה מאז שהוסיף את העמוד האחרון ביומן אל זיכרונותיה של נועה והשלים את הפאזל. או אולי רק החל להרכיב אותו. כי נועה הייתה יכולה ללכת לאיבוד כבר שם, בעיר שלה, אבל נתקלה באותה בעיה שבה יוני נתקל, שבה יוני נתקל בכל מקום. אבל היא הגיעה לתל אביב, והיא הצליחה. היא ללא ספק מצאה את הערפל, לא? כי היה זה אותו ערפל שמצא אותה, אותו ערפל שהיה בטיול וביער ובכל מקום שלא הכירה ו… ו…
ובים.
עיניו של יוני נפערו, מבטו מתרומם לאט לאט מהמילים הכתובות אל המים, שרחשו לפניו, לאט, שבים וחוזרים ובכל זאת נעים כל הזמן מעט רחוק יותר. נועה מצאה את הערפל בים סוף, בחופי אילת, אבל היא מצאה אותו גם בשיכונים ובמדבר ובסמטאות תל אביב. ואולי יוני כבר השלים את הפאזל, אבל פשוט לא התרומם וצעד לאחור להביט במעשיו עד כה ולפענח את התמונה. כי הערפל היה בכל מקום. בכל מקום שיוכל להגיע אליו. "ללכת לאיבוד" של נועה ו"ללכת לאיבוד" שלו לא היו אותו דבר, אבל אם יעשה את זה נכון, הם היו עשויים להוביל לאותו מקום.
הוא הביט שוב ביומן, ושוב בים, נושם עמוקות את ריח המלח, שהיה שוב מוכר ונעים ומנחם. רגליו המקוללות, חוש הכיוון המקולל שלו, לא הובילו אותו אל השגיאה, אלא אל הפתרון.
***
ערמת האוכל הגדולה שהגיעה באותו בוקר הייתה, למרבה ההפתעה, מורכבת לפחות בחלקה מאוכל רגיל ואכיל לגמרי. הילדים בירכו על מזלם הטוב – כלומר, מטאפורית, כיוון שמעשית הם פלשו לחדרה של נועה, סוחבים תפוחי אדמה בחולצותיהם, ומפילים אותם בקול רעש בכל הפינות. נועה, שלא זכרה מתי בפעם האחרונה הייתה ערה לאחר שינה כה מעטה, בהתחשב בשעה בה יוני והיא סיימו לדבר על "הארי פוטר", רטנה לעצמה בקול נכאים כשיצאה לחפש משהו ללבוש, ונתקלה בנועם ושיר, האחד נושא חולצה מלאה בגטים – הוא יתגרד למשך שארית היום בגלל הפירורים, חשבה נועה – והאחרת מאזנת בזהירות מגדל קטן של גבינות משונות. "אני לוקחת אותן למקרר", צייצה. "את רוצה משהו?"
נועה העיפה מבט בגבינות, בטעמי 'שמיר ואבטיח', 'טונה ונענע', או 'זיתים וסוכריות קופצות'. לפחות הגבינות היו אותו דבר. המציאות הייתה מנחמת, בצורה כלשהי. היא סירבה בנימוס, אבל הסכימה לקחת שקית שוקו-תות.
ערמת האוכל כבר פורקה לגורמים, ולא היה צורך ביותר מאשר חיפוש קצר כדי למצוא את הקרקרים תפוז ופירות יער שנועה אהבה. היא כרסמה אותם ברעש בדרך לאגם הקטן במרכז היער. לכל הפחות, היה להם אוכל טוב, אולי אפילו בריא, לשארית השבוע, וזה כשלעצמו הספיק. אבל מי לימד אותם למיין בעצמם את הערמות?
היא הרהרה לעצמה ולא ראתה את יוני באגם עד שהגיעה ממש אליו. הוא ישב על שפת המים, לבוש תחתוני בוקסר בלבד – היא הבחינה שהיו עליהם ציורים של בארט סימפסון – וניסה להתגלח בעזרת בקבוקון של סבון נוזלי בצבע ורוד והאולר השוויצרי של נועה, שאף על פי שהיה יוקרתי ללא ספק, לא היה נוח ביותר בתור סכין גילוח. חתול בגווני חום עלה מתוך המים, רטוב ומסכן, והתנער, מתיז את רוב המים על יוני. יוני קילל.
נועה צחקקה, והוא הביט בה וחייך. "מה?"
"אתה נראה קצת כמו החתול בעצמך", ציינה.
יוני הביט בחתול המרוט שהתרחק בצעד נעלב. "מאיפה הוא בא פתאום? חשבתי שחתולים שונאים מים".
"הם לפעמים מגיעים אליהם בלי סיבה".
"הממ". יוני הביט בבד הארוך שהחזיקה בידה. "אז לא רק אני לא מצאתי. אין מגבות?"
נועה הנהנה.
"זה לא הגיוני. אנשים מאבדים מגבות על החוף כל הזמן".
"זה הדבר שמפריע לך פה?" נועה חייכה והתיישבה לידו על הדשא.
"לא", הודה יוני. "יש עוד כמה דברים. ההופעה של הערמות. החוקיות של הערפל. הכיוונים של הרוח. זה שכל הילדים ישראלים אבל יש טייסת אחת שמדברת רק אנגלית".
"היא מדברת בעיקר ג'יבריש", נועה הביטה בסבון הורוד. "אני חושבת שפשוט אפשר לראות אותה מכל הצדדים של האי. בצד השני יש ילדים אמריקאים. אחד מהם טייל פעם הנה בטעות ואז חזר".
"מעניין", אמר יוני. "אפשר לפגוש אותם?"
"אני לא ממש יודעת להגיע לשם". נועה טבלה אצבע בסבון הנוזלי הורוד. "גרבי נשים בצבע תכלת וסבון ורוד. יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
יוני הושיט יד אל המים והתיז עליה קצת. נועה צחקה שוב. מצב רוחה השתפר פלאים. מצב רוחו של יוני, לעומת זאת, לא נראה מעודד. "זה לא אשמתי שאין כאן סבון נורמלי. והגרביים נעלמו לי בלילה. ואין פה מראות, ואי אפשר להתגלח עם הדבר הזה". הוא שמט את האולר.
נועה הרימה את האולר מהדשא. "תן לי".
יוני נראה ספקן. "גילחת פעם גבר?"
"נראה לך? הייתי בת שש עשרה כשבאתי הנה". אבל הוא לא נרתע. נועה עקבה אחרי קו הלסת שלו בזהירות עם סכין הגילוח. נדמה היה לה שעורו מפיץ חום.
"בת כמה את עכשיו?" שאל יוני בזהירות.
נועה משכה בכתפיה.
"את עושה את זה הרבה", העיר יוני, מחווה על כתפיה.
"רק מאז שאתה באת. אתה שואל הרבה שאלות שאין תשובות אליהן". היא הנמיכה את ראשה, מעבירה את הסכין מתחת לסנטרו. "להרבה דברים כאן פשוט אין הסברים. פשוט אל תחשוב על זה יותר מדי". נועה רצתה להוסיף משהו, לבטא את הפחד שחשה. יוני היה כאן בקושי שבוע, ולמעט ריבוי שאלות ונטיה משונה לסדר, נראה היה שהוא רגוע, שקט, מסתדר היטב עם תנאי השטח. אבל היא בכל זאת לא רצתה שילך, גם אם היה מסוגל לעזוב כמו הילדים. היא לא ידעה עד כמה התגעגעה לדבר עם מישהו בגילה. אולי בגלל שהראשונים שפגשה באי היו כמעט בגילה, ועם הזמן הם גדלו ועזבו, והיא גדלה ונשארה. בת כמה היא, באמת? כמה זמן עבר? שש שנים? שבע? שמונה? לפעמים נדמה היה שהיא חיה באי כל חייה. לזמן לא היה משמעות, העונות לא השתנו, והערמות הופיעו כל בוקר, אם כי היא הודתה שמאז יוני היה מעט נעים יותר להתמצא בהן. אולי היה מעט נעים יותר, באופן כללי. לא שהיא סבלה במיוחד קודם לכן, אבל…
יוני שרק לעצמו שיר, ונועה הצטרפה כמעט מבלי לשים לב. "את ואני והרוח, יצאנו לכר הפתוח, לנשום את נשמת הדגן…" יוני עצר לרגע, מופתע, אבל אז חזר לשרוק, מחייך אליה. היא טבלה את הסכין במי האגם ועברה שוב על העור הרך של לחיו. "לרקוד עם ריצוד מי הפלג, לפעות עם הצאן על השלף, יצאנו לברוח מכאן…"
נועה לא הבחינה שעצרה עד שיוני עצר גם הוא. "מה קרה?" שאל, גבותיו מורמות קלות. "הפסקת".
"אני… לא יודעת את ההמשך", אמרה נועה, והרגישה את לחייה בוערות.
"את לא יודעת את הפזמון של 'את ואני והרוח'?"
"אני לא זוכרת. אפילו לא זכרתי שקוראים לו ככה".
יוני חייך, ונועה חשה את הסומק מטפס עד קצות אוזניה. היא השפילה את עיניה והתרכזה בגילוח הסנטר שלו. כמו במקהלה בבית הספר. בדיוק. לולא המקהלה, אולי לא הייתה נרתעת כל כך מלשיר על האי, והייתה זוכרת היום את כל המילים.
"סליחה", היא חשה את מגעו על ידה. "אני לא צוחק עלייך. פשוט, את זוכרת את הבית הראשון. זה הבית הקשה שרוב האנשים לא זוכרים. זה מוזר. ומיוחד".
"אני זוכרת את כל הבתים של כל השירים", נועה לא התכוונה להתפאר, אבל שמחה כל כך לשמוע שהוא רואה את זה כדבר חיובי. "אני לא זוכרת רק את הפזמונות והשמות. אף פעם".
"מוזר", אמר יוני שוב, אבל לא נראה מוטרד מעבר לכך. הוא חייך. "זה הולך -" הוא ניקה את גרונו, "שלושתנו בזמר חוצות יחפני, הרוח ואת ואני".
"זה הכול?" כל כך קצר. כל כך פשוט. ליוני היה קול נעים, עמוק.
"כן. תנסי את".
הוא שרק, והיא ניסתה והשיר היה מושלם כעת. היא ידעה ששרה אותו פעמים רבות בראשה לפני כן, בלי הפזמון. הם שרו עוד שני שירים, שנועה לא ידעה את הפזמונות שלהם ויוני לא ידע את הבתים. הוא הציע שילך כדי לאפשר לה להתרחץ, ונועה עמדה להסכים כשליאור הגיע בריצה מן החוף.
"נועה!" הוא עצר, חסר נשימה ומתנשף.
לא. עוד אחד. נועה התרוממה על רגליה בתנועה חדה, אוספת את חתיכת הבד שלה. "מי ואיפה?"
"ב… בסמטאות…" הוא נשען על ברכיו, בולע אוויר בגמיעות. "ענת".
נדמה היה שכל האוויר בריאותיה של נועה הפך לקרח. היא לא הצליחה אפילו לפלוט אותו. ידה, שהייתה עוד אחוזה בידו של יוני, הפכה חסרת תחושה.
"כמה זמן?" היא לחשה.
"שעה, בערך -" ליאור זז לאחור כשהיא התקרבה.
"למה לא באתם להגיד לי מיד? למה?"
"לא – לא שמנו לב שהיא לא חזרה… חשבנו שהיא פשוט מסתובבת ליד השלטים עם החתולים, היא אוהבת ל -"
"נועה?" היא חשה את ידו של יוני שוב, לוחצת בעדינות את ידה. "ענת עזבה?"
המילה כמו צרבה את אוזניה. "היא לא… היא הייתה פה רק חודשיים", מלמלה נועה. חודשיים, וכבר הספיקה להיות המלווה הקטנה של נועה, קרן השמש שלה. רק חודשיים. להורים שלה היה אותה שנים, ועכשיו יהיה להם אותה עד סוף החיים. זה נראה כמעט לא הוגן.
"הכנו את החבל", אמר ליאור כשלא ענתה. הוא הביט ביוני בתקווה. "ככה אנחנו מוצאים את מי שנכנס עמוק מדי, אם הוא לא התכוון לצאת החוצה", הסביר בדרכו הילדותית.
"אין טעם", אמרה נועה. "עבר יותר מדי זמן. אל תחשבו על זה עכשיו".
ליאור בהה בה.
"למה אתה מחכה? לך. אין טעם. אמרתי לך". נועה התיישבה בחזרה על הדשא. יוני הביט לרגע בליאור המתרחק בריצה, ואז התיישב על ברכיו לפניה.
"נועה".
"לך מפה". ענת. ענת שלה. היא ידעה שהיא תעזוב, ידעה שכולם עוזבים. אבל למה כל כך מהר? לפני שהספיקה לספר לנועה על הפעם ההיא שניצחה בתחרות הקפיצות בגן. לפני שנועה לימדה אותה לשחות. לפני שבנו אפילו ארמון אחד בחול ביחד. היו להן חודשיים, והמוני צדפים. איך לא בנו אפילו ארמון אחד בחול ביחד?
נועה הביטה בצמידי החוטים שלה. היא הושיטה יד אל הבד שהביאה. כן. הוא היה מהאריג הנכון, ופרום דיו גם ככה. היא הוציאה ממנו מספר חוטים והחלה לארוג אותם, להכין את הצמיד החדש. נעמה לימדה אותה את זה. הילדה הראשונה שפגשה על האי. צעירה ממנה רק בשלוש שנים, אז. גם היא נעלמה לאחר כמה חודשים.
יוני הביט במעשיה בשקט. "צמיד לכל ילד שעזב?" אמר לבסוף. היא התעלמה ממנו. הוא ילך בסופו של דבר, היא למדה את זה עוד בבית הספר. אבל הוא בחן את פרק ידה, סופר בשקט. כמה היו שם, באמת? 25? 26? נועה כבר לא ספרה. היא ארגה בשקט, כועסת על יוני, על שהבין כל כך מהר את הצמידים, על שגזל שלא באשמתו זמן יקר שהייתה אולי מבלה עם ענת לולא הוא, על שהביט בדמעות המתגלגלות על לחייה. "נועה -" הוא הושיט את ידיו אל ידיה, אבל היא משכה אותן במהירות לאחור והמשיכה לטוות את הצמיד, לא מביטה בו. "את לא רוצה לחפש אותה?"
"אין טעם, כבר אמרתי לך". היא סיננה. "ואני לא נכנסת לסמטאות".
היא שמעה את השתיקה והכירה כבר את יוני דיו כדי לדעת שהוא מחשב לאחור את שבוע היכרותם, ומבין שאכן לא ראה אותה בסמטאות. "בגלל שאת הלכת לאיבוד בהן?"
איך הוא ידע? האם היא סיפרה לו? בוודאי סיפרה לו… נועה לא הצליחה להתמודד עם המחשבה על כך. "בגלל שאין שום דבר טוב בסמטאות המטומטמות. רק רחובות מטונפים של ערים מטונפות. בטח לפני שהיו סמטאות על האי היו כאן שטחים פתוחים ויפים, אולי אפילו שדות".
"את רוצה לספר לי על הילדים?"
"אני לא יכולה". היא לא הביטה בו. "אני יכולה רק לכתוב עליהם ביומן שלי".
"למה שלא תעשי את זה?"
"הם יותר מדי. יש לי עכשיו מקום מוגבל ביומן. אין כבר הרבה ספרים עם שוליים רחבים. לפחות, לא מגיעים לפה". היא הוסיפה חוט נוסף אל המארג. "יש המון עטים, אבל אין שום דבר לעשות אתם. הייתי נותנת את כל ערמת האוכל שלנו בשביל מחברת אחת חלקה".
"נועה -"
"פשוט לך מפה. תעזוב אותי". נועה מחתה את עיניה בצמידי החוטים. הם היו מלוכלכים וצרבו את עיניה. היא באמת הייתה צריכה מקלחת. "אני אהיה בסדר בערב, טוב? זה קורה כל הזמן".
היא חשה את מבטו של יוני על פניה, אף-על-פי שלא הביט בה. "את בטוחה?"
היא הנהנה, כיוון שלא ידעה אם תצליח לענות. כשסיימה את האריגה והרימה את ראשה, יוני נעלם. היא ישבה לבדה ובהתה באגם עד שנעשתה רעבה מאוד. כשהחלה לחזור בחוסר רצון לאזור החוף, מצאה באמצע הדרך, על אבן גדולה, שני תפוחי אדמה צלויים בנייר כסף, בקבוק גזוז, ואת שקית הקרקרים שלה. את כל אלו עטפה מגבת. מגבת מגוחכת למדי, אמנם – לוגו של להקת מטאל שנועה לא הכירה, עם גולגולות, שלדים ודם – משהו שהיא הייתה די בטוחה שמישהו רצה לאבד. ובכל זאת, מגבת אמתית. היא הצמידה את הסיבים הרכים ללחייה ומחתה את פסי הדמעות שיבשו כבר.
***
לילה קודר וסוער, חשב לעצמו יוני כשהביט מבעד לחלון הספינה השקוף, ולמרות הסיטואציה, לא היה יכול להימנע מחיוך. הוא לבש מעיל דייגים, צהוב וארוך ועצום. בכיסים טמן רק ציוד דיג קל, מברשת שיניים, מעט גפרורים שלא האמין שישרדו את המסע ממילא, פנס עמיד למים, ואת היומן של נועה, שבניגוד לתקוותה לא עמד להגיע לאיבוד על דעת עצמו בזמן הקרוב. יותר מזה לא רצה יוני לקחת. הוא ממילא עמד לקחת ספינה שלמה אל האי, ספינה בה יוכל לשוט בחזרה. זה היה מסוכן דיו. אבל הוא היה מלח, והמקום היחיד בו היה יכול ללכת לאיבוד היה בים.
הגשם ירד בטיפות כבדות בתחילה, ואז בממטרים, ולבסוף הפך לסופת ברקים ורעמים נוראה. יוני ידע שהיא עומדת להגיע. הוא צפה בתחזית מדי ערב, מחכה בדיוק למזג האוויר הזה, הנדיר בישראל. כשהלילה החל יוני בהה מחלון דירת הגג שלו שעה ארוכה, קרוע בין הרצון והידיעה מה עליו לעשות, ובין זיכרון הפחד המשתק וחוסר האונים של אובדן בים בגיל שמונה, שאליו התלווה זיכרון מתוק יותר – יום סתיו בנמל, על הסירה עם סבו המעשן מקטרת ריחנית, לא כיוון שאהב זאת אלא כיוון שהאמין שכך ראוי עבור ספן. "לא, נערי", אמר בלשונו המתנגנת, מצביע בעזרת המקטרת על ענני הסערה שהתאספו מעל. "אל תצא החוצה הלילה. אין אוצרות לגלות כשפוסיידון זועם".
הוא ביטא את המילה בעברות מצחיק, ויוני שועשע מהניסיון של סבו, הישראלי בכל רמ"ח אבריו, להתנהג לפעמים כמו רב חובל סקוטי זקן. יוני ציין שסבו מאמין באלוהים, ולא באל הים המיתולוגי, ושהם רק דייגים והדגים נוטים לעלות על פני המים בשעת סערה. אבל בשנים שחלפו, בכל השנים שחלפו, תמיד הקשיב לאותה עצה ישנה ויצא אל הים רק לפנות בוקר, כשהסערה שככה.
הוא נאבק כעת בהגה הספינה ובאותו פחד ישן כאחד, כל נים בגופו כמו קורא לו לשוב, להפנות את הספינה בחזרה לנמל, לחוף. הקשר זמזם משהו, אולי אזהרה ממשמר החופים, ויוני כיבה אותו. היו לו די והותר אזהרות משלו, די והותר פחדים. הוא ידע שהדבר שעמד לעשות היה מטורף. שהוא רודף אחרי מעשייה, יציר דמיון, משהו שהרכיב מתוך רצף לא ברור של כתביה של ילדה קטנה והוזה ואבודה.
וזו בדיוק הסיבה, הרהר יוני. זו בדיוק הסיבה שלא יוכל למצוא את נועה בכוחות עצמו. כי הוא לא האמין בזה, ולא יאמין בזה עד שיראה את המקום. אם היה מקום כזה.
הוא הקשיב לסערה מטלטלת את הספינה, וצחק לעצמו על האבסורד שבמצבו. כן, הוא לא האמין בזה, ובכל זאת האמין דיו כדי להשיט את הספינה שלו, רכושו היקר ביותר, אל תוך סערה בניסיון לרדוף אחרי אותה מעשייה. כדי להקריב את חייו שלו, אולי. האם ימשו את ספינתו מהמצולות בעוד עשרות שנים, דייג מסכן שהתגרה בגורל, ויומן קטן בכיס מעילו?
המחשבה על היומן מיקדה אותו, והוא קפץ את שפתיו, הפנה את ההגה בכוח לימין, אל תוך הסערה. בחוץ, נשמעו הרוח והגשם כמו קרב ענקים. הסיפון היה מוצף מים. יוני אטם את החלון ועטה את ציוד הציפה. הוא לא התכוון לנטוש את הספינה, אבל אי-אפשר להיות מוכן מדי, נהג סבו לומר. הוא כיבה את המנועים, מכשירי הניווט והרדאר, ואז, במחשבה שנייה, פירק את כל הציוד שניתן היה לנתק ממקומו, והשליך אותו מבעד לחלון, אל הסערה, משליך בכך כל אפשרות לחזרה. הוא צפה בצער בחסכונותיו נעלמים בין הגלים. הוא חסך שנים כדי לשפר ולסדר ולתקן את הספינה. אבל אסור היה לו להסתכן. אם ידע שהציוד ברשותו, הוא עלול לחזור בו ברגע האחרון.
רעש המנועים המנחם שכך, מפנה את מקומו לסערה. יוני לא חשב על האור והחום עד שכבו, וצחק על עצמו בקול גדול. הוא, האיש ההגיוני כל כך, לא תהה איך ישרוד את הלילה בחדר לא מחומם. הוא פתח את הדלת ויצא אל הסיפון שטוף המים, ולמרות שנות הניסיון במזג האוויר הסוער, מצא עצמו נאבק כדי לשמור על שיווי משקלו. מבט אחד בשמים גילה כוכבים מבעד לענני הסערה הבודדים. לא טוב. הוא עדיין ידע איפה הוא. זה היה טבעו.
יוני חזר פנימה, אל תוך התא האטום, וגילה שהגיחה הקטנה אל הסיפון הותירה אותו רטוב לגמרי. הוא חשב על ההוראות שהשאיר עבור הוריו ועבור חבריו למקרה שלא יחזור. המכתבים שהיו אמורים להישלח, העברות החשבונות עליהם חתם בבנק, הצוואה, מונחת בקפידה אצל דניאל, שנבהל מעיסוקו של יוני במוות, אך קיבל זאת כעוד אחד משגיונותיו ההגיוניים עד גיחוך של ידידו.
זה יהיה בסדר, גם אם הוא לא ימצא את איבוד. גם אם הוא לא ימצא כלום.
הוא ישב בחשכה, נרגע לאטו, מתרגל למצבו המוזר, וספר את הזמן המתקצר בין הרעמים. שיא הסופה עוד היה לפניו. מצוין. הוא היה צריך רק להעסיק את מחשבתו בינתיים. רק עוד קצת, כדי למנוע ממוחו לכוון אותו, לנסות לקבוע את מקומו, להשליט היגיון בעולם, כפי שהיה רגיל כל כך לעשות.
הוא הדליק את הפנס והוציא בזהירות את היומן, נזהר לאחוז רק בקצותיו באצבעותיו הרטובות והקפואות, וקרא. הפעם אחד מהעמודים הראשונים.

היו המון אנשים ברכבת היום בבוקר. אמא ניסתה להחזיק את היד שלי חזק, אבל הייתה לה מזוודה ביד השנייה, המזוודה המעצבנת בלי הגלגלים, היא קוראת לזה. היא גבוהה ואני נמוכה, ואז פתאום לא הצלחתי לראות אותה יותר, והיא לא הצליחה לראות יותר אותי. הייתי לבד. נעצרתי, עמדתי במקום ולא זזתי. הרכבות המשיכו לזוז לכל הכיוונים, רעשים וצלילים ואנשים רצים והולכים וסוחבים תיקים, ולי יש רק תיק אוכל קטן, הדבר היחיד שיש לי עכשיו בכל העולם. אבל זה לא היה אותו עולם, כי לא היה בו את אמא. זה היה עולם אחר, שהייתי בו לגמרי לבד. אני לא יודעת את הרכבת הביתה. אני לא יודעת את הרכבת לאבא. אני לא יודעת אפילו את מי לשאול. אני לא יודעת אפילו באיזה כיוון הבית, כי הוא כל כך רחוק, כי נסענו כל כך הרבה שעות ועדיין לא הגענו. הייתי בדיוק באמצע.
מישהי נתקעה בי וצעקה לי לזוז, אז הלכתי לשבת בצד על ספסל, והסתכלתי על העולם החדש הזה, של האמצע, ופתאום הוא לא נראה לי רועש אלא שקט ורגוע. אמא מצאה אותי אחרי איזה עשר דקות, בזמן שהתחלתי לחשוב אם אולי בין הרכבות תהיה איפשהו דרך חדשה שאני יכולה ללכת בה, וכמעט היה נדמה לי שיש דרך חדשה, דרך שכאילו כתבו עליה 'בשביל נועה'. כשאמא באה, התחלתי לבכות. אני חושבת שהיא חשבה שפחדתי כשהיא נעלמה. אבל בכיתי בגלל שכשהיא חזרה הדרך הזאת נעלמה, אפילו שאולי היא הייתה רק בראש שלי בכל מקרה. וחשבתי, אם הייתי מאבדת את אמא, אם אמא הייתה מאבדת אותי, אולי הייתי הולכת לאיבוד, כמו התיק אוכל הקודם והחולצה תכלת שאני אוהבת והגומייה לשער והפרח שקטפתי בדרך הביתה והשרשרת היפה של אמא שלבשתי רק פעם אחת ואיבדתי והיא כעסה.
אף פעם לא ידעתי שאפשר גם לאבד אנשים ולא רק דברים. אולי אני אבקש מאמא לאבד אותי שוב, ואז אני אמצא את כל הדברים האלו באיבוד, ואז אני אחזור איתם. אבל אמא כל כך נבהלה כשהיא איבדה אותי. אולי אני אחכה כמה ימים לפני…

המילים התערפלו מול עיניו של יוני. הוא השעין את ראשו על הקיר, הספרון על ברכיו. היה קר. הוא היה עייף. ורעש הסערה היה כמעט מונוטוני, מרגיע…
הוא התעורר בבת אחת, רעש הגלים מחריש את אוזניו והספינה מטלטלת, נוטה על צדה, מתהפכת, והוא ידע בוודאות מוחלטת, בחושי ההישרדות של מלח וותיק, שעליו לנטוש את הספינה. הוא לא זכר איך הגיע אל הדלת ופתח אותה, אבל בחוץ היה רק ים, גלים ומים, והסערה הזו, הסערה הזו שהביאה אתה ערפל כבד כמו שלא ראה מעולם. והוא תחב את היומן בכוח אל תוך המעיל אבל לא ידע, לא היה בטוח שהצליח, והגלים הכו בו בכוח, עולים ויורדים, ולא היו עוד כוכבים בשמים ולא השמים עצמם, ולא הספינה ולא דבר, דבר מלבד שאגות הים והרוח והניסיון הנואש להחזיק את ראשו מעל המים, ורגליו הסתבכו במעיל הצהוב, וחגורת הציפה חנקה אותו, והוא נאבק בה עד שניתקה, נסחפת ממנו והלאה, והוא בלע מים, נשנק, שוחה, צף, מתאמץ שלא להיבלע מתחת לגלים, מניע את אצבעותיו הקפואות, עוד ועוד, ולבסוף התשישות הכריעה אותו, והוא חדל להיאבק.
מלח אובד בים, נסחף על הגלים, עד שהשמש זרחה והוא נשטף אל חוף של מקום שלא אמור היה להיות קיים.
***
שרשרת בלונים ריחפה מעל האגם, מזכירה לנועה שהשקיעה חלפה זה מכבר. היא בהתה מהופנטת באחד מהם, אחד מאותם בלונים ורודים מבריקים בצורת בובות, שנותר אחרון לרחף לאחר שכל הבלונים הפשוטים התפוצצו על הענפים סביב האגם בקולות רעש. איך יוני קרא לדברים האלו, הסוג החדש הזה של הברביות? בראץ? שילוב הצבעים המשונה, הצבעוני מדי, שהצבע השולט בו היה ורוד, הזכיר לה את ענת. נועה חייכה וניסתה להגיע אל החוט, אך הוא היה רחוק מעל ראשה. היא נאנחה. הגיע הזמן לחזור.
היא יצאה מהיער, נושאת את חבילת הקרקרים הריקה – מתוך הרגל יותר מכל, בגלל שממילא החבילה לא תישאר במקום בו תשאיר אותה. היא הייתה עצובה, אך רגועה יותר כעת. היא נזכרה שיוני אמר משהו על פרסומת שראה בטלוויזיה בבוקר לסרט ישן של היצ'קוק שהיה אמור להיות משודר הערב. מן הסתם המשמעות הייתה שהסרט ישודר בעוד שבוע או שבועיים, והלילה ישודר מרתון של שושלת, או של מרפי בראון, או שידור חוזר בלופ של אותו פרק של קישקשתא. אבל בכל זאת הייתה מוכנה לראות אותם אתו.
מרכז החוף, האזור בו התחברו כל חלקיו של האי, היה שקט ושומם. בשעה כזו בדרך כלל התנמנמו הילדים הקטנים יותר על המדשאות, או על ספות באזור הקניון, או על ערמות בדים על החול החמים. אבל היא לא ראתה אף אחד מהם, והיה שקט מדי. נועה למדה לראות בשקט סימן רע, במיוחד כשהיה מלווה בהיעדר ילדים. היא מצאה אותם במהרה, מתגודדים ליד אזור הקניון. אף אחד מהם לא נכנס לחנות החשמל, ישב על הספות או ראה טלוויזיה. הם היו חיוורים ושקטים, מביטים כולם למרחק, אל תוך הקניון, אל הערפל. "מה אתם עושים פה?" שאלה.
חלקם השפילו את עיניהם, האחרים לא ענו. נועם ניסה להגיד משהו, אבל נטלי השתיקה אותו.
"זה משחק שאני לא מבינה?" נועה עקבה אחרי מבטם של הילדים. איש מהם לא הביט בעיניה. ואז הבחינה בחבל בידו של דניאל. החבל האדום שבו השתמשה כדי לעקוב אחרי הילדים שנעלמו. החבל שבאמצעותו הצליחה להחזיר שלושה מאלו שאבדו, שמצאה בפינות חשוכות, בוכים ואבודים עוד יותר משהיו, ולקחה אותם אתה בחזרה הביתה. והחבל היה מתוח, נמשך הלאה והלאה, אל תוך הערפל. נועה עקבה אחרי מסלולו, לבה שוקע. "איפה יוני?"
"הוא… הוא אמר לא להגיד". זה היה דניאל, עיניו מושפלות, החבל אחוז בכוח בידיו ופרקי אצבעותיו מלבינים. "לא עזבתי את החבל. עשיתי כמו שצריך".
"דניאל!" היא אמרה בטון הסמכותי ביותר שהצליחה לגייס.
"הוא…" דניאל בלע רוק. "הוא אמר שהוא הולך להביא מחברת".
"מחברת?" ולבה של נועה שקע מעט עמוק יותר, אל מקום כואב וקפוא ונורא שלא נתקלה בו מאז שאיבדה את המפתח האחרון שלה. אשמה.
נטלי הנהנה. "הוא אמר שיש חנות כלי כתיבה בצד השני של המינימרקט הזה שהוא מצא".
"אמרתי לו לא לחזור לשם!" נועה כמעט צרחה. אבל למרות החרדה, את היד הקרה סביב לבה איזן דגדוג חמים, לא מוסבר, באצבעות רגליה היחפות. הוא הלך להביא מחברת, בשבילה.
"הוא אמר לא לספר לך". יובל היה הראשון שפרץ את חומת הילדים השותקים והלך אליה, נאחז בחצאיתה כמו טובע. "הוא אמר שהוא ימצא את זה ויחזור צ'יק צ'ק… ככה הוא אמר".
"אמרתי לו שהוא חייב לקחת את החבל", דניאל הוסיף. "אבל עבר מאז המון זמן…"
"ניסינו למשוך, אבל שום דבר לא זז". ליאור אמר.
"נועה… הוא בסדר, נכון?" קולו של דניאל רעד קצת, וזה היה האות. דמעות מילאו את עיניהם של כל הילדים. נטלי ושיר החלו ליבב חלושות. יובל הקטן נצמד לחצאיתה של נועה, והיא חשה את דמעותיו מרטיבות את הדפסי הגמלים המטופשים. על מה הם בוכים ככה? היא תהתה לעצמה, מנותקת, כמעט קהת חושים. הוא היה כאן רק שבוע. לא מספיק זמן כדי להתגעגע. לא מספיק זמן כדי שיחסר להם. כדי שיחסר לה. מה הוא כבר עשה בשבילם? מיין כמה ערמות, כרת כמה עצים, מצא כמה גרביים… מצא…
מצא. נועה לא חשבה שתוכל עוד להשתמש במילה הזו. ללא ספק השתמשה בה בשבוע האחרון יותר מאשר בכל השנים שקדמו לו. היא הביטה אל שטח הקניון, אל החבל. היא התכופפה להרים אותו, ומשכה. הוא נמתח תוך מספר משיכות, אך לא נע מעבר לכך. נועה הידקה את שפתיה, מביטה אל הערפל. מחברת. הוא הלך להביא מחברת, בשבילה. אבל הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא לא הבין… והחבל… הוא עדיין היה שם. הוא היה לכוד. אבוד. הוא לא ימצא עבורה מחברת. הוא לא ימצא שום דבר עוד. והוא היה מבוגר. החבל לא יעזור. הוא בוודאי כבר היה אבוד להם. לחרדתה היא חשה גוש בגרונה, וציוותה על עצמה להירגע. הדבר האחרון שהם היו צריכים כאן היה עוד בכי.
אבל אם יוני מצא, הרהרה לעצמה, אם יוני הצליח למצוא משהו על האי… אפילו מגבת, וקצת אוכל אמתי, וזוג גרביים זהות מטופשות, אולי גם היא… אולי…
קולות הבכי הלכו ונעשו רמים, ונועה חשקה את שיניה והסתובבה אל הילדים בחדות. "שקט!" צרחה. הפעם הייתה לכך השפעה. הילדים השתתקו מיד, למעט יובל, שעוד פלט יבבה קטנה. נועה הביטה בכפות רגליה היחפות. "גרביים", היא אמרה. "שמישהו יביא לי גרביים. שני זוגות. דניאל, שיר".
הילדים העבירו ביניהם גרביים, עד שהגיעו לידיה של נועה. היא בהתה בהם. אחד מהם היה זוג רגיל, גרב אחת אדומה ואחת כתומה בהדפסים מפוספסים. הזוג השני היו גרבי התכלת של יוני. הגרביים עם העננים והתחרה. אבל הם נעלמו לו בלילה. הוא אמר את זה בעצמו. והדברים שנעלמו בלילה לא חזרו מעולם. נועה גרבה את הזוג הלא-זהה, משתדלת לא לחשוב על כך, משתדלת לא לחשוב על המשמעות, על העובדה שהילדים מצאו דווקא את הגרביים האלו. היא קמה על רגליה, וניתקה בזהירות את יובל מחצאיתה.
"נועה… מה את עושה?" שאלה נטלי.
"הולכת למצוא אותו". המילה הייתה זרה על לשונה, כמעט לא טבעית. ובכל זאת, ידעה ברגע שביטאה את המילים שהיה זה הדבר היחיד שיכלה לעשות.
היא קראה רק חוסר וודאות, דאגה ופחד בעיני הילדים שסביבה. "אני אחזור", אמרה, והוסיפה, חושבת על ענת, שעד ליום עזיבתה התעקשה שהיא בארץ לעולם-לא, "אתם הילדים האבודים שלי. אני לא אעזוב אתכם". היא חייכה, וכמה מהם חייכו בחזרה, אך הרוב המשיכו לתלות בה את עיניהם. נועה נשמה עמוק, הסתובבה והחלה ללכת פנימה, אל תוך הערפל, נאחזת בחבל. צעדיה לא השמיעו כל רחש על הרצפה. היא עברה את הפינה וראתה את המינימרקט, את החבל שהמשיך הלאה, מעבר לו. שני גברים שקופים-למחצה, עטויים בערפל, פסעו בין המסדרונות. אחד מהם פסע ישר דרך נועה. היא המשיכה ללכת, לאט, מתעלמת מההתרחשות סביבה, מביטה רק בחבל. השער על עורפה סמר קלות וזרועותיה עקצצו. נדמה היה שהאוויר משתנה, נעשה דחוס יותר, כמעט אטום. הקולות סביבה היו חזקים יותר, נוכחים יותר, ברורים יותר, והזכירו לה את אותו יום אחרון בתחנה המרכזית, לפני מה שנראה כמו זמן רב כל כך. היא לא חשבה שתוכל לפחד יותר משפחדה עד כה, אבל בכל זאת גילתה שהיא נאלצת להכריח את עצמה לפסוע לפנים, נושמת עמוק לפני כל צעד, משתדלת שלא לחשוב על כלום, ודמעות אימה צורבות את עיניה. עמוק בלבה, נאלצה להודות סוף-סוף שהיה דבר אחד שפחדה ממנו יותר מאשר לאבד את עצמה. לאבד את איבוד. "אני לא רוצה לצאת", מלמלה לעצמה, כתפילה אל אותו אי-איבוד, מקווה שהיה מי שישמע, שהיה מי שהקשיב. "בבקשה, אני לא רוצה לצאת. אני רק רוצה לא לאבד את יוני. אני רק רוצה להחזיר אותו. בבקשה".
***
הייתה מחברת בידו של יוני, אבל הוא לא ידע איך הגיעה לשם, מה היא עושה שם, מה התכוון לעשות בה ולמה. הוא לא ידע איפה הוא, למה הוא שם, איך הגיע לשם. הוא בהה במחברת שבידיו, סגולה, בכריכה קשה, עם פרחים לבנים מצויירים עליה. לא בשבילו, בוודאי. בשביל מישהי? מי זו הייתה?
הוא גירד את מפרק ידו בהיסח הדעת והבחין שחבל אדום היה קשור אליה. למה קשר חבל אדום למפרק ידו? הוא ניסה להיזכר במעורפל. נדמה היה לו שזה קשור לספינה.
איפה הייתה הספינה? הוא לא זכר היכן השאיר אותה, באיזה נמל עגנה, אבל הייתה לו תחושת אובדן חזקה. הייתה לו תחושת אובדן חזקה באופן כללי, בעצם, כאילו איבד משהו ולא ידע מה היה אותו דבר. הוא הביט סביבו בחנות הקטנה, בספרונים וביומנים, בדפים הצבעוניים המסודרים, בטושים ובעטים. על הכול הייתה שכבת אבק עבה. איש לא היה בחנות מלבדו, ונראה היה שאיש לא היה כאן מזה זמן רב. אם כך, למי היה עליו לשלם?
"סליחה?" הוא פנה אל אדם כהה עור בלבוש מרושל. האיש הביט בו לרגע בבלבול, מצמץ, והמשיך ללכת. יוני קימט את מצחו, מביט אחרי האדם. האם לא ראה אותו? ובעצם, האיש עצמו נראה כאילו לא ממש היה שם. היה בדמותו משהו שקוף, ערפילי.
אולי היה עליו פשוט לשבת ולחכות למוכר? כן, כך יעשה. יוני התיישב וגירד שוב את החבל המציק על ידו. הוא החל לפרום את הקשר, וקפא, אזהרה שוטפת אותו כמו רסס ים קפוא. זיכרון נשכח, ילד קטן אוחז בשרוולו, מדבר אליו, אומר לו לא להסיר את החבל, לא לפתוח את הקשר כל עוד הוא ב… בערפל.
הערפל. היה סביבו ערפל כבד, אטום, אפור. הוא לא ידע למה לא הבחין בו עד אותו רגע. הוא התרומם לעמידה, חנוק לפתע. מאיפה בא, לכל הרוחות? לאן הוא הולך? למה הוא תקוע כאן, בחנות המלאה ערפל ואבק, מבלי שיוכל לזוז? ולמה החבל הזה קשור סביב ידו, והמחברת, למה רצה את המחברת הזו?
עדיין אוחז במחברת, הוא פסע אל היציאה, אבל כל מקום היה מוקף בערפל, והוא לא ראה דבר. עד מהרה היה משוכנע שהוא הולך במעגלים. הוא קילל כשרסיס זכוכית ננעץ ברגלו. למה הוא יחף? הוא חש לאות משונה משתלטת עליו, עייפות שמנעה ממנו לחשוב, להבין, והבלבול רק העמיק. למה הוא כאן, לכל הרוחות? למה…?
ואז גם השאלה הזו נמוגה. הוא התיישב באחת הפינות והקשיב לקול מים נוטפים ממקום כלשהו. הדברים שהתכוון לעשות לא הטרידו אותו עוד. אולי בעצם לא התכוון לעשות כלום. הוא לא ידע עוד. ואולי לא ידע כלל.
הוא בהה לחילופין בערפל ובכפות רגליו, תוהה לעתים על המכנסיים הצהובים שלבש ועל החולצה שנראה היה שמורכבת מכתמי צבע. הוא התעשת כשידיים הושטו אליו, אל ידיו.
"לא", אמר והרים את עיניו, סוגר את ידו האחת על החבל ואת ידו השנייה על המחברת.
"הכל בסדר", אמר קול רך. הוא התאמץ למקד את מבטו בערפל. אישה צעירה, בערך בגילו, מצמצה אליו. היו נמשים על לחייה, ושערה החום היה לא מסורק, אך החמיא לפניה. חוט קל של זיהוי חלף בראשו, כמו מחשבה, כמו רעיון – נדמה היה לו שהכיר אותה. אך חוט המחשבה אבד, נמלט ממנו לפני שהצליח להיאחז בו. מבטו חלף על החולצה עם ציורי הדלעות המחייכות שלבשה, אל החצאית הורודה-זהובה עם ציורי הגמלים, ולבסוף, אל הגרביים שהציצו תחת מכנסיה, אחד אדום ואחד כתום עם הדפסים מפוספסים. כשהתיישבה מולו בישיבה מזרחית, הצליח לראות שחלקם התחתון, כפות הרגליים, היו מטונפים לגמרי.
"הגרביים שלך מלוכלכים", הוא מלמל.
היא הביטה בגרביה. "כן".
יוני בהה בשכבת הלכלוך. היא הניעה את אצבעות רגליה קלות. "למה לגרוב גרביים בלי נעליים?"
"אין לי נעליים". היא משכה בכתפיה. "גם לך אין".
הוא קימט את מצחו והביט בכפות רגליו היחפות. מתי ראה את נעליו לאחרונה? הוא תמיד ידע איפה נעליו היו. זה לא היה הגיוני. "בספינה, כנראה. בטח השארתי אותן בספינה. בטוח. יש לי ספינה, את יודעת. אני דייג".
"כן". היא הושיטה את ידה אליו, אבל הוא נרתע ממנה שוב. "אתה יודע איפה אתה?"
"הייתי על הספינה", אמר. "ואז…" הוא נעצר. הוא לא זכר. למה היה על הספינה? ירד גשם, הוא זכר. הייתה רוח, סערה. "אבל אני אף פעם לא יוצא בסערה", אמר בשקט. אם רק יצליח… אם רק היה יכול להיזכר… הוא ידע שהייתה סיבה שיצא, סיבה טובה, אבל הערפל הזה, העכור, החונק, הקשה על המחשבה…
"אני אוהבת את המחברת שלך", אמרה הבחורה המנומשת.
"היא לא שלי", מלמל יוני, וייחל בלבו שתלך. הוא רצה להיות לבד. הוא רצה להיזכר.
"אז של מי היא?"
"של…" הוא לא זכר. הוא לא זכר כלום. כעוס ומתוסכל, הוא התרומם על רגליו בבת אחת, והיא נרתעה. הוא העווה את פניו כשכף רגלו דרכה על הרצפה המלוכלכת והוא חש כאב חד בעקב. הוא התיישב שוב, וראה דם מרוח במקום בו עמד.
"מה קרה?" היא עקבה אחרי מבטו, מבוהלת.
"כואבת לי הרגל", אמר יוני, ולא זכר למה.
"אפשר?" היא התכופפה להביט בכף רגלו, מצרה את עיניה. "אני רואה משהו נעוץ שם…"
הוא נרתע שוב ממגעה, אבל היא אחזה בכף רגלו ולא הניחה לו להתחמק. היא העבירה יד זריזה על עקבו, והוא חש כאב חד, וזעק.
"זהו. נגמר. אתה רואה?" היא הרימה את רסיס הזכוכית מול עיניו. הוא היה כמעט בגודל ציפורן. "זה בחוץ. זה רק חתך קטן עכשיו. אנחנו יכולים ללכת".
"אני לא רוצה ללכת", הוא מלמל. "אני לא יודע לאן הולכים".
"אבל אני יודעת. זה בסדר. יש לנו את אותו חבל, רואה?" היא הציגה בפניו את החבל שאחזה, רפוי, והוא עקב אחרי מסלולו עד לפרק ידו.
"זה בכלל לא החבל שלי".
"זה החבל שלי. זה בסדר. אתה יכול לבוא אתי. הבאתי לך גרביים, אתה רואה?" היא הציגה בפניו גרביים, תכולים, בעלי תחרה, עם ציורים של עננים.
"זה גרביים של בנות", הוא מלמל.
"נכון". היא נראתה מבולבלת לרגע. "אתה רוצה את שלי?"
"הם מלוכלכים", אמר שוב, והביט שוב ברגליו. היא צדקה, כף הרגל כאבה פחות כעת. אבל משהו אחר עדיין כאב, הציק, והוא לא ידע מה. הוא חשד שלעולם לא יֵדע. אבל תחושת דחיפות התעוררה בו. היה משהו שהיה עליו לעשות. משהו חשוב. לו רק יצליח להיזכר.
היא הביטה בו, וללא אזהרה, התעוותו פניה, ושפתיה נלחצו יחד, כאילו ניסתה להימנע מלבכות. "אוי, יוני". היא אמרה. "ניסית לצאת".
הוא נע על מקומו בחוסר נוחות. למה היא ציפתה? "אני לא יכול להישאר פה", הוא אמר. למה היא בכתה? "אבל אני לא זוכר את הדרך".
"אני יודעת". היא משכה באפה. "אני לא טובה בזה. אני לא יודעת מה לעשות".
"את לא צריכה לעשות כלום". דמעותיה גרמו לו למועקה שלא ידע את מקורה. הוא רצה שהיא תפסיק. הוא לא ידע איך לעשות את זה. הוא נמנע מעיניה, והביט במחברת. הדפים היו חלקים, ללא רבב. זה לא היה נכון. "אני לא יכול להישאר פה", אמר שוב. "אני צריך להחזיר את זה לנועה. אבל הדפים נמחקו מהים".
"נמחקו?" היא ניגבה את עיניה בחולצתה.
"היומן של נועה. אני לא יכול להחזיר לה אותו ככה…" הוא הושיט לה את המחברת. "הוא היה בים".
היא הביטה במחברת ולא לקחה אותה. נדמה שהנמשים על פניה מחווירים. "מה היה בים?"
"היומן שמצאתי", הוא הסביר, משתדל להיות סבלני. "של נועה. עם מנעול, אבל בלי מפתח". שביב זיכרון חלף במוחו. "בגלל זה יצאתי בסערה!" קרא. "אני אף פעם לא יוצא בסערה. ידעתי שככה אני אמצא אותה. אני צריך להחזיר לה אותו. אני יודע איפה לחפש. היא הסבירה. אבל היומן נמחק". הוא הביט בדפים הלבנים בצער. "אני לא זוכר מה היה כתוב".
"מצאת את היומן…?" היא הביטה ממנו אל המחברת. "מצאת את היומן שלי?"
היא לא הבינה כלום. "היומן של נועה", אמר שוב, לאט. "בים. בשקית. באתי בספינה. אני צריך למצוא אותה, להסביר… אני מוכרח. את יודעת איפה נועה?"
"להסביר מה?" קולה רעד. הוא לא הבחין בכך.
"שהיא לא לבד. היא רק צריכה שמישהו ימצא אותה. אבל היומן נמחק", אמר שוב. הוא הביט בה בתקווה, מושיט שוב את המחברת. "את רואה מה היה כתוב?"
היא פתחה את המחברת, ועיניה סרקו את הדפים הלבנים, הריקים. "אני רואה", לחשה.
"את יכולה לקרוא לי?" הוא נשען לאחור, עוצם את עיניו. "אני אוהב לקרוא ביומן שלה. היא כותבת דברים כל כך יפים".
היא בלעה את רוקה. הוא ראה אותה מהססת, אולי מתקשה לקרוא את הכתוב. הוא התקשה בעצמו לקרוא את המילים שהים טשטש, אך לרוב הצליח בכך. אבל לא כעת. "הכרתי בחור בשם יוני", היא אמרה לבסוף, עיניה נעוצות בדף.
"זה השם שלי", יוני העיר.
"כן", היא הסכימה והמשיכה להקריא. "הוא התחיל לסדר את איבוד. ואז הוא הפסיק באמצע". היא נשמה עמוק. "הוא ניסה למצוא משהו, אבל אי-אפשר למצוא כאן כלום. כשמנסים למצוא רק מאבדים יותר. זה כמו אורות תעתועים כאלו, שאתה חושב שהם הדרך הביתה, אבל הם בעצם לא. הם רק משאלות לב שמובילות בחזרה אל החושך".
"את בטוחה שאת קוראת את היומן של נועה?" הוא שאל. "נועה לא כותבת ככה".
"אני בטוחה", אמרה, והמשיכה לפני שהצליח לדבר שוב. "אבל יוני מצא הרבה דברים אחרים. הוא מצא לחם, וגרביים, ומגבת. והוא גם מצא את הפזמון של שיר שאני אוהבת. הוא הזכיר לי אתמול".
נדמה היה לו כאילו פניה התבהרו, נקיים וצלולים יותר מתוך הערפל, ואז התערפלו שוב, ושוב ראה כמעט רק נמשים. "למה הפסקת?"
"יש פה את השיר שנועה למדה", קולה רעד שוב. "אתה רוצה לשמוע?"
הוא הנהן, והיא שרה. "את ואני והרוח, לא שבנו עוד רגע לנוח, גמענו דרכים ושדות. לפתע הימה הגענו, אל מול הגלים אז כרענו, הרוח המשיך לבדו… שלושתנו בזמר חוצות יחפני, הרוח ואת ואני…"
היא סיימה לשיר. הוא בהה בנמשים מתוך הערפל. "זה הסוף של השיר".
"כן".
"אני לא זוכר את ההתחלה. מה עוד כתוב שם?"
"זה הכול". היא השתהתה לרגע. "אבל אני זוכרת את ההתחלה. אתה רוצה שאני אשיר לך?"
"את יודעת איפה נועה?"
הוא ראה את הדמעות מכתימות את הנמשים. "כן, אני יודעת. בוא אתי". היא הושיטה לו שוב את הגרביים התכולים. הוא היסס. היו עליהם עננים, אבל לא הייתה שמש. איך יֵדע את הכיוון בלי השמש? "אני אשיר לך את ההתחלה של השיר. בוא".
הוא גרב את הגרביים באי-רצון, וקם על רגליו. בכל זאת, זה היה רק הגיוני, לגרוב גרביים בלכלוך הזה. גרביים היו טובים יותר מכלום, אפילו גרבי נשים. לא היה נראה שהיא מתכוונת לצחוק עליו. והם היו זהים לפחות.
היא הובילה אותו משם. הוא לא ידע לאן, אבל היא שרה לו, וקולה היה יפה, והערפל התבהר. הם הלכו מה שנדמה כמו זמן רב, ויוני שתק, תוהה לעצמו. האם היה זה נורא כל כך ללכת כך, בלי לדעת לאן? האם היה אכפת לו לאן הוא הולך, לאן הם הולכים, כל עוד הבחורה המנומשת היפה והמשונה הלכה לצדו ושרה בקולה היפה מילים ששכח?
היא משכה קלות בחבל שהיה קשור לידו עד שידו החליקה אל תוך אצבעותיה, והוא לא התנגד, ולהיפך, נדמה היה לו שהוא מושך בעצמו, אף על פי שידיהם כבר היו אחוזות, וזה לא היה הגיוני, אך גם היא המשיכה למשוך. לא, משהו אחר משך, משהו חזק יותר ממנו, ממנה, משניהם, משהו שאילץ אותם להמשיך הלאה, ללכת, לרוץ, משהו שלא אפשר להם לעצור ולחשוב, והמשיכה הלכה והתחזקה, הלכה והובילה אותם, והוא היה חסר נשימה ומבולבל אך רץ, רץ, והיא רצה לצדו, צוחקת קלות, וצחוקה היה נעים והוא חייך, עד שהערפל התבהר, ומה שהיה עד לפני רגע מחשבתו והפך רסיסים-רסיסים, שברירים של זיכרונות ומחשבות ורגשות של האדם שהיה, האדם שנעלם, התבהר גם הוא. ומתוך הלא-כלום האבוד הזה, מצא יוני את נועה.
***
נועה לא זכרה את הדרך חזרה בערפל. היא זכרה את עצמה נושאת באופן חלקי את משקלו את יוני, שהיה מעורפל ומבולבל, אך לא חדל למלמל את שמה ולא הרפה מידה. היא זכרה את החול, סוף-סוף, תחת רגליהם, את בכי ההקלה של הילדים שהקיפו אותם, את יוני, מתמוטט על החול, המחברת הסגולה נופלת סוף-סוף מידו. זכרה שחבשה את רגלו, בחוסר מיומנות, בתנועות מונוטוניות, מסובבת את גליל התחבושת הצבעונית יותר מדי ולבסוף משיבה אותו לאחור. הוא ישן, והיא סירבה לעזוב את צדו. הילדים הביאו אוכל ושתייה, והיא נשענה על ערמת בגדים, ראשו של יוני בחיקה, בוהה אל המרחק. חתול לבן בעל כפות שחורות וזנב מנומר שנמנם על ערמת הבגדים זינק מתוכה כשנועה טעתה לחשוב אותו לכרית והטיבה עליו בטעות את ראשה. היא חיככה שריטה קלה שהופיעה על זרועה, והוא נשף לעברה ברוגז, זינק על בטנו של יוני וברח משם. יוני נאנק והסתובב בחיקה של נועה. הוא מצמץ לאור השקיעה, הסתובב שוב, ופקח את עיניו.
הם הביטו זה בזה דקה ארוכה. יוני נאנק שוב. "אני מצטער".
נועה עמדה למשוך בכתפיה, אבל עצרה את עצמה. "זה יכול לקרות לכל אחד. שלא מקשיב לאזהרות שלי בשביל למצוא איזו מחברת".
"התכוונתי שאני מצטער על -"
"אני יודעת".
"זה היה בשבילך".
"אני יודעת". והיא ידעה גם שלא התכוון למחברת.
יוני התיישב, נמנע מעיניה. הוא היה סמוק, מבויש. נועה נאנחה והעבירה את ידה בשערה. לא היה לה כוח לכל זה, וממילא, אם קרא את היומן שלה, הכיר אותה טוב יותר מכל אחד אחר. את הרצונות, הפחדים, העלבונות, הבושות, התקוות. היא חשה חשופה, ופשוטה ו… היא לא ידעה מה. ובכל זאת, הוא בא עד כאן. "אתה זוכר הכל?"
הוא הנהן. "אני חושב. זה היה מאוד מבלבל, ולא הרגשתי… כמו עצמי, רוב הזמן. את שמעת הכול?"
"שמעתי. אני לא בטוחה שהבנתי. תן לי לוודא". היא שילבה את זרועותיה על חזה. "מצאת את היומן שלי בים. וקראת אותו".
הוא הנהן, עדיין מביט בחול.
"ויצאת לחפש אותי כאן".
"לא", אמר יוני. "קודם חיפשתי אותך באילת. אחר כך נסעתי לבית של אמא שלך – היא גרה בתל אביב עכשיו, איפה שנעלמת -" היא ידעה שלא החמיץ את הבהוב הכאב המהיר בעיניה. " -ואחר כך, אחרי שקראתי את כל היומן עוד כמה פעמים, לקחתי את הספינה שלי לים".
"לים? אבל – אם קראת את מה שנשאר אצל אמא שלי -"
"הלכת לאיבוד בסמטאות, כן". יוני הביט בשלווה בים. "אבל כתבת שאפשר דרך כל מקום. הסמטאות לא היו עובדות בשבילי".
"למה?"
"קללת המלחים. יותר מדי טוב בהתמצאות". הוא חייך אליה. "הדרך היחידה הייתה בים".
נועה חשה שוב את הדגדוג המציק באצבעות רגליה. היא חלצה את הגרביים המטונפות והניחה לאצבעותיה לשקוע בחול החם. "אבל… הספינה שלך…"
יוני משך שוב בכתפיו. "רק סירה".
דמעות חרצו את הפסים היבשים שכבר היו על לחייה של נועה. הוא חיפש אחריה בכל הארץ, והוא בא אחריה עד לכאן, ויתר על הספינה שלו, סיכן את חייו. בגלל יומן. הוא עשה את כל זה בשבילה בגלל יומן. ההבנה הייתה מתוקה כל כך, יקרה כל כך. נועה מעולם לא חשה כה נאהבת. ועם זאת, היה בהבנה הזו טעם מר. יוני לא אבד מעולם. הוא התכוון להגיע לכאן.
יוני לא פירש את שתיקתה נכונה. "אני מצטער ששיקרתי לך".
"לא! לא…" נועה מחתה את עיניה בכעס. "זה לא… פשוט… חשבתי, חשבתי שאולי יש עוד מישהו… כלומר, מישהו כמוני. מישהו שהגיע לפה בגלל שהוא כמוני. אבל הייתי צריכה לדעת שאתה לא כמוני. ראיתי איך אתה מסדר דברים, איך אתה מוצא אותם. טיפשה".
"אז מה?" יוני חייך ומשך אותה אליו, מחבק אותה בפעם הראשונה, והחיבוק היה חם ומתוק כל כך. היא השעינה את ראשה על כתפו ודמעותיה נספגו בחולצתו. "למה זה משנה למה הגעתי לכאן? הגעתי בגלל שרציתי להגיע".
"זה משנה. בגלל שאתה לא מתאים לכאן".
"אני יכול להתאים".
"לא".
"כן. ואת יכולה להתאים לעולם בחוץ. זה בדיוק מה שבאתי לספר לך, נועה". הוא משך אותה לאחור, מאלץ אותה להביט בעיניו. "את התחבאת כאן כל השנים האלו ממשהו שכבר נגמר. יכולת למצוא את מה שמצאת כאן בכל מקום אחר. פשוט היית צריכה לחפש".
היא בחנה את קמטי הצחוק סביב עיניו, את מבנה האישונים, את הריסים הרכים. "על מה אתה מדבר?"
"את לא כל כך מיוחדת". יוני צחק, ולקח את ידה. "כולם מרגישים לבד. כולם מרגישים לא שייכים. כולם מאבדים דברים. כולם מאבדים את עצמם לפעמים. במיוחד כשהם קטנים".
"אני יודעת שכולם מרגישים ככה". נועה החוותה סביבה. נטלי ודניאל שוב שיחקו דמקה בכלים משונים, שאחד מהם נראה כמו ראש של בובת בראץ. נועם הסיע צעצוע עץ ישן בעל גלגלים על המדרכה המובילה לסמטאות. נטע ויובל רדפו אחרי בלונים. האם שעת השקיעה הגיעה והיא לא שמה לב? "אני היחידה שהמשיכה להרגיש ככה".
"היית מפסיקה. כל מה שהיית צריכה זה עוד קצת זמן".
"לא".
"כן. נועה…" הוא העביר את ידו בשערה. היא עצמה את עיניה לרגע קל, נרעדת. היא הייתה צעירה כל כך כשהגיעה לכאן. היה כל כך הרבה שלא ידעה. "את יכולה לחזור".
"אני לא יכולה. אני לא יודעת איך. וגם אם ידעתי, זה המקום היחיד שאני שייכת אליו".
"את בטוחה בזה?"
היא הביטה סביבה בילדים, בשמש השוקעת, משעינה את לחיה אל תוך ידו המלטפת של יוני. "למה אתה מתכוון?"
"היומן שלך. זרקת אותו למים במפרץ אילת, לא?"
"כן. ברור. לא הגעתי אפילו לים בתל אביב. נעלמתי עוד לפני שהתרחקתי מהתחנה המרכזית, אני חושבת".
"אבל היומן שלך הגיע לים של הרצליה".
נועה בהתה בו, עיניה קרועות לרווחה. "הרצליה? מה?"
יוני חייך. "אני לא מאילת, נועה. מצאתי את היומן שלך כשדגתי בחוף הקבוע שלי. בהרצליה".
היא נתנה למילים לשקוע, לאט, בזהירות. הן נשאו בחובן תחושת סיום ואובדן כבד, איום כל כך. ועם זאת, תחושת השלמה. היא הביטה סביבה באי המפוצל, בחוף, בים, ביער, בערמות הגדולות, בילדים המשחקים, בקניון, בחדר שלה, אפילו בסמטאות.
"אמא שלך עברה לתל אביב", קולו של יוני היה רך. "יש לה מפתח בשבילך, את יודעת. של הדירה החדשה. היא תולה אותו על חוט בחדר שלך".
"אני מתגעגעת אליה". נועה ביטאה את המילים, וחשה, סוף סוף, את מדקרת האשמה שהדחיקה כל הזמן הזה. היא לא עשתה את זה נכון. היא לא עשתה שום דבר נכון, כשהלכה. אבל איך יכלה לדעת?
"יש כל כך הרבה דברים שלא רואים כשאת בת שש עשרה". הוא אחז בידה. "יש ארצות אחרות, יערות, מגדלים, פסלים, מפלים, שלג…" נועה הרימה את עיניה. היא מעולם לא ראתה שלג. יוני המשיך. "פאזלים קטנים עם מאות חלקים שאפשר לאבד. שעונים שאפשר לפרק ולראות איך הם עובדים. וילונות שאפשר לגזור ולעשות מהם חצאיות אפילו יותר מוזרות מזו שאת לובשת". היא צחקה, והוא חייך. "לא היית רוצה לראות את כל זה?"
היא רצתה. והיו דברים אחרים שרצתה, בחוץ. דברים להשלים, לסגור, לדעת. "כן… אבל… אתה טועה. בקשר למה שאמרת קודם. אני לא יכולה לצאת".
"אמרת שהבעיה לצאת היא כשלא יודעים איפה אתה נמצא, ואז אי אפשר לדעת איך לצאת משם. אני יודע איפה אנחנו". יוני שתק לרגע. "אבל אני גם חושב שהמבוגרים לא יוצאים כי הם לא מאמינים שיצליחו לצאת. הילדים יכולים להאמין שהם יצליחו לצאת, כי הם עוד לא מבינים כמה האי הזה לא הגיוני. אבל את לא כמו המבוגרים האחרים, לא? את יכולה להאמין?"
"כן".
נדמה היה שהמילה ביטאה משהו עמוק בתוכה. כניעה. קבלה. רצון שהודחק, ואולי שלווה. אבל הדמעות לא חדלו. ידיו של יוני היו רכות על פניה. הייתה זו היא, לבסוף, שנשקה לשפתיו, בהיסוס, בחוסר וודאות. הוא השיב את הנשיקה, והם המשיכו בכך, חסרי נשימה, עד ששמעו את צחוקם הנסתר של דניאל ונטלי. נועה חשה את הדם מציף את לחייה, אבל יוני רק צחק והוציא את לשונו לילדים.
"אבל לא הערב", אמרה נועה. "לא הערב, בסדר? אני רק רוצה לשכב כאן עוד ערב אחד".
יוני נשען על ערמת הבגדים. "כמה ערבים שתרצי".
רגועה ושלוה יותר, היא נשענה על ערמת הבגדים שלצדו, ואל תוך חיבוקו. הוא כרך זרוע עוטפת סביבה. הבלונים חגו בשמים מעליהם.
"היומן שלך במעיל שלי, דרך אגב", אמר יוני.
"הבאת לי אותו?" היא קרנה אליו.
הוא הנהן וחייך. "גם את העמוד שהשארת אצל אמא שלך. היי, נועה. תודה שמצאת אותי".
נועה נשענה אל חיבוקו. "תודה שמצאת אותי".
הוא שתק עוד רגע. "אני חושב שאפשר באמת ללכת לאיבוד רק כשאף אחד אחר לא יודע איפה את".
היא חשבה על כך, ועל מה שאמר קודם לכן, וקימטה את מצחה, מרימה את ראשה קלות כדי לנעוץ מבט בפניו. "אתה יודע איפה אנחנו, יוני?"
"כן. בטח". הוא סימן בסנטרו לעבר הסמטאות, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "זה שדרות הר ציון, פינת הרצל, ליד הגינה הציבורית. הסתובבתי כל החיים שלי באזור".
נועה בהתה בו לרגע, ואז פרצה בצחוק רם, ותוך כדי שצחקה התגלגלו הדמעות על לחייה, חמות וכואבות ואמתיות, מלאות באושר מר-מתוק.
***
"נועה?"
יוני פתח את הדלת אל המרפסת בזהירות, כמעט מפחד להפריע. נועה ישבה, בוהה ביופי שנשקף מחלון בקתת העץ בה התארחו. הרי הדולומיטים, מושלגים, מכוסים יערות וצמחיה ירוקה, היו מהממים בתקופה זו של השנה. זו הייתה אחת הסיבות שיוני הציע את החופשה באזור הזה, אף על פי שבינו לבין עצמו הודה שלא היה צריך לצפות שנועה תלמד לעשות סקי. ובכל זאת, גם החלקה משותפת על מזחלת הייתה מהנה. הוא נהנה מכל דבר, עם נועה, אפילו ללכת לשכפל מפתחות.
היא לבשה בגדים ארוכים, צעיף ונעלי בית מקומיות. מתוכן, כך הבחין יוני וחייך, הציצו זוג גרביים ירוקים, זהים.
נועה השיבה את חיוכו וטפחה על המקום לידה על הנדנדה הזוגית. היא הרימה את המחברת הריקה שנחה לפניה כדי לפנות מקום ליוני. היא לא כתבה כלום כבר כמה ימים, אבל זה לא היה נדיר, והיא נראתה מרוצה, יושבת כך ומביטה בהרים המושלגים. הוא הצטרף אליה, רעד חולף בגופו כשסגר מאחוריו את הדלת. "לא קר לך?"
"לא מאוד". אבל היא הרימה את שמיכת הפוך ממשטח העץ וכיסתה את שניהם. "קור זה מעניין".
"זו דרך מעניינת להסתכל על זה". כמו כל הדרכים של נועה להביט בדברים יום-יומיים. יוני חייך. "רוב האנשים היו אומרים שקור זה קר והולכים לשתות קפה".
"לא הייתי מתנגדת לכוס שוקו חם", הודתה נועה. "רוצה גם?"
"כן, אבל לא מהאבקה האיטלקית הזאת שיש לנו במטבחון", יוני קימט את אפו. "נדמה לי שהמקום של הגלידה הטעימה למטה עושה גם שוקו חם".
נועה הביטה ברגליה. "אני לא מוצאת את המגפיים שלי", אמרה בקול נמוך.
יוני חייך. זה לא היה נדיר, אם כי נדיר יותר מבעבר. אבל לא ממש היה אכפת לו. "כמו ברוך".
"מה?"
"המגפיים של ברוך. את לא מכירה את השיר? על האיש שקנה מגפיים בזול ואז קם בבוקר ו… לא חשוב. אני ארד להביא לשנינו שוקו, ואלמד אותך כשאני אחזור".
היא חייכה, רגועה יותר. "בסדר".
"ואז אני אנסה למצוא את המגפיים". יוני קרץ לה. "למרות שאני מעריך שאיזה חתלתול נרדם בהם ברגעים אלו ממש".
חיוכה של נועה גווע. הוא בחן אותה לרגע, מקשיב לשקט סביב. רוח קלה פרעה את שערה, והוא הסיט אותו בחזרה למקומו. "את רוצה עוד משהו מלמטה?"
היא נדה בראשה. "תחזור מהר, טוב?" ביקשה.
יוני בחן אותה שוב, ואז הנהן, נשק למצחה ויצא בלי מילה נוספת. היא נראתה מעט עצובה הערב. מספר ערבים, בעצם. אולי לא היה צריך להזכיר את האי. הוא ידע שהיא מתגעגעת לפעמים. אבל בקרוב ירדו דרומה, והוא ייקח אותה לראות את הכנסיות והמוזאונים של רומא… היא תאהב את זה. היא אהבה אמנות, ואיטליה הייתה יפה מתמיד בחורף. יוני חשב על הקור שנועה הגדירה כ'מעניין' וחייך. זה היה הגיוני, כמובן, לאחר עשר שנים באי ללא טיפת גשם – ושנים לפני כן באילת, שמעולם לא הייתה גשומה במיוחד.
גם ביום בו חזרו ירד גשם. זה היה יום חורף ישראלי נדיר, בדיוק כמו הלילה בו השיט את ספינתו הישר אל תוך הסערה. ובעצם, החורף לא היה קצר כל כך ששבועיים מאוחר יותר יכול היה לצפות ליום קיצי. אבל מעבר הזמן באי, כפי שציינה נועה לא אחת, היה משונה, והוא היה מופתע כמעט כמוה וכמו הילדים כשהגשם החל לרדת בסמטאות, והילדים רקדו במעגלים קטנים, מאושרים, ודשדשו בשלוליות בגרביהם הלא-תואמים, ונועה הביטה מוקסמת, מרותקת, בטיפות שנשרו על ידיה וגופה ופניה ונתפסו בריסיה, והבעות פליאה וחשש התחלפו על פניה והתערבבו עד שלא הצליח להבדיל עוד ביניהן, ובין טיפות הגשם לדמעות, ואולי גם היא לא.
כך הייתה עבורה העזיבה, הוא חשד. שילוב של אימה מהעולם שמעולם לא הרגישה חלק ממנו עם הרצון העז לראות את הדברים שעליהם סיפר לה, לפגוש שוב את חייה כמבוגרת, להכיר אנשים בגילה, לראות את אמה. היא בכתה מדי פעם כשהוביל אותם ועצמה את עיניה, נתלית בידו המוליכה אותה. גם הילדים, שמרביתם הצטרפו אליהם, פסעו בשקט ובדממה. הסמטאות היו סואנות, רועשות, אך יוני לא נתן לקולות לבלבל אותו ונאחז בידיעה הבוטחת שהכיר את המקום. הוא הניח לצעדיו ולחוש הטבעי שלו להוביל אותו, מעיף מדי פעם מבט בוחן אל השמש. נועה נשברה ממש לפני שהגיעו, כמעט חזרה לאחור. "מה יקרה אם זה לא יצליח?" היא שאלה בלחש, והוא שמע גם את השאלות שלא נשאלו, ראה את החרדה, לא מהעולם אלא מעצמה, מהפחד שלא תצליח להתמודד, שתגלה שהיא בדיוק מי שהייתה בגיל שש עשרה.
אבל היא לא הייתה. היא נתנה לו להוביל אותה אל מחוץ לסמטאות, עיניה עצומות והדמעות זורמות על לחייה, כשלחש לה שהגיעו פקחה את עיניה והביטה מכושפת ברחובות, במבוגרים שלא היו עוד שקופים, בחנויות הפתוחות, בשוק הקטן, במכוניות, בסדר המופתי-כמעט לעומת עולמה שלה. הוא ראה את עיניה נפערות כדי לאסוף כמה שיותר פרטים, את הקולות והצבעים והצורות החדשים, ואת אלו שהכירה, אלו שהצליחה להביט בהם כעת בעיניים בוגרות.
הוא הגיע אל הגלידרייה במורד הרחוב, ובתפריט המתורגם לאנגלית מצא את השוקו החם שרצה. הוא הזמין שוקו, ואז השתהה, מבחין ברחוב הסמוך במעדנייה שלא נתקל בה עד כה.
"אני כבר חוזר, בסדר?" שאל, והאישה הצעירה ובהירת השער חייכה אליו.
"סי, סי, סניור".
יוני חייך אליה בחזרה, והלך אל המעדנייה. הוא עצר לרגע להתפעל מחזית העץ המעוצבת של המקום. עבודת העץ הייתה פופולרית באזור זה של איטליה, אך לא חדלה להרשים אותו ואת נועה, שהכפילה את מאמציה הרגילים לא לשבור חפצים סביבה ולמעוד עליהם.
תערובת ריחות של גבינות יוקרתיות ובשר מעושן הכתה בנחיריו כשנכנס, ואת פניו קידם איש מזוקן בסינר בד שנראה כאילו יצא מתוך אגדה מצויירת. יוני אמר את מבוקשו באנגלית רצוצה.
"סורי?" שאל האיש המזוקן, גבותיו הבהירות מתרוממות בפליאה, וחייך חיוך מנומס וסבלני השמור, כך חשד יוני, לתיירים.
"קרקרים בטעם תפוז ופירות יער", חזר יוני, הוגה באיטיות כל מילה. האנגלית שלו לא הייתה מצוינת, והוא וידא תמיד שביטא היטב את המילים כדי שבעלי המעדניות לא יטעו בגלל חוסר הבנה.
"תפוז-פירות יער?" בעל המעדנייה צחק. לצחוקו היה צליל נעים. "אף פעם לא שמעתי על זה, אדוני, אני מצטער. עד מתי אתם כאן? אולי אוכל להזמין את זה עבורכם מארצכם?"
"זה איטלקי", אמר יוני, מאוכזב מעט, אך לא מופתע. זו הייתה המעדנייה השביעית שביקר בה מאז הגיעו לאיטליה. "לא משנה. תודה". הוא יצא מהחנות כלעומת שבא, מסרב בנימוס להצעותיו האחרות של בעל המעדנייה. הוא כבר קנה מספיק שוקולדים וגבינות במעדניות במהלך הטיול. אף-על-פי שהיה משוכנע שאריזת הקרקרים שנועה אהבה הייתה מעוטרת בכתובות באיטלקית, הוא לא באמת ציפה שימצאו אותם באיטליה, ולכן לא הודה בפני נועה, או אפילו בפני עצמו, שזו הייתה סיבה נוספת לכך שהציע את המקום כיעד לטיולם לכבוד שנה כזוג. לו רק היה מצליח לזכור את שם החברה. לא היה טעם לשאול את נועה, כמובן. ואולי השאלה תעציב אותה.
הוא ידע שנועה מתגעגעת לאי, אבל ידע שהיו דברים אחרים שהקלו על הגעגועים. אמה, שאפילו אחרי שיוני ונועה עברו לגור יחד, המשיכה להתראות אתה לפחות פעם בשבוע. הילדים, ששמרה אתם על קשר טלפוני קבוע – אפילו את ענת הצליחו לאתר. סיטקומים מטופשים של שנות האלפיים בטלוויזיה, שהצחיקו אותה. סרטים תלת ממדיים בקולנוע, שבהם בהתה בעיניים רחבות מפליאה. אוכל ביתי שלא היה ג'אנק פוד. הפעמים בהם יצאו לשיט, ולאושרו הרב היא אהבה את הים כמוהו. ספרים, המון ספרים. היא קראה את כל הסדרה של הארי פוטר בחמישה ימים, והמשיכה הלאה לכל מה שהצליחה להשיג.
וכמובן, העבודה בגן. יוני לא חשב שתרצה למצוא עבודה כל כך מהר. הוא הציע שתשב בבית ותכתוב – יש לך כישרון, אמר לה. אבל היא מצאה, עצמאית לגמרי, את העבודה בגן הילדים, והתאהבה בה.
יוני הודה למוכרת הבלונדינית בגלידריה כשהניחה את שתי כוסות הקרטון המהבילות בתוך מחזיק מפלסטיק, ופנה בחזרה אל בקתת העץ. הוא נשא את עיניו, אבל המרפסת הייתה בצד הבקתה הפונה אל ההר. מנקודה זו הצליח לראות רק את החלון בחדר השינה, וחייך – מעט בגאווה – כשגילה שנועה זכרה לסגור אותו כשקמה הבוקר ולא השאירה אותו פרוץ לרוחות הקרות. היא למדה כל כך הרבה בשנה האחרונה. מפות, שפות, התמצאות, אפילו סדר – היא איבדה רק שני מפתחות לביתם בממוצע בחודש, ועשתה הרבה פחות בלגן בדירה – לצערו, למעשה, כיוון שהוא נהנה בסתר לסדר אחריה. היא גם השתמשה בטלפון סלולרי, ואפילו למדה להפעיל את הג'י-פי-אס. היא תמיד ידעה איפה היא נמצאת כעת.
ובכל זאת, היו תוקפים אותה לעיתים אותם עצבות וגעגועים. זה היה רק טבעי – היא חיה באי עשר שנים. היא התרגלה אליו. היא תתרגל לעולם האמתי, היא כבר התרגלה, אבל… זה היה טיפשי, אבל יוני באמת רצה למצוא לנועה את הקרקרים האלו שלה. לא רק בגלל שאהבה אותם, אלא כדי שיהיה לה משהו של איבוד. הוא נאנח, מאיץ את צעדיו. אין טעם לחשוב על כך יותר מדי. אולי בדרום ימצא מעדנייה שהחזיקה אותם. אולי לא. החברה בוודאי עברה מן העולם מזמן, כמו מוצרים רבים אחרים שהגיעו לאיבוד, ויוני היה אדם הגיוני ולא נהג להיאחז בתקוות שווא.
הוא לא הבחין כמה זמן התעכב, אבל בקתת העץ הייתה קרה וחשוכה כשנכנס פנימה, והאש באח לא דלקה. היא דלקה כשעזב. למה נועה כיבתה אותה? יוני קימט את מצחו. "נועה?" קרא, והביט סביבו. לא הייתה כל תשובה. האורות בבקתה היו כבויים. הוא הלך אל דלת המרפסת, והביט החוצה. נדנדת העץ הייתה ריקה. הוא עקב במבטו אחרי השביל המוביל אל ההרים, וחש את לבו צונח. לא. היא לא הייתה יוצאת לטיול בלעדיו. לא בארץ לא מוכרת. לא בקור הזה. לא, בוודאי שלא. הוא הכריח את עצמו להירגע, לנשום נשימה עמוקה. היא לא יכולה ללכת לאיבוד מכאן. איטליה לא הייתה חלק מהאי שהכירה. לא היו שם כפרים קטנים עם אמנות גילוף עץ והרים מושלגים וחורשות ירוקות. נועה הייתה בטוחה. אם הלכה לטייל, הוא ימצא אותה.
ובכל זאת, יוני זינק אל הטלפון, והפיל תוך כדי כך מבלי משים את כוסות השוקו. הוא התעלם מהדחף לנקות את הנוזל שנשפך. הדחף להתקשר לנועה היה חזק יותר.
הצלצול המוכר של הסלולרי שלה עלה מחדר השינה. יוני רץ. הטלפון הסלולרי נח על הכרית שלה. היא לא הייתה עוזבת לעולם את הבית בלעדיו. זה היה הדבר הראשון שלימד אותה.
ואז הבחין בדבר נוסף, ולבו שקע עמוק אף יותר. ערמת המחברות ליד המיטה נעלמה. ערמת המחברות הריקות שנועה לקחה אתה לכל מקום, כדי שאף פעם לא ייגמר לה שוב המקום לכתוב.
ספר אחד פתוח נח במקום אותה ערמה. יוני הושיט אליו את ידו, ולא הבחין שאצבעותיו רעדו. שר הטבעות, בתרגום רות לבנית. הדבר היחיד שנועה לקחה אתה מהאי, מלבד מגבת השלדים והגולגלות שהפכה חביבה עליה משום מה. הספר היה פתוח בדף האחרון, הדף הריק היחיד בספר כולו. נועה לא כתבה עליו מעולם. יוני התקרב, ברכיו חלשות לפתע. מילים ספורות בכתב ידה של נועה היו על הדף.

אני מצטערת, יוני. אני כל כך מצטערת. רציתי לדבר אתך כל השבוע, כל החודשים האחרונים, אבל פחדתי. דיברתי עם כולם חוץ ממך, עם הגן, אפילו עם ענת, אפילו עם אמא. סידרתי הכל, כמו שלימדת אותי. רק אתך לא הצלחתי לדבר. אני יודעת שתכעס. אני יודעת שזה עושה אותי פחדנית. אבל ניסיתי, ואני פוחדת שתשכנע אותי להמשיך לנסות, ואני אנסה כל כך חזק שלא אצליח עוד לחזור. אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לחזור מכאן. אבל אני מתכוונת לנסות. אני מצטערת שלא יצא לך ללמד אותי את השיר על המגפיים של ברוך. אני כל כך אתגעגע אליך.

וזה היה הסוף. היא הלכה. פשוט קמה והלכה. יוני אחז בספר דקות ארוכות, גרונו חנוק, דמעות אבל ואובדן ומצוקה ותסכול ועלבון צורבות את עיניו. למה לא דיברה אתו? למה לא הסבירה לו איך היא מרגישה? למה לא נתנה לו סיכוי לשפר את הרגשתה, הרי עשה מאמצים כה גדולים כדי לגרום לה להרגיש שייכת. אחרי כל הזמן הזה, היא לא הייתה צריכה פשוט לחזור. אחרי כל הזמן הזה, היא הייתה צריכה לדעת שהוא לעולם לא יוותר עליה.
ואולי ידעה. יוני נזכר בדבריה, באותו לילה אחרון על האי. אתה לא כמוני, אמרה לו אז. אתה לא שייך לכאן. אני שייך לך, רצה לענות לה, ובמקום זאת שכנע אותה לחזור. כיוון שידע שזה הדבר הנכון לעשות, שאמה התגעגעה אליה, שהיא עוד לא חוותה ולא ניסתה דבר, שעוד לא פגשה את הבגרות הרכה, הנעימה, שתחליק את קמטי הכעס והעצב מעל נעוריה. כיוון שידע, בוודאות מוחלטת, שהיומן התגלגל לידיו כדי למצוא את נועה, כדי להתאהב במילים שכתבה, כדי להציל אותה…
אבל בשביל מה? רק כדי שתוכל לוותר ולחזור, שנה אחרי?
יוני חש ליאות. הוא צנח על המיטה, לא בטוח שרגליו יתמכו בו. אם רק הייתה מספרת לו איך היא מרגישה… אם היו מדברים על זה ומגיעים למסקנה שנועה לא הייתה שייכת לכאן, אפילו לא אתו, עם יוני, אולי היה חוזר אתה. בוודאי שהיה חוזר אתה. מה זה משנה לו היכן היה, כל עוד היא שם?
יוני הופתע לחוש דמעות על לחייו, צונחות לאיטן על דפי הספר, מטשטשות את הדיו בכתב ידה של האישה היחידה שאהב, ואשר אבדה לו שוב. אבל לפחות תהיה מאושרת, לא? אולי אותו מקום שקראה לו בית במשך עשר השנים האחרונות באמת היה הבית.
הוא קפא לרגע, בוהה במילים שכתבה, קור החדר מחלחל לבסוף אל ורידיו. אולי הוא היה זה שלא הבין, כל הזמן הזה, ולא היא.
היומן לא התגלגל לידיו כדי שימצא את נועה, אלא כדי שנועה תמצא אותו. הוא רצה להציל אותה. היא לא הייתה זקוקה להצלה. היא רק רצתה להיות קצת פחות לבד. האי הביא את יוני אליה… ויוני שכנע אותה לעזוב.
האובדן הפך נורא אף יותר, כמעט כאב פיזי, כמעט לא מאפשר ליוני לנשום. הוא הידק את אגרופיו עד שהלבינו.
ואז, בנשימה אחת עמוקה, החליט, והרפה.
אריזת התיק והסידורים הרגילים לקחו פחות משעה – הישג יפה עבורו, בהתחשב בכך שהיה בחופשה. הוא התקשר לישראל, אל דניאל, מייחל לכך שיהיה בבית.
"הלו, גבר! מה קורה? איך החופש? מה שלום נועה?" עלה הקול המוכר מעברו השני של הקו.
"בסדר. הכל בסדר. שנינו בסדר", הוא פלט במהירות, לפני שיחדש דניאל את שטף דיבורו, לפני שיענה לו את האמת. "אני צריך לבקש ממך טובה ענקית. אני צריך לצאת לנסיעה דחופה, ויש אצלי כמה דברים לטפל בהם. יש לך עדיין את כל ההוראות שנתתי לך ואת המפתח?"
"מה? כלומר, כן-"
"וזו טובה ענקית, אני יודע, אבל אתה צריך להשכיר את הדירה שלי".
"יונץ', על מה אתה מדבר-" קולו של דניאל היה מבולבל, אפילו מבוהל.
"הכל מופיע בהוראות שרשמתי. אתה חייב להבטיח לי שתקרא הכל ותטפל בזה, בכל הדברים שביקשתי לשלוח ולהעביר. בסדר?" הוא גייס את כל הסמכותיות שהיה יכול לה. "זה באמת חשוב לי, דניאל".
"אני… בסדר. אין בעיה", ענה לבסוף, באיטיות.
"יופי. תודה. אני ממש מעריך את זה". הוא הוריד את השפופרת, כשקולו של דניאל עלה שוב.
"יוני!" הוא קרא. "לאן אתה הולך?"
יוני אחז בשפופרת עוד רגע, וחיוך עלה על שפתיו. "אני לא יודע", אמר, והניח אותה במקומה.
לפני שיצא, נזכר, וחזר אל המטבח. בארון שמעל הכיור מצא את מבוקשו – מחבת טפלון עמידה, מתוצרת איטלקית, בעלת ידית פלסטיק חזקה. הוא בחן אותה עוד רגע, מהנהן לעצמו באישור, ואז השאיר כסף על השידה, יצא וסגר אחריו את הדלת.
הוא תהה האם יהיה הר מושלג על האי כשימצא אותו שוב.