אתגר סיפורים ספונטני: Magic Realism Bot

אתמול בלילה הייתי עם בת הזוג שלי בפיילוט המצויין להרצאה "עלייתם של הבוטים" (בכנס עולמות! קנו כרטיסים!), שם שמענו על בוט הטוויטר המגניב Magic Realism Bot שיוצר התחלות של סיפורי פנטסיה. מפה לשם, בת זוגי החליטה לאתגר אותי לכתוב סיפור על פי אחת ההתחלות האלו, וכיוון שיש לי פרק של רוחות מדבר לסיים ומיליון סיפורונים שמחכים שאכתוב אותם, ואירועים לעולמות לעבוד עליהם, וכביסה לעשות, וספר לכתוב, החלטתי כמובן להיענות לבקשתה.

ללא שם, בינתיים, אבל אם יש לכם אחד אתם מוזמנים ומוזמנות להציע.

המשפט שקיבלתי: פאב אירי נרדף על ידי רוחה של פרופסור מקליפורניה. היא טועה לחלוטין.
_________

ביום מותה, היתה פרופסור הארייט או'טול בת 89, רווקה, ומאושרת (כלומר, מאושרת למעט עניין פעוט שעליו יורחב בהמשך). היו לה שלושה תארים במדעי המוח, אחד בביולוגיה מולקולרית, ארבעה ברפואה, שניים באלקטרופיזיולוגיה (שסיימה למורת רוחה), ורישיון טיס. היא היתה חוקרת נחשבת ומוערכת, שפרסמה אינספור מאמרים. מחקריה המהפכניים על אקסולוטלים וסלמנדרות לא רק שהביאו פגועי מוח מתאונות דרכים להחלמה ושיקום מלאים, אלא גם הכירו לעולם הרחב את אחת החיות החמודות ביקום, דבר שבתורו הביא לכך שאקסולוטלים חדלו להיות מין נכחד. כתב שראיין את פרופסור או'טול לפני מספר שנים, לכבוד זכייתה בפרס נובל, שאל אותה האם כעת, כשזכתה בפרס החשוב ביותר, תפרוש לגמלאות. הפרופסור הבהירה לו באופן שאינו משתמע לשני פנים שזכייתה בפרס נובל אמנם מילאה אותה אושר, אך הוא היה פעוט לעומת ההתעלות שחשה כשהוענקה לה תעודת ההוקרה מהעמותה הבינלאומית למען הצלת האקסולוטלים.

לפרופסור או'טול היו שלושה נשרים, שני אקסולוטלים, משפחה קטנה של עצלנים, פנדה אדומה וחתול. היו לה גם חברי נפש, ידידים, תלמידים אינספור, עמיתים לעבודה ומכרים שהעריצו אותה. כל אלו התכנסו לזכור ולבכות אותה בהלווייתה, שהיתה נטולת ארון, כיוון ששרידיה של הפרופסור לא נמצאו מעולם. פרופסור הארייט או'טול, כך נכתב בכל העיתונים, מצאה את סופה הטרגי כשמטוסה הפרטי נקלע לסערה איומה והתרסק בים, בדרכה לאירלנד, המולדת אליה שבה לראשונה מאז שהיתה תינוקת.

"לפחות היא עם אבותיה עכשיו," דמע פרופסור קונלי, אחד מתלמידיה של הפרופסור.

"לא," ענתה פרופסור קולרידג', ידידתה הטובה, שדמעות עמדו גם בעיניה. "היתה סיבה שהיא לעולם לא שבה. היא שנאה את אירלנד. היא שנאה גשם, ומוסיקה אירית, ו… קנאים דתיים."

"אירלנד כבר לא קתולית כמו פעם," אמר פרופסור קונלי בעדינות. "כיום היא מאפשרת נישואי להט"בים, ו-"

"ניסיתי להגיד לה!" פרופסור קולרידג' לא הצליחה למשול בבכייה. "אני זו ששכנעתי אותה לטוס לאירלנד. הו, קונלי, היא מתה באשמתי."

"בבקשה, פרופסור יקרה," קונלי טפח על גבה. "לו היתה ידידתנו המשותפת שומעת אותך מדברת כך, היתה מגחכת ותוהה האם פיתחת אמצעי לשליטה מרחוק בגרמי השמיים, אם יש בידייך מכשיר שיכול לגרום לתקלה מרחוק במנוע של המטוס שלה, או שאולי את מחשיבה אותה קלה כל כך להשפעה עד כדי שתוכלי להאמין שאת לבדך גרמת-"

"אבל אני באמת גרמתי לה לנסוע!" קולרידג' קטעה אותו שוב, מתייפחת. "הקשב, קונלי. ניסיתי להפיג מעט את האנטגוניזם של ידידתנו המשותפת כלפי מולדתה. קיוויתי כי יום אחד, כאשר תפרוש סוף סוף, תרצה לטייל איתי בנופי האי הירוק. למרבה הצער, בחרתי באמצעי שגוי לחלוטין. הצעתי לה לצפות יחד איתי בסרט בשם Leap Year. לא ידעתי עליו הרבה, רק שמדובר בסיפור אהבה בכיכובה של איימי אדמס, שהפרופסור מחבבת מאוד, ושהוא מתרחש באירלנד."

"אבוי." קונלי חייך חיוך עצוב. "אני מניח שהיו בו קנאים קתולים."

"גרוע יותר."

"אנשי 'מדע' מסבירים שאנו משתמשים רק בעשר אחוז מהמוח שלנו?"

"גרוע יותר."

"הכחדת אקסולוטלים?!"

"לא, קונלי, באמת!" קולרידג' נאנחה. "זה היה סרט לא פמיניסטי בעליל על אישה צעירה שנוסעת בעקבות אהובה לאירלנד כדי להציע לו נישואין. הנחת המוצא בסרט היתה שנשים יכולות להציע לגברים נישואין רק פעם בארבע שנים, על פי המסורת האירית. כשהארייט ראתה את זה – ובכן, לא עזרו הריקודים, השירים, הנופים, הבחור האירי עם המבטא החמוד. היא טענה שהתעלמה מהמציאות זמן רב מדי, והתמקדה בהצלת מוחותיהם של בני אדם ברחבי העולם, מבלי להבין שאין בכך כל טעם כאשר במקומות מסויימים בעולמנו בני האדם אינם משתמשים כלל במוחותיהם."

"זה קצת… קיצוני." קונלי קימט את מצחו. "אני בטוח שהמסורת הזו הפכה זה מכבר להיסטוריה עתיקה."

"ניסיתי להגיד לה את זה," אמרה קולרידג'. "אפילו מצאתי סימוכין לטענותיי."

"טוב מאוד," החמיא לה קונלי. "הפרופסור העריכה מאוד טיעונים מבוססים."

"אבל זה לא עזר. כל מאמציי היו לשווא. העניין הפעוט הזה עורר בהארייט זעם נורא, והיא הודיעה שתטוס מיד לאירלנד, ולא תשוב עד שתרביץ בבני ובנות מולדתה חינוך פמיניסטי."

"אם לא הייתי אתאיסט מוחלט שאינו מאמין בעולם שמעבר," אמר קונלי, חיוך נוגה על שפתיו, "הייתי נשבע שאפילו המוות לא יעצור את הפרופסור הבלתי נלאית שלנו מלהשיג את מטרתה. בואי, יקירתי, נשתה לזכרה של הארייט, ונזכור את הישגיה, את חוכמתה, את שליחותה האינסופית להציל את העולם. אני בטוח שהחביאה את האלכוהול המוצלח יותר בחדר השינה שלה."

ממש באותה העת, במערב אירלנד, בעיר גאלוויי, על המזח, איידן ושון, שותפים (לעסקים ולחיים, לא שזה עניינו של מישהו) ובעליהם של פאב קטן, בהו באימה בקשישה המרשימה, השקופה למחצה, שישבה על הבר, ונאמה בפניהם בקול שקט וזועם. דבריה נשמעו היטב, אף על פי שמיתרי הקול שלה ללא ספק נחתכו, כיוון שהיא אחזה את ראשה נוטף הדם בידיה.

"היי, שניכם!" קראה הקשישה. "העיניים שלי כאן למעלה! כלומר…"

היא נאנחה, הרימה את ראשה, הניחה אותו על צווארה, והמשיכה בלי הפוגה. "עשרות שנים של מהפכה פמיניסטית, של חקיקה כנגד פערי השכר, של גל שני ושלישי של הסופרג'יסטיות, ובכל זאת אתם עדיין מאמינים שרק הגבר בלבד הוא שרשאי ברוב אדיבותו לבקש את ידה של האישה. מה יש לכם לומר להגנתכם, שמרנים אנטי-ליברלים שנתקעו בתקופת האבן?"

היא עצרה – לא כדי לנשום, כמובן, אלא כדי ללגום מכוס בירה, שלמרבה הצער, נשפכה כולה מתוך צווארה הקטוע.

איידן ושון תלו שלט "סגור" על דלת הפאב, וניסו להבין על מה דיברה הקשישה. לאחר מכן, ניסו להסביר לה שהיא טועה לחלוטין, ושדווקא בארצות הברית ממנה באה (לפחות על פי מבטאה) רווחת בהרבה האמונה שעל הנשים לחכות עד שהגברים יבקשו את ידיהן.

איידן ושון התחננו, איימו, הפצירו, שכנעו. הם הצהירו שמעולם לא הציעו נישואין לאף אישה ולעולם לא יעשו זאת. למעשה, הם היו ידועים בליברליות שלהם, ובכבוד שהפגינו כלפי כל המינים והמגדרים. הם אפילו ניסו לשלוח את הקשישה לפאב אחר (הם לא היו גאים בכך, אבל מצבם היה נואש). הקשישה, למרבה הצער, סירבה להקשיב.

לאחר שבוע, הבינו איידן ושון שאין בכוונתה של הדיירת החדשה, העקשנית והמתה שלהם לעזוב, וגם לא לשלם שכר דירה. בלית ברירה, החליטו להשלים עם נוכחותה ולפתוח מחדש את הפאב, מה שהתברר כהחלטה מצויינת, כיוון שהקשישה היתה כישרון אדיר בהרצאות מול קהל (כשתהו על כך מאוחר יותר, סיפרה להם בגאווה שלא רק שהיא מרצה כבר עשרות שנים בפני מגוון קהלים, היא אפילו ניהלה את הענף הקליפורני של הפרוייקט ההתנדבותי "מדע על הבר"). כאשר סיימה לשטוח את משנתה הפמיניסטית, המשיכה הקשישה להעביר הרצאות מרתקות במגוון נושאים, מה שהביא מבקרים רבים לפאב הקטן. חלקם אפילו למדו להתעלם מראשה הכרות. במהרה נודע הפאב כאטרקציה תיירותית שאין כדוגמתה. גם הקשישה עצמה רוותה נחת כשלילה אחר לילה גדשו את הפאב צעירים נלהבים וגמעו בצמא את מילותיה. ערב אחד, אמרה לשון ואיידן בשמחה שמעולם לא חשבה שאירלנד תהיה ליברלית כל כך, והיא מתחילה להרגיש שמלאכתה כאן הושלמה.

בתגובה, מיהרו איידן ושון לעלות על מעבורת לאיי ארן, משם גררו בזקנם כמה גברים בגיל העמידה, ששמחו להתעמת סוף סוף עם הקשישה הפמיניסטית הזועמת עליה שמעו רבות כל כך. מי היא חושבת שהיא, הזקנה הזו, אבירת תרבות ה-פי.סי, שהרגליים שלה בטח מעולם לא ראו סכין גילוח. מן הסתם היא גם חושבת שאסור כבר לגבר להחמיא לאישה יפה. הם יראו לה.

שון ואיידן לא היו גאים במעשה שלהם, אבל השקיטו את מצפונם בכך שתרמו חלק לא קטן מהכנסות הפאב לעמותה הבינלאומית למען הצלת אקסולוטלים. הם לא היו בטוחים מה הם אקסולוטלים, אבל הקשישה היתה מרוצה (לא מרוצה מדי, כמובן. למעשה, כבר באותו ערב, היא היתה שוב זועמת, חדורת מטרה ונחושה בדעתה למחוק את כל המיזוגיניה והשוביניזם מעל פני האדמה – האירית, ובכלל). ואם היו אירועים חריגים – כגון הלילה שבו שחקנית ג'ינג'ית מפורסמת, אדמס-משהו, הגיעה לשמוע את הקשישה, וזו הטיחה בה שרשרת עלבונות מרהיבים עד שהשחקנית ברחה מהפאב בדמעות – איידן ושון התנצלו מקרב ליבם על עוגמת הנפש, והסבירו שהקשישה אמנם היתה אישה מבריקה, במותה כמו בחייה. אבל לעיתים נדירות, היתה טועה לחלוטין.

פאב אירי. לחצו למקור.

פאב אירי. לחצו למקור.

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא אתגר סיפורים ספונטני: Magic Realism Bot

  1. מאת נעה‏:

    אוי, לול!
    במיוחד המעבורת לאיי ארן.

להגיב על נעה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *