דברים שאני מתכננת לכתוב יום אחד

רשימה של ספרים, סיפורים, הצגות, סדרות אינטרנט, סדרות טלויזיה וסרטים שאני מתכוונת לכתוב יום אחד, ואיך הם קשורים לג'ורג' מרטין.

"ג'ורג' ר. ר. מרטין הוא לא הביץ' שלכם."
(ניל גיימן)

נניח ששמעתם שג'ורג' ר.ר. מרטין יהיה בוורלד.קון השנה (זה נכון, אגב). קניתם כרטיסים. מצאתם בדרך נס חדר פנוי בהלסינקי. עליתם על טיסה. עמדתם שלוש שעות בתור לחתימות בלי ללכת לפיפי. נתתם את הספר לסופר הנערץ עליכם בידיים רועדות. חייכתם חיוך רועד. הצלחתם למלמל בקושי, "אז מתי יוצא הספר החדש?"

מה שהתכוונתם לומר: (ניתן לבחור יותר מאפשרות אחת)

  1. "אנחנו ממש ממש ממש מחכים לספר החדש, אבל נתאזר בסבלנות, לא משנה כמה זמן הוא ייקח."
  2. "אנחנו ממש ממש ממש אוהבים את סדרת "שיר של אש ושל קרח", ומבינים שלוקח המון זמן ותכנון לכתוב אותה, וכל העולם מלחיץ אותך וסדרת הטלוויזיה כבר רצה קדימה ומעריצי הספרים ממורמרים וטוענים שכבר אין שום סיבה לקרוא את הספרים, ורצינו לספר לך שאנחנו לא ממורמרים ונשמח לקרוא את הספרים מתי שהם לא יצאו."
  3. "אנחנו ממש ממש אוהבים אותך ולא מסוגלים לדבר מול אנשים שאנחנו אוהבים אז אנחנו שואלים את השאלה שאתה שומע הכי הרבה אפילו שראינו שכשבפעם הקודמת מישהו שאל אותה, איימת לכרות את איבר המין שלו ולאכול אותו כנקניקיה על שיפוד. אבל בעצם רצינו לומר שאנחנו ממש אוהבים אותך! באמת!"

מה שג'ורג' ר. ר. מרטין שמע:

"אתה גרוע. אנחנו מאוכזבים ממך. איך אתה מעז לשבת פה ולחתום כשאתה צריך להיות בבית ולכתוב? כבר ציינו שאתה גרוע? וחוץ מזה, נוווווו?"

ג'ורג' מרטין מספיק מסכן גם בלעדיכם.

נכון, הוא עשיר, נערץ, אהוב, מצליח, אבל יש עליו כרגע יותר לחץ מאשר על חלק ממנהיגי העולם החופשי, וכל זה כדי שיסיים כבר את הספר שלו. הוא לא סתם מקבל את הלחץ הזה מכל הכיוונים, בכל שיחה עם כל כתבת ועם כל מעריץ, בכל פעם שהוא יוצא מהבית. הוא קם בבוקר עם הלחץ הזה, הולך לישון עם הלחץ הזה, אוכל את כל הארוחות שלו עם הלחץ הזה. הלחץ הוא הדמות המוכרת הקבועה והוותיקה ביותר בחייו כרגע. ואם זה לא מספיק, הלחץ אף פעם לא בא לבד. איתו תמיד מגיעים ידידיו הטובים, אשמה, הלקאה עצמית, חוסר מוטיבציה וספקות (כמו ארבעת אופנועני האפוקליפסה, אם סופרים את מגפה שפרשה במאה העשרים בגלל פניצילין).

נפגשתי עם העורכת שלי בפעם הראשונה ב-2014. אז עוד לא ידעתי שהיא תהיה העורכת שלי, אבל באותו מפגש, היא אמרה לי שהיא מעוניינת שאהפוך את סיפורי שומרי הערים לספר, רומן. הסכמתי בלי להסס. אחרי כמה מפגשים של תכנון היא החתימה אותי על חוזה בלי שראתה מילה כתובה מהספר הזה, למעט הסיפורים שכבר קראה ותכננו לשלב בספר.

מאז עברו שלוש שנים. שנה אחת צילמתי את "צלילה חופשית" כמעט כל סופ"ש ובקושי כתבתי מילה. בשנתיים האחרות כתבתי, לפעמים מעט, לפעמים קצת יותר, אף פעם לא הרבה. אני עושה רושם של מישהי שכותבת המון. ההספק היומי שלי, כשאני כותבת, מה שלא קורה בדרך כלל אפילו פעם בשבוע, עומד על כמה מאות מילים, פחות מכל החברים הכותבים שלי. את השבתות שלי פיניתי כבר לפני כמעט שנה כדי לעבוד אך ורק על הספר, ואני לא עושה בהן שום דבר אחר. אפילו נסעתי לחופשת כתיבה של חמישה ימים כדי להתקדם איתו בקיץ שעבר. בינתיים, אחת החברות הטובות שלי התחילה גם היא לעבוד עם אותה עורכת, בשנה שעברה, ובשנתיים היא הספיקה לכתוב שני ספרים.

אני לא חושבת שהעורכת שלי באמת מאוכזבת ממני, גם כשהיא מקניטה אותי בעדינות שהחברה הטובה שלי תוציא את הספר שלה לפניי. היא נהדרת, העורכת הזו. אישה מבריקה שאני מעריצה מאוד, נושמת מדע בדיוני ופנטסיה, מכירה את היצירות שלי טוב יותר ממני ומאמינה בי באמת ובתמים, כישרון שלא יסולא בפז, מהסוג שרק לדבר איתו על היצירה נותן השראה, אחת מעורכות המקור הטובות בארץ. וכמובן, היא אדם מקסים, קשוב, חם ואוהב. אני מתה עליה. אני מתה על כל מי שאומר לי כמה הוא אוהב את הסיפורים שלי. אבל כשהם ממשיכים הלאה, ומספרים לי כמה הם מחכים לספר, כל מה שאני שומעת הוא "נוווווווו?"

האשמה תמיד מגרדת מתחת לעור שלי. אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם בקביעות. הפטרונים שלי בפטריאון עדיין מחכים לסיפורונים שלהם. תומכים במגוון קמפיינים שהשתתפתי בהם מחכים לתמורות או לתוצאות שלהם. הלחץ לא נותן לי לישון. הספקות וההלקאה העצמית וחוסר המוטיבציה הם חלק מאותו מנגנון הרסני ומזוכיסטי שבמסגרתו אני תמיד תוהה למה אני כותבת אם אני כל כך סובלת מזה, למה אני תמיד צריכה להכריח את עצמי, למה אני תמיד מעדיפה לעשות משהו אחר. מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא היה קל ופשוט וזורם וחלק כמו אצל אחרים ואחרות, שזה אף פעם לא יהיה, כי החלק החביב עליי הוא בכלל שכתוב ועריכה, אז למה בעצם אני לא הולכת לעבוד בתור עורכת בעצמי? ואיך עוד לא התפכחתי מהפנטזיות המטופשות לעבוד יום אחד רק בכתיבה – לא רק בגלל חוסר הריאליות של להתפרנס מכתיבה בארץ שלנו, אלא בגלל שהמשמעת העצמית שלי כל כך מחורבנת.

רוב הזמן, אני מצליחה להדחיק את הרגשות האלו. חלק מזה קשור לסדרי העדיפויות שלי. למדתי לפני שנים שאני צריכה לתעדף פרוייקטים בתשלום אם אני רוצה לכתוב למחייתי כשאני אהיה גדולה. הפרוייקט החינמי היחיד שאני עובדת עליו בקביעות מדי שנה, במשך שבועות ולפעמים חודשים, הוא סיפור לאסופת הסיפורים "היה יהיה"  שמוציאה האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, אסופה שחשוב לי להיות חלק ממנה. חוץ מזה אני כותבת בתשלום סיפורים בהמשכים בעיתוני נוער, משחקי מחשב ומובייל פרינג'יים, הצגות קצרצרות לחברות מסחריות, ועוד.

ויש גם את הפטריאון שלי. 545 דולר פר סיפור, כרגע. סכום מדהים, מבחינתי. עצום ודמיוני. אבל אל תטעו לחשוב שהוא הופך את הכתיבה לכדאית כלכלית. זה יוצא בערך דולר לשעת עבודה שלי. תעשו את החשבון בעצמכם. לפני כשנה, ידיד אמר לי שהפטריאון שפתחתי "לא מספק את הסחורה". אבל הסיבה שפתחתי פטריאון על פי יצירה ולא על פי חודש היתה בגלל שידעתי שלא אוכל לכתוב סיפור כל חודש. סיפור פעם בחצי שנה הוא עדיין יותר ממה שהייתי יכולה להוציא קודם בלי הפטריאון. הסברתי לידיד שלי את זה. ועדיין הלכתי הביתה עם האשמה.

יום אחד, כשלא יהיו לי דאגות כלכליות ואוכל לא לעבוד בדיי-ג'וב, או לפחות אוכל לעבוד פחות מחמישה ימים בשבוע, ואיכשהו תהיה לי מוטיבציה לכתוב בשאר הזמן, וחדי קרן ורודים יעופו בינינו, יש לי תוכניות לכתוב עוד הרבה, הרבה, הרבה דברים. הנה כמה מהם. רובם הגדול דורש לא רק הרבה זמן פנוי אלא גם סכומי עתק, כלומר, חברת הפקה שתשקיע בהם.

אתם יכולים לספר לי אם הם מגניבים או מעניינים אתכם, אני באמת אשמח לשמוע. אבל בבקשה, בבקשה אל תשאלו אותי מתי הם יקרו, ואל תגידו שאתם מתבאסים שאני לא עושה אותם עכשיו. אני מתבאסת הרבה יותר מכם מכל הדברים שעוד לא עשיתי, ולחץ, אשמה, ספקות וכל שאר חבריהם הופכים את הכתיבה למספיק קשה, סיזיפית ואומללה גם בלי הדודנית באסה.

דברים שאני מתכננת לכתוב יום אחד

  1. את הספר שלי. כרגע יש בו קצת יותר מ-90,000 מילים, מה שאומר שרובו גמור, מה שאומר שאני מקווה לסיים לכתוב אותו בחודשים הקרובים. זהו הסעיף היחידי ברשימה עם הערכת זמן.
  2. מחזה להט"בי בשם "להרוג את דניאלה", על סופרת שכותבת רומני טיסה שהגיבורה שלהם היא דניאלה, סוכנת חשאית פאם-פאטאלית. הסופרת מחליטה שהפעם לדניאלה תהיה מערכת יחסים רומנטית עם אישה, אבל היא לא יודעת על זה כלום, וחוץ מזה, ההוצאה מצפה שאחד מהדמויות בסיפור האהבה הנשי הזה תמות, כי זה מה שלסביות עושות, והסופרת לא בטוחה מה לעשות עם זה, מה גם שלדניאלה יש דיעה משלה בנושא.
  3. סדרת אינטרנט בשם "אחי, איפה אתה?" ובה שני אחים נאלצים להיפרד לאחר שאחד מהם נוסע לצידו השני של האוקיינוס ללמוד משחק בארה"ב. הם מחליטים לצלם זה לזה סרטונים כדי לשמור על קשר. התוכנית הזו לא מתממשת, כיוון שהמטוס מתרסק וכל מי שהיה על הטיסה נהרג. אבל אז, מגיע סרטון מהאח שנסע. בצד שלו, המטוס נחת בשלום, אבל הוא לא מצליח להתקשר לאחיו לספר לו שהכל בסדר, ובכלל, כשהוא שאל על שיחה לישראל בבית הספר למשחק פקחו עליו עיניים בתימהון, ואף אחד מהסטודנטים לא שמע מעולם את השם גל גדות.
  4. מחזמר להט"בי בשם "מלך הביצה", על זוג הומואים, אחד אוחצ'ה מוחצנת שמחלטר כדראג קווין, והשני בחור מוכשר וביישן עם קול מדהים שחלם להיות זמר אבל סובל מפחד במה. כשהאוחצ'ה החמוד מת בתאונה טרגית, בן זוגו שוקע לדיכאון עמוק, והאוחצ'ה חוזר כרוח רפאים כדי לעזור לו, אך בפועל בעיקר מונע מבן זוגו להמשיך הלאה, מבלי שהוא מבין זאת.
  5. את הסוף של "רוחות מדבר", הסיפור בהמשכים שכתבתי לראש 1, עד שהעיתון נסגר. וגם, את סדרת הפנטסיה לנוער שממנה הגיע הרעיון ל"רוחות מדבר".
  6. סדרת אינטרנט בשם "פרחים לאלינור" המבוססת על "פרחים לאלג'רנון" של דניאל קיז, ובה שירי, דוגמנית המנוצלת כלכלית על ידי הסוכן שלה, והחתולה שלה, אלינור, עוברות שתיהן טיפול נוירולוגי להעלאת רמת המשכל, ושירי מצלמת וידאו בלוג על החוויה. במקביל, הסטודנט שמלווה אותה בניסוי, אלון, הולך ומתאהב בה.
  7. סיפור המשך ל"שייק קקטוס חלל" ובו מגיע שומר ערים צעיר אך מנוסה לתחנת החלל פנלופי, בשביל להנחות את פני, רוח המקום הצעירה, ואת פרופסור רפאל צידון, השומר הזקן והלא-מנוסה. פרופסור צידון מגלה שניצוצות עפים בין השומר הצעיר לבין פני, ומוצא מפלט בדרך הפעולה החביבה עליו – הפגנת עויינות.
  8. ספר בשם "המעיין" שהתחלתי לפני כעשור וזנחתי, שמספר על חבורת צעירים שיצרה לעצמה סוג של קומונת אמנים בנקיק בנגב, רחוק מכל מקום ולא סביר לחלוטין, ועל מישהי חדשה שמצטרפת אליהם ומגלה שמצאה את הגרסה המודרנית של מעיין הנעורים, ואז מגלה שטעתה.
  9. סדרה קומית בשם "קן העוגיה" על איש צבא שיוצא לפנסיה מוקדמת ומחליט לפתוח קונדיטוריה, למרבה הבושה של כל משפחתו ובמיוחד בתו הגדולה. מבוסס באופן חופשי מאוד על סיפור אוטוביוגרפי.
  10. ספר על פי "קפיצת חלל", הסיפור בהמשכים שכתבתי ל"ראש 1" (כן, הוא גמור וכולו כתוב, כן, זה בסך הכל דורש המון עריכה, כן, זה עדיין לא בלו"ז השוטף שלי).
  11. סרט קצר על פי ההצגה "רמזורים" שכתבתי לאייקון שעבר.
  12. סרט קצר על פי הסיפור שלי "במראה" (שבגללו כתבתי את הפוסט הזה).
  13. סרט באורך מלא על פי ההצגה "אפשר לרפא את זה" שכתבתי לאנסמבל הגאה.
  14. סרט-מחזמר באורך מלא על פי ההצגה "זומבי.קון 2010" שכתבתי לעולמות 2010 (ולאייקון 2010).
  15. הפקת מקור בשם "הרוצח בטייץ", הצגה בהשתתפות קהל על כנס גיבורי על שמישהו בו נרצח, והדמויות, גיבורי העל, בעזרתם של הקהל המשחק תפקיד פעיל בסיפור, צריכים לנסות למצוא את הרוצח.
  16. סיפור קצר בשם "מפצל האישיות התלת-ראשי", מסדרת "סיפורי כנסים", ובו אחראית לוגיסטיקה משוגעת אחת מחליטה לממש את איומה לקיים כנס בלי מרצים, מבקרים וקהל, ויוצרת כנס שכולו מלא שכפולים שלה.
  17. את סיפור האוריג'ין של צלילה חופשית שלא סיימתי.
  18. ספר משחק על פי "המסע להר החורבן האפל (של האבדון!)"
  19. "שומרי הערים", הפקת המקור שבתקווה אעלה לכבוד השקת הספר שלי.

תודה לכל מי שמחכה לי בסבלנות.

הציור המהמם שמופיע למטה צוייר על ידי טלי רזניק, על פי "שוקו בשקית", הסיפור שלי שמועמד לגפן. היא אמנית מדהימה. לכו לקנות ממנה דברים יפים.שוקו בשקית, מאת טלי רזניק

פורסם בקטגוריה בלוג, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות בנושא דברים שאני מתכננת לכתוב יום אחד

  1. מאת עינת‏:

    הי,
    אמנם חייבת לרוץ לעבודה, אבל רציתי לומרר שאני מאוד נהנית מהכתיבה שלך. הקראתי קטע מ״שייק קקטוס חלל״ בפעילות חברתית בעבודה שלי, שם אנחנו מתעסקים בגנטיקה של צמחים, מול קהל שמכיל גם גיקים וגם לא גיקים בעליל, וכולם נהנו מאוד. אז אני שמחה לשמוע שאת חושבת על המשך. הלוואי ויכולת לכתוב במשרה מלאה….

  2. מאת עדי לויה‏:

    איזה כיף לקרוא את הרשימה הזו!
    את מהממת. ועכשיו אני מחכה בסבלנות ❤

  3. מאת רותי‏:

    אני ממש אוהבת אותך ואת הכתיבה שלך, וממש אשמח לקרוא את כל זה (ועוד 🙂 ) מתי שיצא, תקחי את הזמן ובלי לחץ 🙂

  4. מאת זהר‏:

    מפצל הראש התלת ראשי נשמע מאד מאד מצחיק 🙂

    יש לי העדפה ברורה לדברים שהם לא הצגות מקור, כי הרבה יותר קשה לי להיחשף אליהם מכאן, אבל תכתבי מה שבא לך, כמובן, כאילו שאת צריכה אישור ממני! אני אשמח לקרוא מה שתכתבי, באופן כללי, וכשזה יגיע זו תהיה הפתעה נהדרת שאדע שעברה קריאה ועריכה קפדנית ממך.

  5. מאת אייל‏:

    1. כולנו סובלים מאותה מחלה. https://www.ted.com/talks/tim_urban_inside_the_mind_of_a_master_procrastinator/up-next
    ואם את לא מכירה את הבלוגים של טעים, מומלץ בחום. במיוחד סדרת הבלוגים שלו על אילון מאסק שבעצמו יהפוך להיות מקור השראה לספרי מד"ב רבים אם לא כבר הפך.
    2. אולי את רוחות מדבר במסגרת פטריאון? (אני בטוח שהפטריאונים ישמחו)
    3. לפני שקראתי סיפורים שלך לא התחברתי לסיפורים קצרים ולא יכולתי לסבול ספרות מקור פנטזיה או מד"ב בעברית. בחיים, אבל בחיים שלך אל תפסיקי לכתוב בבקשה (בלי לחץ).
    4. Life coach יכול לעזור המון בלארגן את הזמן/חיים
    5. ראי תגובות 1 ו2 לג'ורג' מרטין למעלה

  6. מאת דגנית‏:

    בתקווה שמילים אוהדות ישפיעו עלייך כמו תושבים חוגגים על רוח העיר שלהם, גם אני מחכה (בסבלנות, בינתיים אני קוראת שוב [ושוב, ושוב…] בסיפורים הקודמים) לסיפורים הבאים.

להגיב על עדי לויה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *