תה של מהפכות

סיפור זה הוא חלק מסדרת "שומרי הערים", והוא מהווה פריקוול לסיפור "ג'מבה ג'וס" (מומלץ לקרוא את "ג'מבה ג'וס" קודם). הסיפור נכתב במסגרת משחק כתיבה, ופורסם במקור בפייסבוק. הוא מוקדש לנועה לחמן, שביקשה אותו.

אני שומע את הצעקות, אולי של אבא, אולי של מישהו אחר על המזח, ואז אני לא שומע כלום כי המים עולים מעל הראש שלי וממלאים את הפה שלי, וחשבתי שהם יהיו מתוקים, אבל הם מלוחים, בדיוק כמו המים בחופים של אלבמה. האכזבה קצת כואבת, ואז משהו אחר כואב – מים, מכל הצדדים. אני לא יכול לנשום. אני חובט בידיים, מנסה לשחות למעלה, אבל הזרם חזק מדי-
ואז משהו תופס אותי, כמו ידיים, אבל ידיים עשויות ממים, מאוד רכות אבל מאוד חזקות, והן מרימות אותי מעל המים, גבוה למעלה, ומחזיקות אותי עומד באוויר, עומד על מים, מול המזח, וזה כל כך כיף שאני צוחק, ואז מפסיק כשאבא מושיט יד ומושך אותי מתוך המים אל המזח במשיכה אחת חזקה וכואבת, כמעט תולש לי את היד מהמקום. אני מייבב, ואז באה סטירה, חזקה ומצלצלת על הלחי שלי. לא משנה כמה סטירות כבר קיבלתי, זה תמיד כואב נורא. אני אף פעם לא מתרגל.
דרך הדמעות אני רואה עשרה או יותר דייגים מסתכלים עלינו, המומים. דודה בוסטון מופיעה מאחורי אבא, לבושה באדום של רד-סוקס עם ענפים ירוקים משולבים בשיערה, ומסתכלת עליהם בחזרה. הם כנראה ישכחו הכל עוד מעט, אבל נראה לי שהיא עושה משהו כדי להיות בטוחה, כי הם חוזרים להסתכל ברשתות ובכלובים שלהם, כאילו הם לא שומעים אפילו את הצעקות של אבא. הלחי שלי שורפת והדמעות על הלחיים שלי מתערבבות במים מהים. "מלוח," אני ממלמל.
"-בלי שום שכל בין האוזניים, כלום, ריק, אוויר- מה?" אבא עוצר את שטף הצעקות ומכווץ את מצחו.
"מלוח," אני אומר שוב.
"ברור שזה מלוח, ילד מטומטם, זה הים. למה ציפית?"
הוא מתנשא מעליי, הצל שלו גדול ומפחיד, ופתאום אני שם לב שקר לי. לא חשבתי על זה כשקפצתי פנימה. אבא כמעט לא לוקח אותי לטייל. כל העיר הזו נראתה לי כמו הרפתקה, אפילו המים. אבל הם היו מלוחים. וקפואים. אני מוריד את מבטי אל המזח. "חשבתי שיהיה לזה טעם של תה," אני אומר בקול חלש מאוד. מאחורי, דודה בוסטון מזדקפת, מביטה בי, מחווירה.
"טעם של תה?" אבא בוהה בה. "למה שיהיה למים הארורים טעם של תה, לכל הרוחות?"
אני בולע את רוקי, ופתאום מבין כמה מטופש מה שאני עומד לומר. "כי… כי… מסיבת התה של בוסטון…"
הוא ממשיך לבהות, על פניו הבעה מבולבלת שאני לא רגיל אליה. ואז הצבע האדום שאני כבר מכיר היטב חוזר ללחייו. "זה היה לפני מאתיים שנה!" קולו עולה שוב לצעקה. "וגם אז לא היה למים טעם של תה!"
הוא מרים יד לסטירת לחי נוספת, אבל יד עוטה אדום עוצרת אותו הפעם. דודה בוסטון מביטה באבא ברצינות. "זו אשמתי, שומר," היא אומרת. "הוא שאל אותי היום בבוקר אם יש למים בנמל טעם של תה וצחקתי ואמרתי לו שכן. לא חשבתי שהוא ינסה… כלומר…"
אבא נוהם ומנער את ידו מאחיזתה. "לא, לא חשבת, כי ציפית למישהו עם קצת שכל בראש שלו ולא לילד מטומטם." הוא מביט בי שוב, אבל לא מרים שוב את היד לסטירה. "אנחנו חוזרים הביתה!"
אני לא מסוגל לדבר בגלל הדמעות בגרון שלי. אבא מסתובב ללכת, ובוסטון מניחה לרגע יד על ידי.
"אל תנחמי אותו!" אבא צועק לעברה. "כולכן אותו דבר! ממתקים ופינוקים וסיפורים, ובסוף הילד יוצא נקבה!"
היא מביטה בעיניי פעם אחרונה לפני שהיא נעלמת. בתוך ידי המאוגרפת נח שקיק קטן של תה. מאוחר בבית, אחרי שאבא הלך לישון ואמא הפסיקה לבכות, אני מתגנב למטבח, עומד על קצות האצבעות כדי להרתיח מים על האש, ומוזג את המים הרותחים אל תוך ספל. אבא ואמא לא מרשים לי לשתות תה. רק שוקו, שאני שונא וחייב לשתות בכל זאת.
לתה הראשון שאני אי פעם שותה יש טעם קצת מריר – אני לוגם עוד כמה פעמים לפני שאני מבין שאפשר לערבב בו סוכר. ואז הוא מתוק ומיוחד ושונה מכל דבר שאי פעם שתיתי. טעם של סודות. אני מחביא את התיון המשומש ולמחרת בלילה מכין לי עוד ספל תה. ולמחרת שוב. שנים לאחר מכן, אני עדיין שותה תה מאותו שקיק, עד שאני מרוויח קצת כסף מעבודה של חלוקת עיתונים, ויכול לקנות לעצמי תה משלי, ורק אז הטעם מתחיל לדהות מעט.
—

שנים עוברות לפני שאני עומד שוב מעל המזח, הפעם לבדי. הוצאתי את רוב הכסף שהיה לי על דלק כדי להגיע לכאן. הנהיגה לקחה עשרים ואחת שעות. אני עדיין לא יודע למה באתי, למה חשבתי שדווקא המקום הזה יקבל אותי בברכה. אבל ברור לי כעת שטעיתי. התחושה חזקה, מועברת אליי בבירור מאבני המזח ומרסס המים ומאוויר הנמל המלוח עצמו, מפטפוטי הסטודנטים היושבים בבתי קפה סביב הנמל, משיחות הדייגים, במבטא אירי כבד כל כך שאני בקושי מסוגל להבין אותו, אפילו מריח נזיד הצדפות באוויר. אני לא צריך להיות פה.
"בוסטון," אני אומר, בשקט, נוגע קלות באחד העמודים התוחמים את המזח. "בבקשה."
אין תשובה. אני מתיישב לאט לאט מול המים, חובק את ברכיי ומנסה לחשוב, לשלוף את מחשבותיי המתרוצצות מתוך ענן הפאניקה, להילחם בדמעות. לאן אני עוד יכול ללכת? מי תעזור לי?
אף אחת. גם אם הן רוצות, אסור להן. מילתו של שומר הערים היא חוק. אני יכול לחזור למכונית ולהמשיך לנסוע לכל כיוון שארצה, אבל לאן שלא אגיע, לעולם לא אוכל להישאר שם. לעולם לא יהיה לי בית. אלא אם אעזוב את המדינה. אני מביט צפונה, תוהה עד כמה רחוק הגבול לקנדה, כמה אצטרך עוד לנהוג לפני שאמצא עיר או כפר או עיירה שיסכימו לקבל אותי. אני יכול לעבוד. אני יודע לעשות הרבה דברים. וקנדה אמורה להיות מאוד מתקדמת, לא? אולי הם אפילו לא מפחדים שם מאנשים כמוני.
ההחלטה גומלת אט אט בליבי. כשאני קם ללכת, אני מבחין בספל שנח בקצה המזח. הוא לא היה שם קודם. אני מושיט יד, אוסף אותו אליי – הוא חמים ומעלה ניחוח מר-מתוק של תה שנמזג לא מזמן. אני לוגם, אבל כבר יודע שאכיר את טעמו של השקיק הבלתי מתכלה, האוצר שקיבלתי ממנה לפני שנים רבות כל כך. אני תוהה, לראשונה, אם זה בדיוק אותו התה שהושלך אל מי הנמל לפני מאות שנים. אני יודע שזה מה כל מה שהיא יכולה לתת לי כרגע, שהיא מסתכנת בגינוי אפילו בגלל הספל הקטן הזה. אבל עבורי, זה מספיק. קנדה נראית לי קפואה ולא מזמינה פתאום. אני מביט בארנק שלי. יש לי עוד מספיק מטבעות בשביל נזיד צדפות לארוחת צהריים. ואז אולי אחזור למכונית ואסע עד שהדלק יגמר. תמיד רציתי הרפתקאות.