זכיתי בגפן! (ועדכונים נוספים)

מזמן לא סיפרתי לכם מה קורה איתי. אז כמו שחלקכם כבר שמעתם ובירכתם – זכיתי בפרס גפן לשנת 2017 על הסיפור שלי, "מציאות ואבדות". פרס גפן הוא מוסד מופלא בן כמעט עשרים שנה של עידוד כתיבה וקריאה של מדע בדיוני ופנטסיה, ובשבילי הוא היה משמעותי מאוד במיוחד השנה, לא רק בגלל זריקת המרץ והמוטיבציה שהייתי צריכה כל כך, אלא כיוון שהסיפור נכתב בהשראתו ולזכרו של ידיד יקר, אביאל טוכטרמן, שנפטר בשנה שעברה, מה שהפך את הכתיבה לקשה בהרבה ואת הזכייה למרגשת בהרבה.

"כל הדרכים מובילות" – סיפור חדש

באסופת הסיפורים "היה יהיה" שיצאה לאור החודש התפרסם סיפור חדש שלי, "כל הדרכים מובילות", אותו ניתן לקרוא באתר האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה. את "היה יהיה" עצמו אפשר להשיג בכל חנויות הספרים, ומדובר באסופת סיפורים מומלצת מאוד (ואם תהפכו לחברי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, תקבלו אותה בחינם עד הבית). גיבורת הסיפור היא גאות, דוקטור באוניברסיטה, הסובלת מאפילפסיה ושלל בעיות נוירולוגיות אחרות שנובעות מתאונת דרכים שעברה כילדה. הדבר היחיד שמאפשר לה לתפקד הוא העדשה, התקן מוחי חדשני, אבל איום על המשך דרכה של העדשה מכריח אותה להתמודד מחדש עם המגבלות שלה. "כל הדרכים מובילות" היה אמור להיות סיפורון לאחת התומכות שלי בפטריאון, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא ראוי לרוחב יריעה גדול יותר.

ספרים חדשים (לא שלי, אבל מומלצים בחום)

שני ספרי מקור יצאו לאור בחודש האחרון, ואני רוצה להמליץ על שניהם (עם הדיסקליימר שהם נכתבו על ידי ידידות שלי): "קרעי עולם" של יעל פורמן, ספר פנטסיה נהדר, סוחף, כיפי ומרתק לנוער (וגם למבוגרים!), ו"אבן ירח" של ורד טוכטרמן, ההמשך המיוחל של הספר "דם כחול", שטרם קראתי אבל אני בטוחה שהוא נהדר בדיוק כמו קודמו בסדרה.

פאנארטים!

כבר סיפרתי כאן על היצירה המופלאה שציירה לי טלי רזניק עבור הסיפור "שוקו בשקית", ולפני אייקון האחרון קיבלתי במתנה עוד פאנארט חדש ומקסים, וביקשתי רשות לפרסם אותו כאן. ציירה אותו אמנית מוכשרת בשם אסתר, והוא מציג את פנלופי, אחת הדמויות הראשיות ב"שייק קקטוס חלל".פנלופי, מתוך "שייק קקטוס חלל". ציירה: אסתר פגסין

 

סיפורים קצרים באתר GetBooks

כמה מהסיפורים הקצרים שלי פורסמו באתר GetBooks – ספרים דיגיטליים בעברית. הסיפורים נמכרים תמורת סכום סמלי של כמה שקלים לאחד.

דברים שעשיתי באייקון

הייתי כל כך עמוסה לקראת פסטיבל אייקון שלא היה לי אפילו זמן לעדכן על הדברים שאעשה בו, אבל חלק מהאירועים צולמו וכשיעלו לאוויר אעלה לאתר קישורים אליהם. גולת הכותרת היה האירוע "שובה של תוכנית הלילה של אייקון", הצגה קומית מקורית שהציגה מכשפים ותיקים כמו דמבלדור וגלינדה לצד דמויות מהספר "קרעי עולם", שציינתי למעלה. מלבד זאת העברתי בפעם השנייה את סדנת הכתיבה "כתיבת רגש לא רגשנית", השתתפתי באירוע אלתור הרצאות בשם "של מי ההרצאה הזו בכלל?" ובשלושה פאנלים – "למה זוגות חד מיניים אינם חלק מהחיים?", "סופרות מדברות", ו"ליאם או'לירי, באפי ושירים אחרים". אם נכחתם באחד האירועים שהשתתפתי בהם ותרצו לספר לי מה חשבתם, להציע הצעות או משוב, להעלות רעיונות לאירועים חדשים שאוכל להעביר או להשתתף בהם – אשמח כמובן לשמוע.

סיפורון חדש-ישן

בשבוע הספר האחרון פרסמתי סיפורון קצר שניתן במתנה לכל מי שקנה משהו בדוכן האגודה. הוא מצורף כאן עבורכם.

"נא לשלם לפני ששוקעים בספר!"

טור המבקרים בשבוע הספר התנחשל והתמשך לכל אורך כיכר רבין, בוחן, נוגע, מרפרף, מדפדף, משלם וממשיך הלאה. אבל לעיתים הגיעו מישהו או מישהי שונה, אחד או אחת מהקוראים. עיניהם ברקו, לחייהם היו סמוקות לא מהחום העז אלא מהתרגשות, וידיהם לא רפרפו על כל הספרים אלא הושטו בדייקנות אל ספר אחד ויחיד, אותו הרימו בחרדת קודש והחלו מיד לקרוא. מוכרים זריזים ועירניים היו ממהרים לפנות אל אותם קוראים לפני שיעברו את נקודת האל-חזור, והיו מציעים בנימוס שירכשו את הספר וימשיכו את הקריאה בבית. אם הספיקו לעשות זאת בזמן, הקוראים היו ממצמצים כמו ניעורו בפתאומיות מחלום, מביטים מבולבלים במוכרים, מתנערים ומשלמים במבוכה. לאחר מכן, היו מצרפים את אוצרם החדש למשא הנכבד שכבר העיק על כתפם או גבם או ידיהם, וממשיכים הלאה.

אך לעיתים, כשהמוכר או המוכרת היו עסוקים מדי או רק סובבו את גבם לרגע, צליל פקיקה חד נשמע, ומוכרים בכל היריד היו מסתובבים כדי להעיף מבט מבודח בדוכן שספר נוסף נמלט ממנו. לא היתה זו בדיוק גניבה – אולי נכון יותר היה לומר שהספרים הם אלו שגנבו את הקוראים. רובם שבו והופיעו בכיכר רבין כעבור כמה שעות (או ימים, או לעיתים אפילו שבועות), כשאותו סומק בלחייהם וברק בעיניהם, ומיד הבינו מה קרה והיו ממהרים לשלוח להוצאה לאור המחאה.

אבל היו קוראים שמעולם לא חזרו – או לפחות, עקבותיהם מעולם לא נראו מחוץ לשבוע הספר עצמו. לעיתים, צליל הפקיקה המוכר היה נשמע דווקא במקום בו לא עמד קודם איש, וכעת הופיעו בו גבר או אישה מבולבלים בבגדים בני כמה עשורים, שהיו מניחים ספר או שניים על הדוכן (לא הדוכן הנכון, כמובן, אבל אי אפשר היה להאשים אותם על שהתבלבלו), מרימים ספר או שניים אחרים, ונעלמים שוב בצליל פקיקה מיד כשהחלו לקרוא, לפני שהמוכרים הנרעשים הספיקו לעצור בעדם. הספרים שהשאירו אחריהם, דפיהם המצהיבים מלאים בסימני ידיים אוהבות, היו בדרך כלל נדירים במיוחד, וערכם כפול או משולש מערך הספרים שאבדו. ובכל זאת, הוצאות ספרים רבות חשו מורת רוח עזה על הפרת הסדר, והיו תולות מעל הדוכן שלט "נא לשלם לפני ששוקעים בספר!", אך דווקא את שלטים אלו איש מהקוראים מעולם לא טרח לקרוא.

פורסם בקטגוריה בלוג, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא זכיתי בגפן! (ועדכונים נוספים)

  1. מאת שירה‏:

    היי, אני קניתי בדוכן האגודה בשבוע הספר האחרון ולא קיבלתי את הסיפורון! >.<

להגיב על רותם ברוכין לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *