מסע של בוקר – סיפורון

במסגרת הפטריאון שלי, לכל הפטרונים שתמכו בי בקטגוריה של 3 דולר ומעלה מגיע סיפורון אישי שיכתב על פי בקשתם. החודשים האחרונים היו מאוד עמוסים בשבילי, כך שרק עכשיו הגעתי לסיפורונים. אז קודם כל, אני מתנצלת בפני הפטרונים שעדיין ממתינים בסבלנות, ושנית, פטרונים שעוד לא הזמינו סיפור מוזמנים לעשות את זה (אלא אם אתם מחכים כדי לבקש אותו ליום הולדת שלכם או של חברים, שזה בסדר גמור). אתם יכולים לתת לי מילה, או כמה מילים, או רעיון, או ז'אנר, או שורה – בקיצור, בקשו כל מה שתרצו, ואכתוב לכם סיפורון אישי משלכם (כן, מותר גם פאנפיקים, וכל דבר אחר שיעלה על דעתכם).

הסיפורון הזה נכתב עבור יובל רילי עופר, שביקש סיפורון באותו עולם שבו מתרחש הסיפור "מי מפחד מהחושך", שפורסם ב"היה יהיה" האחרון.

מסע של בוקר

"אני חושב שהתבלבלת," אמר גנימד, מלקק באדישות את זנבו. "אנשים משרתים חתולים. לא להיפך."
"בבקשה, גנימד," ליטה תלתה בו זוג עיניים כהות וענקיות, אותן עיניים שגרמו לו לזחול אל תוך מיטתה כשהיתה בת חמש ובהתה באימה בקו האור הצר שחדר מבעד לוילונות האטומים של חדרה. אלא שאז, חשש גנימד רק מכך שמישהו יראה אותו מתכרבל עם הילדה, מגרגר ומתנהג חביבות רבה מדי לחתול.
"אני לא מביא לך בייגל, ליטה," אמר גנימד, ועבר ללקק את רגלו הקדמית.  "זה מסע של שלושה רחובות עמוסים, בשעות האור."
"המאפייה הזו פעילה רק בשעות האור. אני לא יכולה להביא לעצמי בייגל, גנימד. בבקשה?" התחננה ליטה.
"את בכלל יודעת מה זה בייגל?" גנימד הביט בה בבוז וניקה את שפמו. "זו חתיכת לחם עם גבינה צהובה, זה הכל-"
"יש גם גבינה צהובה?!" ליטה שאלה, התלהבות בקולה.
גנימד נאנח וליפף את עצמו לכדור. "זה אפילו לא טעים."
"אתה חתול. אתה לא יודע מה טעים לבני אדם."
"את לא בת אדם. את רוכבת צל. וחוץ מזה, אני עייף. בוקר עכשיו, אנחנו אמורים לישון-"
"אני לא עייפה, ואתה ישן עשרים שעות ביום." ליטה החליקה את אצבעה מתחת לסנטרו וגירדה. לעזאזל איתה. "בבקשה, גנימד. אני אזמין ואשלם בטלפון." שאלה ליטה. "אתה רק תצטרך…"
"לקפוץ מאחורי הדלפק, למצוא את השקית עם השם שלך, לתפוס את השקית עם השיניים שלי לפני שאיזה מלצר מרביץ לי עם מטאטא, ולרוץ שלושה רחובות כשבני אדם רודפים אחריי, בלי שמכונית תדרוס אותי בדרך. יצאת מדעתך?"
***
גנימד הצליח בקושי להגיע עד המאפייה. המוני האדם ברחובות איימו לדרוס אותו, ציפור כמעט ניקרה את עיניו, ודבורה איימה להיכנס לאוזן שלו ולאכול את המוח שלו מבפנים. הוא חשד, אמנם, ששתי התקריות האחרונות נראו מוגזמות, אבל אי אפשר היה לדעת עם יצורי האור הארורים. הוא התעטש כשחלף דרך הפארק, מרחרח בחוסר חיבה את הדשא שנקצר לאחרונה, ונמלט במהירות מאדם במדי עירייה שהביט בו כאילו היה חתול משוטט, למרות הקולר שלו. השמש קפחה על פרוותו השחורה כמו תנור.
הוא לא האמין שהוא עושה את המסע המגוחך הזה בשביל בייגל. אבל ליטה היתה במצב רוח רע כל כך לאחרונה, ולראשונה בחייה לא הסכימה לצאת עם משפחתה לחופשת הקיץ באיסלנד, והבייגל היה הדבר הראשון שרצתה באמת מאז שהיא והאנושי נפרדו. גנימד רק רצה לשמח אותה קצת.
המאפייה היתה מלאה, כמו תמיד. גנימד לא התקשה להיכנס. הוא התגנב בין רגלי האנשים, עשה את דרכו אל מאחורי הדלפק, ועמד לרגע דומם כפסל מאחורי מכונת האייס-קפה בזמן שמלצרית חייכנית שמגש עמוס בידיה מיהרה הלאה. הוא הביט בשקיות הנייר הצבעוניות שעל המדפים, סורק ומחפש את שמה של ליטה. השקית היתה, כמובן, על המדף העליון. גנימד נעץ את ציפורניו ברצפת העץ, מתוסכל. הוא היה מסוגל לזנק אל המדף התחתון, ואפילו אל המדף האמצעי, אבל המדף העליון ידרוש טכניקה מורכבת יותר. הוא סרק את הסביבה, מצייר בעיני רוחו את המדרגות שלו – מהקרטון שהכיל קופסאות פלסטיק קטנות מלאות רטבים, למדיח הכלים, לקופה הרושמת, ומשם למדף. הוא קישת את זנבו וזינק. לא היה טעם בהיסוסים. ממילא היה זה רק עניין של זמן עד שמישהו ימצא אותו.
המלצר צעק משהו, אבל גנימד כבר היה על המדף, תפס את השקית בפיו וזינק בחזרה למטה-
כאב עז אפף אותו, כמו אש, וגנימד צרח, איבד את שיווי משקלו, ולראשונה בחייו, לא נחת על רגליו. הוא התגלגל, הסתובב וקם מיד, מביט במלצרית, שכבר לא חייכה. עיניה בהקו באור כחול, ידה היתה מושטת לפנים, והיא ניווטה את קרני השמש שחדרו דרך דלתות הזכוכית, שהפכו אדומות בין אצבעותיה.
גנימד הצליח להתחמק הפעם לפני שהאלומה החדה שרפה אותו, אבל צד גופו כאב. המלצרית הביטה סביבה והנמיכה את ידה במהירות. כמה מבני האדם במאפייה בהו בה. היא תצטרך להשתמש באור כדי למחוק את הזכרונות שלהם, וזה היה חשוב יותר מאשר לרדוף אחרי חתול גנב. אבל גנימד בכל זאת ברח משם מהר כל כך שצלל לתוך שלולית, מציל ברגע האחרון את השקית מלהירטב.
רטוב ומטונף ואומלל, הוא עבר בקושי עם השקית בדלת החתולים שבכניסה האחורית. להפתעתו, ליטה עמדה במסדרון. "אני מקווה שאת מרוצה מעצמך," אמר, והתנער, מרסס אותה בנקמנות במים המטונפים. "יתכן שחוללתי את המלחמה הראשונה בין האור לצל אחרי מאות שנות שקט. את רוצה פראייר, תשיגי לעצמך כלב. חתולים לא נועדו לשליחויות…"
גנימד נתן למילותיו לגווע. ליטה שתקה, והוא הבין לפתע כמה הופעתה היתה חריגה. היא לבשה בגדים שחורים, כרגיל, אבל הם היו ארוכים מדי למזג האוויר החמים. את ראשה כיסה כובע גדול, רחב שוליים, ועל עיניה נחו משקפי שמש גדולים. היא נשאה תיק גב גדול על גבה. אבל משונה מכל, היא היתה למטה, בדלת הכניסה. באמצע הבוקר.
הם עמדו זו מול זה לרגע ארוך, ואז עיניה של ליטה התכהו בדאגה כשהבחינה בכוויה בצד גופו. "אתה פצוע."
"מאפייה של נושאי אור, מסתבר," אמר גנימד. "לא פלא שהיא היתה מפורסמת כל כך. אני לא בטוח שהייתי אוכל את הבייגל, אגב, מי יודע מה הם…" הוא השתתק, ואז אמר, "הבייגל בכלל לא עניין אותך, נכון?"
ליטה נשכה את שפתה התחתונה. "אני מצטערת. אני… חייבת לעזוב. לצאת מפה."
"למה?" שאל גנימד, קולו אדיש.
"כי…" היא לא הביטה בעיני שעון החול שלו. "כי אני לא רוצה להיות רוכבת צל יותר. נמאס לי."
אז זו הסיבה שלא יצאה לחופשה המשפחתית. "את לא יכולה," אמר. "זה כמו שימאס לי להיות חתול."
"ולא נמאס לך לפעמים?"
הוא שקל את השאלה בכובד ראש. זנבו רטט מאחוריו, מתרומם ויורד. "את בכלל מסוגלת לצאת החוצה?"
"אני לא יודעת. אני מנסה כבר רבע שעה."
"לאן תלכי?"
ליטה משכה בכתפיה. גנימד ראה לפתע את עיניה, אותן עיניים גדולות ומפוחדות של הילדה בת החמש שפחדה מפס האור שבחלון. הוא נזכר למה זחל למיטתה. הוא זיהה את האימה. זו היתה אותה אימה שהוא עצמו חש בגשם, או כשנאלץ לשחות. אימה ששיתקה והקהתה את החושים, שגרמה לאובדן עשתונות.
ולמרות אותה אימה נוראה, ידה של ליטה נשלחה לאחוז שוב בידית הדלת.
גנימד הרים את השקית שוב בפיו וקישת את גבו. ליטה לא נרתעה מציפורניו כשטיפס עליה. הוא תלה את השקית על תיק הגב שלה. היא המתינה, מחכה שירד, אבל הוא רק נתלה סביב צווארה. ליטה לכסנה אליו מבט, פליאה על פניה. "גנימד, אתה בא איתי?"
גנימד פיהק ועצם את עיניו. חתולים לא ענו על שאלות שהתשובות עליהן כבר היו ידועות. ידה של ליטה ליטפה את ראשו, ואז הוא שמע את החריקה כשהצליחה סוף סוף לפתוח את הדלת, וחום בלתי נסבל נגע שוב בפרוותו. ליטה עמדה קפואה ומאובנת מאימה, אבל אחרי רגע, החלה לצעוד אל תוך אור השמש, וגנימד התכוון להישאר ער כדי להשגיח עליה, אבל שקע במהרה בנמנום.

 

פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *